בשנה האחרונה נחשף כי המלחמה הרב-זירתית מתנהלת לא רק באיראן, לבנון ובעזה, אלא גם בסמארטפונים של אזרחים ישראלים שהתפתו לשרת את המודיעין האיראני. אולם מאחורי המחדל המודיעיני מסתתר שבר עמוק בהרבה, א.נשים שגדלו לתוך ואקום ערכי, שבו המדינה נתפסת כספקית שירותים והנאמנות לבית הפכה למטבע עובר לסוחר. נשאלת השאלה, האם מערכת החינוך יכולה לבנות מחדש את "כיפת הברזל התודעתית"?

לאורך ההיסטוריה האנושית, ריגול ובגידה נחשבו לפשעים החמורים ביותר שחברות יכולות להעלות על הדעת, במיוחד בעתות מלחמה. המונח "קוויזלינג" (על שם וידקון קוויזלינג הנורווגי ששיתף פעולה עם הנאצים) או סיפורו של בנדיקט ארנולד – גנרל אמריקאי שערק לצד הבריטי במלחמת העצמאות האמריקאית, הפכו לשמות נרדפים לאובדן המצפן המוסרי והלאומי.

במצבי חירום, כאשר האומה נלחמת על קיומה, הציפייה היא ללכידות פנימית מוחלטת. כשאזרח מתוך הבית בוחר לסייע לאויב, הוא לא רק מעביר מידע טכני, הוא קורע את הרקמה העדינה של האמון החברתי.

במצבי חירום, כאשר האומה נלחמת על קיומה, הציפייה היא ללכידות פנימית מוחלטת. כשאזרח מתוך הבית בוחר לסייע לאויב, הוא לא רק מעביר מידע טכני, הוא קורע את הרקמה העדינה של האמון החברתי

גם מדינת ישראל, מאז הקמתה, לא הייתה חסינה. בעבר, מקרי הריגול נבעו לרוב ממניעים אידיאולוגיים עמוקים – כמו בפרשת ישראל בר או מרקוס קלינברג, שפעלו מתוך זיקה לברית המועצות. אולם, מה שאנו עדים לו בשנה האחרונה, ובמיוחד תחת צילה של המלחמה הרב-זירתית, הוא שינוי מטריד בדפוס הפעולה. מה שמטריד בגל הנוכחי של הריגול עבור איראן הוא הניתוק המוחלט מכל תשתית אידיאולוגית, זוהי בגידה שאין בה אמונה אלא רק ריק מוסרי הממולא בחופן דולרים.

המקרים שנחשפו לאחרונה, הכוללים צילום בסיסים צבאיים, מעקב אחר אישים ואף משימות חבלה תמורת תשלום, אינם יכולים להיחשב עוד כ"תקלות" ביטחוניות נקודתיות של שב"כ. הם מהווים כתב אישום חריף נגד האתוס הציבורי הישראלי, שבעשורים האחרונים דחק את ערכי הפטריוטיות והנאמנות לפינה חשוכה מחשש למחלוקת פוליטית. כאשר אזרח ישראלי מוכן למכור את ביטחון שכניו עבור רווח כספי מהיר, עלינו לשאול לא מה המודיעין האיראני עשה נכון, אלא מה אנחנו עשינו לא נכון בעיצוב הזהות של אזרחינו.

בכדי לענות על זה יש להבין את השורשים החינוכיים, יש להביט בשינוי הפרדיגמה שעברה ישראל. בעשורים הראשונים להקמתה, מערכת החינוך ראתה בעצמה "כור היתוך" ערכי שבו הפטריוטיות הייתה תשתית הקיום.

אהבת הארץ נלמדה דרך הרגליים והנאמנות למפעל הציוני הייתה עמוד השדרה של כל תוכנית לימודים. הילד הישראלי של אז ידע שהוא חלק מסיפור גדול ממנו, חלק מרקמה לאומית שחובה להגן עליה. אולם החל משנות ה-90, תחת מעטפת של גלובליזציה ואינדיבידואליזם, החלה נסיגה דרמטית מהחינוך הלאומי הקולקטיבי לטובת שיח של "מימוש עצמי" והישגיות גרידא.

אנו עדים בשנה האחרונה לשינוי מטריד בדפוס הפעולה. מה שמטריד בגל הנוכחי של הריגול עבור איראן הוא הניתוק המוחלט מכל תשתית אידיאולוגית, זוהי בגידה שאין בה אמונה אלא רק ריק מוסרי הממולא בחופן דולרים.

בתי הספר הפכו בהדרגה למפעלים להפקת ציונים, בהם המדד להצלחה הוא הזכאות לבגרות ופחות עומק המחויבות לחברה (מעורבות אישית-וחברתית שברובה סינטטית) . העיסוק בזהות יהודית-ציונית נתפס לעיתים קרובות כנטל פוליטי או כניסיון להדתה מה שהוביל אנשי חינוך לברוח לניטרליות בטוחה אך עקרה.

התוצאה היא דור שגדל לתוך ואקום, שבו המדינה נתפסת כספקית שירותים – בדומה לחברת סלולר או קופת חולים. במציאות כזו, כאשר הקשר בין האדם למדינתו הופך לעסקי ותועלתני, אין עוד "עוגן פנימי" שמונע ממנו לחצות את הקווים ברגע של קושי כלכלי או פיתוי זר.

המודיעין האיראני זיהה את הריק הערכי הזה בדיוק כירורגי. במלחמה האחרונה ראינו שימוש מתוחכם ברשתות חברתיות כדי לאתר ישראלים הנמצאים בשוליים החברתיים או הכלכליים, אך גם כאלו הנראים נורמטיביים לחלוטין.

המודיעין האיראני זיהה את הריק הערכי בדיוק כירורגי. במלחמה האחרונה ראינו שימוש מתוחכם ברשתות חברתיות לאיתור ישראלים הנמצאים בשוליים החברתיים או הכלכליים, אך גם כאלו הנראים נורמטיביים לחלוטין

הגישה שלהם אינה מנסה לשכנע את הישראלי בצדקת הדרך האיראנית, אלא פונה אל הצורך בכסף קל ואל הניתוק הרגשי מהמולדת. עבור אותם מרגלים, המשימה לא נתפסה כפגיעה קטלנית בבית, אלא כעבודה צדדית שאפשר לבצע דרך הטלפון. זוהי עדות לכישלון חינוכי-לאומי-מוסרי מהמעלה הראשונה.

עלינו לזכור שחינוך לפטריוטיות אינו מסתכם בהנפת דגל או בשירת ההמנון, הוא מהווה מרכיב קריטי בחוסן הלאומי, הנשען על זיקה היסטורית וערבות הדדית. ללא ידע עמוק על העבר ועל הסיבה לקיומנו כאן, אין לנער סיבה אמיתית להילחם על העתיד.

כאשר מערכת החינוך מזניחה את הפיתוח של אתיקה ואחריות קהילתית (מפני שיש דברים שלא מדברים עליהם), היא מותירה את הפרט חשוף למניפולציות של אויב שחודר דרך הסדקים התודעתיים של החברה. השחיקה של המחסום הפסיכולוגי בפני "בגידה" היא התוצאה הישירה של עשורים שבהם המחויבות לכלל נדחקה הצידה לטובת האינדיבידואליזם הקיצוני.

משרד החינוך צריך לאמץ מדיניות אקטיבית שרואה בחינוך הערכי יעד אסטרטגי לא פחות מלימודי המתמטיקה, המדעים והשפה. הרפורמה חייבת להתחיל בעדכון תוכניות הלימודים בהיסטוריה ובאזרחות, תוך הפיכתן לדיאלוג חי ורלוונטי על זהות במאה ה-21, במקום שינון תאריכים יבשים. עלינו להפוך את המורשת הציונית לסיפור שכל תלמיד יכול להתחבר אליו באופן אישי, כזה שמסביר מדוע הביטחון הקולקטיבי הוא אינטרס אישי ומוסרי עליון של כל אחד ואחת מאיתנו.

כאשר מערכת החינוך מזניחה את הפיתוח של אתיקה ואחריות קהילתית, היא מותירה את הפרט חשוף למניפולציות של אויב שחודר דרך הסדקים התודעתיים של החברה, ושוחקת את המחסום הפסיכולוגי בפני "בגידה" 

מעבר לכך, מערכת החינוך תעשה נכון אם תעניק לתלמידים "אוריינות מודיעינית". כפי שמלמדים זהירות בדרכים או בטיחות ברשת נגד פדופילים, על בתי הספר ללמד את הדינמיקה של השפעה זרה במרחב הדיגיטלי. תלמיד צריך לדעת לזהות "דגלים אדומים" בפניות של גורמים עוינים ולהבין את חומרת העבירה והשלכותיה.

אני טוענת שהמפתח תמיד נמצא בידי אנשי ונשות החינוך. כיום המורים לא יכולים להסתפק בתפקיד של "צינור ידע", אלא חייבים לחזור להיות סוכנים מרכזיים של האתוס הלאומי.

עלינו להכשיר מחנכים שמרגישים בנוח לדבר על ערכים, על אהבת הארץ ועל נאמנות ואתיקה, מבלי לחשוש מביקורת פוליטית. עליהם ליצור שפה משותפת שבה הנאמנות למדינת ישראל היא תנאי יסוד בחינוך האזרחי, ללא קשר למגזר או להשקפה פוליטית.

פרשיות הריגול האחרונות הן תמרור אזהרה בוהק המזכיר לנו שביטחון המדינה מתחיל בכיתה א', ולא ביום הגיוס בבקו"ם. חברה ששוכחת לחנך את בניה לשייכות ולמחויבות לביתה, תגלה שהאויב מוצא דרך קלה מדי לחלחל אל תוך שורותיה. שיקום החינוך לפטריוטיות אינו בחירה פוליטית, אלא צו קיומי להבטחת עתידנו כאן.

פרשיות הריגול האחרונות הן תמרור אזהרה המזכיר לנו שביטחון המדינה מתחיל בכיתה א', ולא בגיוס בבקו"ם. חברה ששוכחת לחנך את בניה לשייכות ולמחויבות לביתה, תגלה שהאויב מוצא דרך קלה לחלחל לתוך שורותיה

עלינו לצייד את הדור הבא לא רק במיומנויות להצלחה בעידן הגלובלי, אלא גם בסיבה העמוקה והשורשית לרצות שמדינת ישראל תמשיך להתקיים, להתפתח, לשגשג ולהיות חזקה, בטוחה וערכית על כל רבדיה.

אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.