גם ביום עם ראות לא מושלמת, הנוף הנשקף מהצלע המזרחית של הגלבוע מרהיב. ממרגלות ההר ועד נהר הירדן פרוש המרחב הכפרי – קיבוצים, מושבים, משבצות חקלאיות ומקווי מים. הרבה מים. לא לחינם קוראים למועצה האזורית "עמק המעיינות".
השם המקורי היה בקעת בית שאן, אבל ב־2008 החליטו במועצה שמוטב להיות מזוהים עם פלגי מים מאשר עם עיר פריפריאלית אפרורית. למרבה האירוניה, בפרויקט יוצא הדופן המקודם בימים אלה בעמק, ובעיקר ברווחים שיופקו ממנו, בית שאן היא שותפה מלאה.
המועצה שופעת מעיינות ונחלים, המפורסמים שבהם – כמו נחל הקיבוצים או עין שוקק – מרוכזים בפארק המעיינות הפופולרי. אבל רוב המים שרואים מהתצפית על ההר הם דווקא אלה של בריכות הדגים.
85% מענף בריכות הדגים בישראל מרוכזים במועצה הקטנה הזו, שמונה כ־17 אלף תושבים המתגוררים ב־25 יישובים. פעם הדגים כחול־לבן היו אימפריה, אבל הזמנים השתנו
85% מענף בריכות הדגים בישראל מרוכזים במועצה הקטנה הזו, שמונה כ־17 אלף תושבים המתגוררים ב־25 יישובים. פעם הדגים כחול־לבן היו אימפריה, אבל הזמנים השתנו. רבות מבריכות הדגים מיובשות, אבל בחיים אין ואקום: במקום קרפיונים ואמנונים, קרקעית הבריכות תכוסה בקרוב בשטיח של פאנלים סולאריים.
"הסיפור מתחיל בתיקון 27 לחוק המים מלפני תשע שנים", אומר איתמר מטיאש, ראש מועצת עמק המעיינות. בן 49, נבחר לתפקידו לפני שנתיים, תושב הקיבוץ הדתי טירת צבי – אף שאינו חובש כיפה. בית מעורב.
מטיאש הגיע לעולם השלטון המקומי אחרי שנים רבות בחינוך ובעבודה עם אוכלוסיות בסיכון. מג"ד במילואים, רחוק מאוד מפרופיל העסקן של חלק מנבחרי הציבור בישראל. הוא מדבר בתשוקה על המועצה שהוא מנהל ועל החלומות שלו לגביה. ו"תפו"ז" – ראשי תיבות של "תאגיד פוטו־וולטאי אזורי" – הוא חלום גדול שמתחיל להתגשם.
"התיקון לחוק המים דפק את העמק חזק", אומר מטיאש, "עשו האחדה של תעריף המים בכל המדינה, אבל פה זה המקום הכי חם בישראל אולי חוץ מגִּלְגָּל, ובגלל החום והאידוי לגדל דונם בננה עולה פי ארבעה מאשר דונם בעמק חפר. כמות האידוי בבריכות הדגים ועלות המים פגעו מאוד בכלכליות שלהן, אלפי דונמים של בריכות נסגרו".
כבר כמה שנים מרחפת באוויר השאלה – מה עושים עם כל הבריכות שחדלו לגדל בהן דגים? "ליד קיבוץ מסילות היתה בריכה שבערה כי הפכו אותה לג'אנקיה", מספר מטיאש, "הקרקעות האלה ספגו חומרים ומלחים ולכן הן לא מתאימות לחזור לגידולים חקלאיים". אז הן עומדות שם, פזורות ברחבי העמק, חלקן מתכסות עם הזמן בעשבים, מהוות מפגע נופי ובעיקר שטח מבוזבז.
הרעיון: על 4,000 דונם של בריכות דגים נטושות יוקמו בהשקעה של 1.5 מיליארד שקל פאנלים סולאריים שייצרו 500 מגה־וואט חשמל נקי. במונחים של תחנות כוח זו אחת התחנות הגדולות בישראל
התוכנית לניצול שטח הבריכות התבשלה בהדרגה עוד במהלך הקדנציה הקודמת. כשמטיאש נכנס לתפקידו הוא מצא רעיון מזהיר שמתקשה לפלס את דרכו במסלול המכשולים של הבירוקרטיה והאינטרסים השונים.
הרעיון: על 4,000 דונם של בריכות דגים נטושות יוקמו בהשקעה של 1.5 מיליארד שקל פאנלים סולאריים שייצרו 500 מגה־וואט חשמל נקי. במונחים של תחנות כוח זו אחת התחנות הגדולות בישראל. 2,000 דונם נוספים יעברו Rewilding (פֵּרוּא) – תהליך של החזרה לטבע, בדומה לתהליך שכבר נעשה בכפר רופין.
המשק ירוויח אנרגיה נקייה וזולה, המערכות הטבעיות – שבריכות הדגים הוקמו על חשבונן – ירוויחו מקווי מים לטובת העופות הנודדים, ויישובי האזור שממוקמים באחד הקצוות המאתגרים של המדינה ירוויחו הכנסה פאסיבית נאה ממכירת החשמל לרשת.
אל רשימת המרוויחים אפשר לצרף גם את מגדלי הדגים, שכחלק מהפרויקט יקבלו תקציבים ורוח גבית להקים מתחמים סגורים ומתקדמים לגידול דגים שאמורים להיות יעילים עד פי 100 יותר מהבריכות הוותיקות.
אבל בישראל, העובדה שכולם יכולים להרוויח ממשהו עדיין לא אומרת שהוא יקרה. "ארבע–חמש שנים זה היה תקוע בבוץ כי לא כולם באמת הרוויחו ולא כולם דיברו זה עם זה", אומר מטיאש, ומשרטט את הקו ההיסטורי שמחבר בין חברה לסביבה לכלכלה.
"היום אגודת המים היא בבעלות כל היישובים. אגודת הגיל השלישי בבעלות כולם. החלטנו שבתפו"ז אנחנו לוקחים את ה־4,000 דונם ומתייחסים אליהם כאילו זה 4,000 מניות. כל מושב יקבל 280 מניות וקיבוץ יקבל 170"
"יש פה פצע מדמם מקום המדינה. במועצה שלנו יש הכל מהכול – קיבוצים חילוניים ודתיים, מושבים, ימנים ושמאלנים. כשהעולים הגיעו למושבים בשנות ה־50 וה־60 הקרקעות ברובן כבר חולקו לקיבוצים, אמצעי הייצור חולקו, המים חולקו. אגודת המים היתה רק של הקיבוצים. שנים על שנים המושבים חיו בתחושה של קיפוח – ובצדק.
"התחלנו לסדר את זה. היום אגודת המים היא בבעלות כל היישובים. אגודת הגיל השלישי בבעלות כולם. החלטנו שבתפו"ז אנחנו לוקחים את ה־4,000 דונם ומתייחסים אליהם כאילו זה 4,000 מניות. כל מושב יקבל 280 מניות וקיבוץ יקבל 170. מדובר ב־25 שנה קדימה שבה מושב יקבל כל שנה מיליון שקל הכנסה פאסיבית וקיבוץ משהו כמו 600 אלף".
הקיבוצים הסכימו?
"הסכימו. והמושבים חתמו שאין להם יותר תביעות מהקיבוצים".
האגוז הבא שהיה צריך לפצח זו בית שאן, העיר שהמועצה הכפרית מקיפה אותה מכל עבריה. העיר שבין תושביה לבין הקיבוצניקים מניר דוד שורר חיכוך מתמשך וטעון סביב זכות הגישה לנחל האסי שזורם בין בתי הקיבוץ. למטיאש היה ברור שאם בבית שאן לא ייהנו מהפירות של פרויקט תפו"ז, לא יהיה פרויקט. הצדק החלוקתי צריך להיעשות ולהיראות.
"נועם ג'ומעה, ראש עיריית בית שאן, הוא חבר", אומר מטיאש, "אנחנו מדברים על הכל, מלבנים הכל, לפעמים חלוקים ובסוף מגיעים להבנות. עלינו ביחד לינקי קוינט, מנהל רמ"י היוצא, ואמרנו לו כמה חשוב לנו לקדם את הפרויקט. הוא אמר שהוא רוצה להכתיב את החלוקה בינינו. אמרנו 'אל תתערב לנו בחיים'. בנינו מנגנון לפיו מכל שקל שנכנס למועצה חצי הולך לבית שאן.
"כשהבנו שהבריכות לאט־לאט הולכות להיעלם בגלל המצב של הענף, החשש שלנו היה שגם מקורות המים החלופיים האלה – שנתנו איזשהו מענה לצרכים של העופות הנודדים ושל בעלי החיים – יתייבשו"
"המדינה אומרת לנו שהיא רוצה לחזק את הספָר המזרחי אבל שולחת אותך לריב אחד עם השני. אנחנו החלטנו לא לריב. בסוף כולם הכירו בזה כמתווה לאומי ייחודי.
"בהתחלה רמ"י תקעו לנו בולדרים באמצע המסלול שלא אפשרו להמשיך, אבל מה שהתחיל במריבה גדולה הפך לחברות אמיתית עם רות אפריאט, ראש החטיבה העסקית שבימים אלה סיימה את תפקידה והפרויקט הזה הפך לבייבי שלה. אנחנו מבינים שאם בית שאן לא תהיה חזקה העמק לא יהיה חזק, ובבית שאן מבינים את זה לגבינו".
בשלב הבא נכנסה לתמונה גם החברה להגנת הטבע. "כשהתחילו להקים את בריכות הדגים באמצע המאה הקודמת", אומר אסף זנזורי, מנהל תחום התכנון בחברה, "הן עלו על השטחים הטבעיים שהיו ביצתיים ומחקו אותם. ועדיין, הם היו חלופה מלאכותית לבתי הגידול הלחים שהיו כאן בעבר.
"כשהבנו שהבריכות לאט־לאט הולכות להיעלם בגלל המצב של הענף, החשש שלנו היה שגם מקורות המים החלופיים האלה – שנתנו איזשהו מענה לצרכים של העופות הנודדים ושל בעלי החיים – יתייבשו.
"כשהבנו שנחתם הסכם על ייבוש של 4,000 דונם בריכות דגים לסולארי, הבענו את החשש מול כל הגורמים הרלוונטיים. עשינו עבודה על ביצות ובתי גידול לחים שהיו כאן בעבר ואיך אפשר לשקם אותם ולהחזיר אותם לטבע כמו בפרויקט שעשינו בכפר רופין".
ההצטרפות של החברה להגנת הטבע יצרה מצב נדיר. לא בכל יום נולד בישראל פרויקט שכולם מברכים עליו – השלטון הארצי והמקומי, הממסד והירוקים. מישהו אמר מזרח תיכון חדש?
הרבה שעות בילה דן אלון, מנכ"ל החברה להגנת הטבע, בלשכתו של מטיאש במועצה, עד שהגיעו לנוסחה מוסכמת: לצד 4,000 דונם של בריכות שקרקעיתן תכוסה בפאנלים, 2,000 דונם יושבו לטבע. ההסבה לטבע והתחזוקה ימומנו על ידי היזמים. "הטבע שישוקם יתמוך במיליוני ציפורים נודדות", אומר אלון, "מדובר במודל משנה מציאות. למיטב ידיעתי זה פרויקט ראשון מסוגו בעולם".
ההצטרפות של החברה להגנת הטבע יצרה מצב נדיר. לא בכל יום נולד בישראל פרויקט שכולם מברכים עליו – השלטון הארצי (משרדי האנרגיה, החקלאות, האוצר והגנת הסביבה) והמקומי, הממסד (רמ"י ומנהל התכנון) והירוקים. מישהו אמר מזרח תיכון חדש?
הפרויקט הזה, מקווה מטיאש, יתפקד כקטר שאפשר יהיה לחבר אליו עוד קרונות שיעניקו תנופה לאזור: מאגר המגה־וואטים הצפוי כבר מעורר עניין בקרב חוות שרתים גדולות, הוא מספר, ואת מקווי המים שיושבו לטבע הוא מקווה לנצל כדי לשדרג את ענף התיירות במועצה, "תחום שאנחנו נמצאים בו בפיגור גדול", הוא מודה.
אבל במבט מצלע הגלבוע, גם הוא יודע שאחד האתגרים הגדולים שניצב בפניו הוא הנוף: איך לוודא שחבל ארץ של מים ושמיים לא יהפוך לשדות פאנלים לנצח. "המתכננים קיבלו הנחייה שהפאנלים יהיו רק על קרקעית הבריכות, לא על הדופן. ככה מהצד בכלל לא יראו אותם ומלמעלה זה ייראה כמו בריכה מלאה מים. אני לא אתן לעמק המעיינות להפוך לעמק המראות".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם