היום זה ברור. ראש הממשלה בנימין נתניהו שיעבד את כל טקסי הימים הלאומיים לטובת מסע בחירות תועמלני שנמשך שבוע, החל ביום השואה ועד אמש (שלישי) בטקס המשואות – ועוד לא נגענו במה שעוד עלול להתפתח היום, במהלך יום העצמאות.

נתניהו עשה פוליטיקה גם בערב יום השואה, גם אתמול בטקסים העצובים בהר הרצל בבוקר ובערב, גם בנאומים המוקלטים והישירים וגם אמש, באמצעות שורה של בכירים חנפנים וכמה מדליקי משואות מעריצים, שלא היו אמורים לעמוד במקום המכובד והמרגש הזה.

בכל הזדמנות הלל נתניהו את עצמו ושליחיו הוסיפו עליו דברי שבח ארוכים, לעתים מופרכים, לפעמים משבשים את ההיסטוריה, פה ושם מביכים. יו"ר הכנסת אמיר אוחנה כמעט התעלף כשהזכיר את שמו של המנהיג העליון.  

בכל הזדמנות הלל נתניהו את עצמו ושליחיו הוסיפו עליו דברי שבח, לעתים מופרכים, לפעמים משבשים את ההיסטוריה, פה ושם מביכים. יו"ר הכנסת אמיר אוחנה כמעט התעלף כשהזכיר את שמו של המנהיג העליון

צריך רק לזכור כי האירוע הלאומי המאחד של הדלקת המשואות שנגע בכולנו התקיים תמיד ללא נוכחות ראש הממשלה עד שנתניהו השתלט עליו. מירי רגב גייסה את קהל התומכים ביציע וחלק ממדליקי המשואה שיריעו לראש הממשלה מול מצלמות הטלוויזיה שלא עזבו את נתניהו ורעייתו, ואת שרת התחבורה שסיפחה אליה את הטקס ועושה ממנו קמפיין לפריימריז.

ראש הממשה בנימין נתניהו מנופף לקהל עם הגעתו לטקס יום הזיכרון בהר הרצל, ירושלים. 21 באפריל 2026 (צילום: דור פצואלו/פלאש90)

בכל הנאומים שלו, ובעיקר אתמול בערב עם הרטוריקה המתלהמת מול רחבת המסדרים בהר הרצל, טרח נתניהו להזכיר כי הוא הציל את קיום מדינת ישראל בשתי המלחמות מול איראן, אחרי שחיסל את האיום הגרעיני.

וכך, יום הזיכרון הלאומי ויום העצמאות הפכו גם לימי ההשכחה של השבעה באוקטובר. הקהל והפירוטכניקה של מירי רגב נועדו למחוק את אירועי הטבח ההוא, את סיפור החטופים שנתניהו הפך למבצע אישי שלו באמצעות מדליק המשואה גל הירש, האחראי הכושל על החזרת השבויים והנעדרים.

על מצבנו הבינלאומי המתדרדר כיסה נתניהו באמצעות הנשיא הארגנטינאי חוויאר מיליי. אנחנו מאבדים את אמריקה ואת כל מדינות אירופה ואוסטרליה, אבל יש לנו את ארגנטינה ואת הנשיא היוצא מן הכלל, שאינו מעיד על הכלל.

על מצבנו הבינלאומי המתדרדר כיסה נתניהו באמצעות הנשיא הארגנטינאי חוויאר מיליי. אנחנו מאבדים את אמריקה ואת אירופה ואוסטרליה, אבל יש לנו את ארגנטינה ואת הנשיא היוצא מן הכלל, שאינו מעיד על הכלל

אתמול בבוקר עליתי להר הרצל. יש יתרון עצוב למי שמבקר בבית העלמין בהר את קרובי משפחתו שנפלו במלחמת השחרור, במבצע סיני או ביום כפור. למבקרים הללו יש גישה נוחה יותר לקברים הישנים, שמשרד הביטחון הניח עליהם בתקופה האחרונה לוחות שיש חדשים במקום אלו שהתכלו ברבות השנים.

חלקת הנופלים ממלחמת ששת הימים בהר הרצל ביום הזיכרון, 21 באפריל 2026 (צילום: שלום ירושלמי)

החלקות של הנופלים ביום כיפור קרובים לכניסה להר הרצל, ונחפרו בימים שבהם ההר הגדול היה יחסית ריק ממצבות. רוב הקרובים, בני המשפחה והחברים של החללים הם מבוגרים מדי, חלקם אינם בחיים, ומטבע הדברים החלקות הללו נגישות לביקור.

המטכ"ל נקט בצעד יפה  כאשר הורה לחיילים להניח דגלי ישראלי וזרי פרחים ביום הזיכרון על כל מצבה, כדי שאף קבר לא יישאר מיותם.

מאידך, למרבה הצער, אין שום סיכוי להגיע לקברים הטריים של הנופלים מאז השבעה באוקטובר. בעיקר לא בשעות הצהרים המוקדמות, כאשר מתקיים שם טקס האזכרה הממלכתי.

למרבה הצער, אין שום סיכוי להגיע לקברים הטריים של הנופלים מאז השבעה באוקטובר. בעיקר לא בשעות הצהרים המוקדמות, כאשר מתקיים שם טקס האזכרה הממלכתי

עשרות אלפי בני אדם צובאים על החלקות והקברים הרעננים – בני משפחה, חברים, שכנים, חיילים בסדיר ובמילואים שנלחמו או הכירו את הנופלים. הרקמה האנושית הצפופה הזו חוסמת את הגישה שלא מרצון, ונראה כאילו הם מגנים על  היקירים, גם אם מאוחר מדי.

קברו של רב"ט שלום (מיקו) נחמיאס שנפל במלחמת ששת הימים בקרב על ירושלים. 21 באפריל 2026 (צילום: שלום ירושלמי)

זה מצב בלתי נסבל שאין לו פתרון, ולכן משפחות רבות מוותרות על מסע הייסורים להר הרצל ביום הזיכרון עצמו ופוקדים את הקברים במועד אחר. גם ביום שני ראיתי מאות, אולי אלפים שהגיעו לבית העלמין בשעת ערב קרה להתייחד עם הנופלים. ואולי בעצם הפתרון היחיד הוא לנסות דרכים אחרות שיצמצמו את מספרי הקברים על ההר, אבל זה סיפור אחר.

אני מבקר מדי שנה את קרוב משפחתי שלום (מיקו) נחמיאס. בעבר חלקה ד' הייתה צפופה, והיום כבר לא. על כסאות הפלסטיק הנמוכים לא ישבו כבר מוקירי זכרו המתמעטים.

אני מבקר מדי שנה את קרוב משפחתי שלום (מיקו) נחמיאס. בעבר חלקה ד' הייתה צפופה, והיום כבר לא. על כסאות הפלסטיק הנמוכים לא ישבו כבר מוקירי זכרו המתמעטים

מיקו נפל בקרבות בירושלים במלחמת ששת הימים כאשר הייתי בן 13. הוא היה בן 25, טיפוס שובב במיוחד ופורץ גדרות, שלא עשה את הכול על פי תווי התקן השמרניים של שנות ה-60 במדינה. לכן כל כך הערצנו אותו ורצינו להיות כמוהו.

על המצבה מצאתי זר פרחים מקיבוץ פלמ"חים שבו גדל וגם דגל מתכלה של חטיבה 55 של הצנחנים. נחמיאס לחם בגדוד 28 פלוגה א' של החטיבה ונפל במהלך קרבות הטיהור בדרך שכם, מאש כוחותינו.

טנק ישראלי ירה פגז בגובה נמוך והרג את נחמיאס ואת חברו ישראל אלון בשער הקונסוליה האמריקאית. לפני שנפל, נחמיאס הספיק להסתער על כוח לגיון ירדני בבית המועצה המוסלמית הסמוך.

רב"ט שלום (מיקו) נחמיאס שנפל במלחמת ששת הימים בקרב על ירושלים. 21 באפריל 2026

ליד החלקה ישבו חבר'ה צעירים מהנוער הדתי ציוני ושמעו את סיפורי הגבורה בקרבות על ירושלים. אבחנה כללית אחת של המדריך ראויה לציון. מדוע יום הזיכרון מגיע שבוע לאחר יום השואה?

"זה שבוע שבו אנשים יכולים לחשוב כמה חללים נפלו לנו אחרי הקמת המדינה וכמה נספים היו לנו כאשר לא הייתה לנו מדינה", הסביר המדריך.

השנה, כך נדמה לי, היו הרבה יותר חרדים בהר הרצל, שחילקו ספרי תפילה והציבו עמדות להנחת תפילין בכניסות השונות. החרדים לא הולכים לצבא, לא קוראים את ברכת ההלל ביום העצמאות ואולי אפשר להתעודד מכך שהם עושים כבוד לנופלים. 

צריך תמיד לזכור את הרב שלמה זלמן אוירבעך. התלמידים בישיבה של הרב בירושלים הודיעו לו פעם שהם צריכים לקום מוקדם מכיוון שהם נוסעים לגליל להשתטח על קברי צדיקים. אוירבעך לא הבין אותם.

"למה אתם צריכים לקום מוקדם ולנסוע שעות לצפון", שאל הרב, "אתם יכולים לחצות את הכביש מבית וגן ולהתפלל על קברי הקצינים והחיילים שנפלו במערכות ישראל. אלה קברי צדיקים".

"למה אתם צריכים לנסוע שעות לצפון", שאל הרב, "אתם יכולים לחצות את הכביש מבית וגן ולהתפלל על קברי הקצינים והחיילים שנפלו במערכות ישראל. אלה קברי צדיקים"

רק שאתמול היה מי שהפך את ההר הקדוש, את יום הזיכרון וגם את אירועי יום העצמאות לחג פוליטי פרטי, חג של תעמולה אישית והשכחת אסונות, חצי שנה לפני הבחירות.