יותר מ  1.2 מיליון אזרחים ותיקים חיים בישראל. שיעורי ההצבעה שלהם גבוהים יחסית. אבל הצרכים והאינטרסים שלהם כמעט ולא מופיעים במצעי המפלגות. זו אינה בעיה דמוגרפית, זו החמצה דמוקרטית.

מי נמצא במרכז תשומת הלב ומי נשאר מחוץ לתמונה

בכל מערכת בחירות הפוליטיקאים רצים אחרי קבוצות בוחרים שונות. צעירים, מתנחלים, חרדים, ערבים, עצמאים, אנשי מילואים.

אבל יש קבוצה אחת גדולה במיוחד, שמספרה גדל בכל שנה. שיעורי ההצבעה שלה גבוהים מהממוצע, ושנוגעת כמעט לכל משפחה בישראל. ובכל זאת כמעט אינה זוכה להתייחסות פוליטית משמעותית.

 האזרחים הוותיקים.

יש קבוצה אחת גדולה במיוחד, שמספרה גדל בכל שנה ושיעורי ההצבעה שלה גבוהים מהממוצע. היא נוגעת כמעט לכל משפחה בישראל ובכל זאת כמעט לא זוכה להתייחסות פוליטית משמעותית – האזרחים הוותיקים

לקראת בחירות 2026 הגיע הזמן לשאול שאלה פשוטה. אם האזרחים הוותיקים הם כוח אלקטורלי כה משמעותי, מדוע כמעט אף מפלגה אינה מתייחסת אליהם כאל ציבור בעל סדר יום משלו?

מספרים שאי אפשר להתעלם מהם

כיום חיים בישראל יותר מ-1.2 מיליון אזרחים ותיקים, המהווים כ-12% מאוכלוסיית המדינה. חלקם בקרב בעלי זכות הבחירה גבוה אף יותר. התחזיות הדמוגרפיות מצביעות על כך שבתוך שני עשורים כמעט – אחד מכל שישה ישראלים יהיה בן 65 ומעלה. מדובר באחת המגמות המשמעותיות ביותר שיעצבו את החברה, הכלכלה ושירותי הרווחה בישראל.

אזרחים ותיקים נוטים להשתתף בבחירות בשיעורים גבוהים יחסית. כלומר, לא מדובר רק באוכלוסייה גדולה. אלא גם באוכלוסייה שמצביעה.

מחקרים על השתתפות פוליטית בישראל ובעולם מצביעים על קשר עקבי בין גיל לבין השתתפות בבחירות. ככלל, שיעורי ההצבעה נוטים לעלות עם הגיל. ובני הגיל השלישי משתתפים בבחירות בשיעורים גבוהים יחסית. כלומר, לא מדובר רק באוכלוסייה גדולה. אלא גם באוכלוסייה שנוטה להגיע לקלפי. 

במילים אחרות, האזרחים הוותיקים אינם רק קבוצה גדולה מבחינה דמוגרפית. הם גם אחת הקבוצות האמינות ביותר מבחינה אלקטורלית. הפוליטיקאים יודעים שהם מגיעים לקלפי.

לכאורה, זה חלומו של כל פוליטיקאי.

האזרחים הוותיקים אינם רק קבוצה גדולה מבחינה דמוגרפית. הם גם אחת הקבוצות האמינות ביותר מבחינה אלקטורלית. הפוליטיקאים יודעים שהם מגיעים לקלפי. לכאורה, חלומו של כל פוליטיקאי

ולכן מפתיע עוד יותר שנושאי ההזדקנות כמעט אינם תופסים מקום מרכזי בשיח הבחירות.

אילו האזרחים הוותיקים היו פועלים כקבוצת השפעה סביב נושאי הזדקנות, היה מדובר בכוח פוליטי ששווה עשרות מנדטים, גדול יותר מרבות מהמפלגות שיושבות היום בכנסת. אבל בניגוד לקבוצות לחץ אחרות, הכוח הזה כמעט אינו מתורגם לדרישות פוליטיות משותפות.

אז למה הכוח הזה לא מתורגם להשפעה?

למרות גודלה של הקבוצה, קשה למצוא במצעי המפלגות פרקים מקיפים העוסקים בהזדקנות. ברוב המקרים ההתייחסות מתמקדת בהנחות, קצבאות או שירותי סיעוד.

אך הזדקנות במאה ה-21 היא הרבה יותר מכך. היא כוללת תעסוקה, בריאות, תחבורה, דיור, נגישות דיגיטלית, למידה לאורך החיים, התנדבות, השתתפות חברתית וביטחון כלכלי. 

במילים אחרות. מדיניות רוחבית, לא סעיף תקציבי קטן.

הבעיה האמיתית, אין קול מאוחד

בניגוד לקבוצות לחץ אחרות, האזרחים הוותיקים אינם פועלים בדרך כלל כגוש פוליטי. הם מגיעים מכל המגזרים, מכל המעמדות ומכל הקשת הפוליטית.

אילו האזרחים הוותיקים היו פועלים כקבוצת השפעה סביב נושאי הזדקנות, זה היה כוח פוליטי ששווה עשרות מנדטים. אך בניגוד לקבוצות לחץ אחרות, כוח זה כמעט לא מתורגם לדרישות פוליטיות משותפות

דווקא הגיוון הזה הוא עוצמתם החברתית, אך גם חולשתם האלקטורלית. הפוליטיקאים יודעים שרובם יצביעו לפי תפיסות עולם, ביטחון, כלכלה או זהות מפלגתית, ולא לפי מדיניות הזדקנות. לכן אין מחיר פוליטי להזנחת הנושא.

העולם כבר הבין

במדינות רבות בעולם המפותח הזדקנות האוכלוסייה הפכה לסוגיה אסטרטגית. ממשלות בונות תוכניות לאומיות ארוכות טווח בתחומי בריאות, תעסוקה, דיור וטכנולוגיה. השאלה איננה כיצד לטפל בקשישים, אלא כיצד להתאים מדינה שלמה לחברה מאריכת חיים.

גם ישראל צריכה לעבור לחשיבה כזו.

מה צריך לדרוש מהמפלגות?

לקראת בחירות 2026 כדאי שכל מפלגה תידרש להציג תשובות ברורות:

1. מה התוכנית שלה להזדקנות האוכלוסייה?
2. כיצד תשפר את מיצוי הזכויות?
3. כיצד תעודד תעסוקה בגיל מבוגר?
4. כיצד תפעל לצמצום בדידות?
5. כיצד תתאים את התחבורה הציבורית?
6. כיצד תאפשר לאנשים להזדקן בבית ובקהילה?
7. האם תקדם רשות לאומית או תוכנית ממשלתית כוללת להזדקנות מיטבית?
8. האם ימונה שר או שרה לענייני האזרחים הוותיקים, בעלי סמכויות אמיתיות ויכולת לתכלל מדיניות בין משרדי הממשלה?   

השאלה איננה האם נדרש עוד שירות נקודתי לאזרחים ותיקים. השאלה היא האם תהיה בישראל אחריות ממשלתית ברורה לניהול אחת המגמות המשמעותיות ביותר של העשורים הקרובים. המעבר לחברה מאריכת חיים.

לא ציבור של "מקבלי שירותים" אלא ציבור של אזרחים

האזרחים הוותיקים אינם רק ציבור הזקוק לשירותים. הם ציבור של מצביעים, משלמי מיסים, מתנדבים, סבים וסבתות, עובדים, יזמים ומנהיגים קהילתיים.

לקראת בחירות 2026 השאלה אינה רק מה המדינה יכולה לעשות עבורם. השאלה היא האם הם יבחרו להשתמש בכוח האלקטורלי שלהם כדי לדרוש מקום אמיתי על סדר היום הלאומי.

במדינות רבות הזדקנות האוכלוסייה הפכה לסוגיה אסטרטגית. ממשלות בונות תוכניות לאומיות ארוכות טווח בתחומי בריאות, תעסוקה, דיור וטכנולוגיה. לא רק כדי לטפל בקשישים, אלא לשם חברה מאריכת חיים

כי כוח פוליטי אינו נמדד רק במספר האנשים שהוא מייצג. הוא נמדד ביכולת להתארגן, להציב דרישות ולהשפיע על סדר היום. יותר מ-1.2 מיליון אזרחים ותיקים כבר מחזיקים בכוח הזה. השאלה היא האם בבחירות 2026 הם יבחרו להשתמש בו.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.