בנו הפוגע של האדמו"ר ותוקפים אחרים

אילוסטרציה (צילום: iStock-AlexLinch)
iStock-AlexLinch
אילוסטרציה

אחת לכמה שבועות, לפעמים אחת לשבוע, מתפרסמת ידיעה על פגיעה מינית בילדות וילדים. לאחרונה היתה זו החשיפה של החסידים שנוצלו על ידי בנו של האדמו"ר מגור, ואחריה הותר לפרסום שמו של שלום חזן, רב קהילה בירושלים שפגע בילדים בבית הכנסת. 

ואני רוצה להתבונן על הכתבות האלה ממקום טיפה שונה. 

ראשית, העובדה שיש הרבה פרסום על קהילה כזו או אחרת, לא מעיד שהמקרים האלה נפוצים שם יותר. זה מעיד שדווקא בקהילות האלה הסיפורים האלה מפורסמים יותר ויוצאים יותר החוצה, להבדיל מהקהילות היותר "ליברליות" (כמו חוג לתיאטרון למשל).

זה קורה בכל קהילה, ויכול להיות בכל בית. ללמד את הילד להגיד "לא!" "זה הגוף שלי" זה נחמד, אבל זה לא ימנע את הפגיעות האלה. והסיבה לכך מאוד מאוד פשוטה:

מערכת יחסים של ניצול מיני היא בהכרח מערכת יחסים של יחסי כוחות. איך אמרנו כשהיינו ילדים: "זה לא כוחות!" ילד יכול להגיד "לא, זה הגוף שלי" לחבר שלו ששווה לו בכוח ובמעמד. זה הרבה הרבה יותר קשה, עד בלתי אפשרי, לעמוד מול אדם מבוגר ממנו, גדול ממנו פיזית, בעמדת כוח עליו ובעמדת השפעה עליו. נוסיף על זה שמי שמנצל גם משתמש במניפולציות כדי לשכנע, להפחיד ולהקטין את המנוצלים שלו. 

מערכת יחסים של ניצול מיני היא מערכת של יחסי כוחות. ילד יכול להגיד "לא, זה הגוף שלי" לחבר ששווה לו בכוח ובמעמד. הרבה יותר קשה לעמוד מול מבוגר יותר, גדול יותר פיזית, שנמצא בעמדת כוח והשפעה 

במערכת יחסים כזו זה "לא כוחות" ואין לילד שום אפשרות לעמוד מול זה. 

מה שיכול ליצור איזון הוא הנוכחות הפיזית והמנטלית של ההורים והקהילה. וגם זה מורכב. נוכחות פיזית של ההורים יכולה לעזור ולמנוע. העניין הוא שבחוגים/ישיבות/בית הספר וכו', ההורים לא נוכחים פיזית ופה אנחנו מכניסים את הנוכחות המנטלית (הרגשית). הורים שמצלחים להנכיח את עצמם בנפשו של הילד שולחים אותו מוגן יותר מפני ניצול ופגיעה. איך הוא מוגן יותר? מכיוון שילדים שיש להם נוכחות הורית מנטלית משדרים את זה החוצה, הם משדרים הרבה פחות פגיעות וכאילו אומרים לעולם "משגיחים עלי".

איך עושים את זה? צריך לאפשר לילד לדבר. כי ה"שומרים עלי" זה בעצם "יש לי מישהו שמקשיב לי".

שימו לב! לא אומרים לי מה לעשות, לא אומרים לי מה נכון ומה לא נכון. מקשיבים לי. 

הקשבה של ההורים היא אחד הבסיסים לאיזון מערכת יחסי הכוח של הפוגע והנפגע. 

ילדים שיש בחייהם נוכחות הורית מנטלית -משדרים את זה החוצה. כאילו אומרים לעולם: "משגיחים עלי". זה בעצם "יש לי מישהו שמקשיב לי". לא אומרים לי מה לעשות, לא אומרים לי מה נכון ומה לא. מקשיבים לי

ואז זה לא משנה אם זה המורה, בן הרב, או אפילו הרב עצמו. בבחירת הקורבן הוא לא יבחר את הילדים שמשדרים "מקשיבים לי", ויהיה לו יותר קשה לעשות עליהם מניפולציות פיזיות ורגשיות.

בנוסף ילד שמקשיבים לו יהיה בתחושה שהוא יכול לספר להורים שלו דברים תוך כדי שיחה. כשההורים מקשיבים, הילד יוכל להבין מה נכון ומה לא נכון ויוכל לשאול את הוריו לגבי דברים שהוא לא בטוח בהם. 

הרבה מעבר לערך של תוכן השיחה והתובנות, הילד יקבל כוח רק מעצם קיום השיחה. ואם יעבור סדנה בחוג לתאטרון, בה יבקשו ממנו להוריד חולצה או מכנסים, הוא יוכל להיות הרבה יותר יציב בדעתו, ואם לא, לפחות לשתף את הוריו ולהתייעץ איתם מה לעשות. וזה! זה מה שילווה אותו כשהוא עומד מול הפוגע ויקטין את הסיכון לפגיעה.  

שחף בן-שלום הוא פסיכותרפיסט משפחתי, מכשיר מדריכי הורים ויועצים זוגיים, פעיל חברתי, ומייסד פרוייקט "סירות הצלה" למניעת התעללות בילדים

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 504 מילים
סגירה