נריה (הדמויות בדויות אך מבוססות על ילדים שפגשתי כיועץ חינוכי) יצא לחופשת פסח מוקדמת. טוב לא בדיוק, המורה והתקשורת הודיעו שמעכשיו הוא ילמד מרחוק, אבל הוא ידע שגם בבית הספר הוא לא ממש התעניין והיה משעמם אז עכשיו מהבית בטוח יהיו צחוקים.

הלימודים של דור הופסקו יום אחד, והודיעו לו שמעכשיו יצטרך ללמוד דרך המחשב. ממש כמו שעשה בתרגולים לשעת חירום.

שחף בן-שלום הוא פסיכותרפיסט משפחתי, מכשיר מדריכי הורים ויועצים זוגיים, פעיל חברתי, ומייסד פרוייקט "סירות הצלה" למניעת התעללות בילדים

ליטל (דמות בדויה המבוססת על ילדים רבים שפגשתי כיועץ חינוכי) הייתה ילדה נחמדה. היא התחילה את כיתה א' עם חיוך מאוזן לאוזן, מחכה לכבוש את בית הספר. המורה שלה הייתה נחמדה, הילדים שהגיעו לכיתה א' איתה נראו לה חמודים. היא ילדה גדולה, היא התחילה בית ספר.

בכיתה ד' הגיעה תלמידה חדשה לכיתה. די מהר כולם אהבו את הילדה החדשה. הבעיה היחידה של הילדה החדשה הייתה ליטל. היא פשוט לא באה לה בטוב.

לאט לאט הילדים בכיתה פשוט הפסיקו לאהוב את ליטל, הפסיקו להזמין אותה למקומות או למשחקים, ואפילו התחילו לצחוק על כל מיני התנהגויות מוזרות שלה. ככה זה נמשך כמעט חצי שנה. אפילו המורים התחילו לדבר על זה שליטל מתנהגת מוזר, ולא פלא שתלמידים לא מתים עליה. ככה המצב נמשך כל כיתה ד' וגם חלק מכיתה ה'.

לאט לאט הילדים בכיתה פשוט הפסיקו לאהוב את ליטל, הפסיקו להזמין אותה למקומות או למשחקים, ואפילו התחילו לצחוק על כל מיני התנהגויות מוזרות שלה. ככה זה נמשך כמעט חצי שנה. אפילו המורים התחילו לדבר על זה שליטל מתנהגת מוזר

ליטל הפסיקה לאהוב ללכת לבית הספר אבל הלכה כי צריך. היא הפסיקה ללכת לחוגים ונמנעה מלהפגש עם חברות. מכיוון שהייתה תלמידה ממש טובה השקיעה את רוב האנרגיות שלה שם.

באמצע כיתה ה' החליטה חבורת תלמידים בנים ובנות שליטל צריכה לשלם מחיר על זה שהיא כזו תלמידה מעצבנת. הם חיכו לה אחרי בית הספר והיכו אותה נמרצות. היא חזרה הביתה חבולה, עם זעזוע מוח קל ושתי צלעות שבורות.

אשפוז בבית חולים שהוביל לנסיון להבין מה קרה – חשפו את החרם שעברה בשנתיים האחרונות. ההורים הוציאו את ליטל מבית הספר והיא עברה לבית ספר חדש שלא הכירה בו אף אחד.

שם היא הייתה התלמידה החדשה. חבולה מחרמות העבר, לא הצליחה להתחבב גם בכיתה ו' במקום החדש. התלמידים לא ממש רצו לקבל אותה וגם שם היא חוותה חרם. הטיפול הרגשי שקיבלה איפשר לה להתרומם קצת ולהצליח להתמודד בחטיבה, להשקיע בלימודים ולא לסמוך על חברים.

גם היום ב- 2020 למרבית בתי הספר, המחנכים והיועצים אין כלים להבחין ולהמודד עם חרם.

זאת למרות שיש תכניות מדהימות המעניקות כלים מקסימים להתמודד עם חרם והדרה חברתית כגון תכנית מצמיחים למשל.

בחרם כולם נפגעים! אפילו קבוצת הילדים שעושה את החרם נפגעת, מכיוון שהמסר שעובר אליהם בחוסר הטיפול הוא "מחר יגיע תורכם". פעמים רבות הגררות אחרי בריונות בבתי הספר נובעת מהפחד שמישהו יפגע בי ומתחושת חוסר הבטחון שלי בבית הספר.

בחרם כולם נפגעים! אפילו קבוצת הילדים שעושה את החרם נפגעת, מכיוון שהמסר שעובר אליהם בחוסר הטיפול הוא "מחר יגיע תורכם". פעמים רבות הגררות אחרי בריונות בבתי הספר נובעת מהפחד שמישהו יפגע בי

חרם הוא מצב שקבוצת תלמידים מפוחדים משרתים את האינטרסים האישיים של תלמיד.ה אחד ולא מבינים שהכוח הקבוצתי שלהם הוא הקובע.

פעמים רבות הילד שעובר חרם לא מספר להורים שלו מכיוון שמפחד מהתגובה שלהם כלפי הכיתה, כלפי הילד הפוגע וכו'.

כיום הנשיא ריבלין מקדם יוזמות הקשורות לחרם והדרה חברתית. הססמה היא שהילדים יכולים לקחת על הנושא אחריות ו#לא_עומדים_מהצד מכיון שביחד יש את הכוח לנצח כל בריונות.

וזה נכון – לילדים יש את הכוח למנוע חרם וביריונות. ולכן גם לנו המבוגרים.

הענין הזה נוגע גם לך. יכול להיות שהילד/ה שלך עבר חרם ולבית הספר לא היו את הכלים להמודד עם זה.

שחף בן-שלום הוא פסיכותרפיסט משפחתי, מכשיר מדריכי הורים ויועצים זוגיים, פעיל חברתי, ומייסד פרוייקט "סירות הצלה" למניעת התעללות בילדים

ליז (דמות בדויה המבוססת על ילדים שפגשתי כיועץ חינוכי) מאוד אהבה את הגינה הציבורית. היא הייתה ממש גדולה וארוכה וליז וחבריה לכיתה תמיד נפגשו שם אחרי הגן ואחרי בית הספר.

היו שם המון ילדים בכל מיני גילאים, המון אנשים בכל מיני צבעים וכל מיני צורות, הייתה שם גינת כלבים ענקית עם המון כלבים, שמנים ורזים, קטנים וגדולים והם היו משחקים ממש יפה, ממש כמו ילדים. ההורים שלהם היו מסתכלים מהצד לראות שהם מתנהגים יפה, ואם הם היו רבים אז ההורים היו מפרידים ביניהם, וכועסים עליהם לפעמים, וגם לוקחים אותם הביתה לפעמים אם צריך.

שחף בן-שלום הוא פסיכותרפיסט משפחתי, מכשיר מדריכי הורים ויועצים זוגיים, פעיל חברתי, ומייסד פרוייקט "סירות הצלה" למניעת התעללות בילדים

יוני (דמות בדויה המבוססת על ילדים רבים שהכרתי כיועץ במערכת החינוך) הבין שהוא לא חייב ללכת לבית הספר. הוא ראה את צחי וחזי מגיעים אחת לחודש. הוא ראה מה הם עושים בבית הספר. הוא ראה שהם מפריעים. הוא ראה שהם מוכרים סמים במסדרון.

הוא ראה שאף אחד לא עושה להם כלום. הוא ראה שהם לבושים במותגי על. הוא ראה איך כולם רודפים אחריהם. הוא ראה אותם מכניסים את הריטלין לוודקה שהכריחו את נועה לשתות. הוא ראה מי עישן גראס בשרותים.

שחף בן-שלום הוא פסיכותרפיסט משפחתי, מכשיר מדריכי הורים ויועצים זוגיים, פעיל חברתי, ומייסד פרוייקט "סירות הצלה" למניעת התעללות בילדים

ילדים זו שמחה, ילדים זו ברכה, כך אומר השיר.

אנחנו דואגים להם, מטפלים בהם, מתמודדים איתם ועם כל מה שהם מביאים, מהגן, מהחבר או מבית הספר. זה קשה, זה שוחק, זה מבלבל ואי אפשר לדעת אם אנחנו בסדר או לא.

הילדים הם העתיד שלנו, ואנחנו רוצים שיהיה להם עתיד טוב ושיהיו מאושרים. אנחנו רוצים לשלוח אותם לבית הספר ששם את הילד במרכז ושיאהבו אותם שם.
אבל אחת לכמה זמן יש כותרת על התעללות כזו או אחרת בילדים ע"י הגננת, המורה, השכן או מי שזה לא יהיה.

במובן מסויים, גם בהתבוננות שטחית ניתן לראות שעבירות כנגד ילדים הן העבירות הכי קלות במערכת המשפט. לעיתים נראה שככל שהעבירה פוגעת יותר בילד, כך רשויות החוק מתייחסות אליה בקלות ראש יותר. הטיפול במקרה נדחה ונדחק, אם בכלל קורה, החקיקה לא ברורה ולא חמורה מספיק, והליך האכיפה לרוב כל כך מורכב שרוב המתלוננים מושכים את התלונה חזרה, ורבים בוחרים שלא להתלונן כלל.

נראה שעבירות כנגד ילדים הן מן הקלות במערכת המשפט. הטיפול בהן נדחה ונדחק, החקיקה לא ברורה או חמורה מספיק, והליך האכיפה לרוב כ"כ מורכב, שרוב המתלוננים מושכים את תלונתם או בוחרים שלא להתלונן

במבט מעמיק יותר על מערכת המשפט שלנו ועל עבירות נגד ילדים אפשר לראות לעיתים כי דחיפות הטיפול במקרה הינה על פי חריפות הסיקור החדשותי או כמות היח"צ שנעשה לאירוע

בואו נעשה תרגיל במתמטיקה לגבי אחוזי הטיפול במקרי פגיעה בילדים:

• מקרה שלא מדווח לא מטופל
• מקרה שדווח ללא סיקור נסגר פעמים רבות בעילה של חוסר עניין בציבור, זיהום ראיות, חוסר בראיות וכו'.
• מקרה שדווח, שהתקשורת מעורבת בו, שנערכות הפגנות בעניינו עד כדי כך שלא שולחים את הילדים לגן – מטופל גם מטופל.

מקרה שלא מדווח לא מטופל. מקרה שדווח ללא סיקור נסגר בד"כ בעילת חוסר עניין לציבור, זיהום ראיות, חוסר בראיות וכו'. מקרה שדווח וסוקר ונערכות הפגנות בעניינו עד שלא שולחים את הילדים לגן – מטופל גם מטופל

מה ניתן ללמוד מזה?

ככול שלמקרה יש יותר יח"צ הוא מקבל יותר יחס! יותר יחס מהמשטרה, יותר יחס מבית המשפט ויותר יחס מהציבור. יח"צ = יחסי-ציבור!

שיעור נוסף שניתן ללמוד היא שנכון להיום מותר, מותר לפגוע בילדים, מותר להתעלל בהם, מותר להשתמש בהם.

מותר כי אף אחד לא מייחצן אותם, ולכן אף אחד לא אוכף את החוק, ואם לא אוכפים אז מותר, נכון?

מותר מכיוון שאלו העבירות הכי קלות במערכת המשפט, כי גם כשאוכפים הענישה מגוחכת. ואין טיפול מניעתי.

נכון להיום מותר. מותר לפגוע בילדים, מותר להתעלל בהם, מותר להשתמש בהם. מותר כי אף אחד לא מייחצן אותם, ולכן אף אחד לא אוכף את החוק, וגם כשאוכפים הענישה מגוחכת ואין טיפול מניעתי

יחסי ציבור הם כבר מזמן לא עניין של פולטיקאים ואנשי עסקים. זה עניין של כולנו, של הילדים שלנו. כי הם לא מקבלים יחס! ואז העבירות ממשיכות. ולכן היום העבריין הוא החזק בעיניי החוק.

היום בעידן הרשתות החברתיות היח"צ הוא עלינו. ככול שאנחנו נותנים לנושא מסויים קדימות כן הראשויות יתנו לו קדימות.

המפתח לשינוי הוא אצלנו, כמי שצורכים את יחסי הציבור וכמי שמשתפים ומייחצנים אותם. לכן אם אנחנו רוצים שידאגו לילדים שלנו אנחנו צריכים לעשות לנושאים האלה יחסי ציבור בעצמנו!

שחף בן-שלום הוא פסיכותרפיסט משפחתי, מכשיר מדריכי הורים ויועצים זוגיים, פעיל חברתי, ומייסד פרוייקט "סירות הצלה" למניעת התעללות בילדים

כשאנחנו חושבים על מערכת בריאות הנפש אנחנו חושבים על בתי חולים פסיכיאטרים, על אשפוזים כפויים או אשפוזים מרצון, ואף אחד מאיתנו לא רוצה להתקל בה – להגיע אליה בעצמו או עם קרוביו. בעולם קיימות חלופות להתבוננות הפסיכיאטרית הקלאסית המוכרת בארץ, הן יעילות יותר ונותנות מענה אנושי יותר. 

אבל "מערכת בריאות הנפש", במובן המערכתי המלא של המילה, לא מתחילה ואפילו לא נגמרת באשפוז כזה או אחר בבית חולים פסיכיאטרי. היא מתחילה ברשויות המקומיות ובבתי הספר, ועלולה להגמר בדיור רחוב, במעגל הזנות או בבית הקברות. חשוב שנבין את המערכת הזו שצריכה להעסיק את כולנו. 

שחף בן-שלום הוא פסיכותרפיסט משפחתי, מכשיר מדריכי הורים ויועצים זוגיים, פעיל חברתי, ומייסד פרוייקט "סירות הצלה" למניעת התעללות בילדים

לפני 30 שנה תוקן חוק העונשין, והתווסף לו סעיף "חובת הדיווח", המחייב כל אזרח ישראלי לדווח במקרה של חשד להתעללות בקטין או חסר ישע. החוק מנוסח בצורה מורכבת, האכיפה שלו בעייתית, וכמי שעומד כבר שנים כיועץ חינוכי ופעיל חברתי המלווה שורדות ושורדי התעללות, מול מאות ואלפי מקרים של התעללות ופגיעה בילדים – אני פוגש את הסעיף הזה עם הרבה מאוד קושי ורגשות מעורבים. 

לפני 30 שנה תוקן חוק העונשין, והתווסף לו סעיף "חובת הדיווח", המחייב כל אזרח ישראלי לדווח במקרה של חשד להתעללות בקטין או חסר ישע

שחף בן-שלום הוא פסיכותרפיסט משפחתי, מכשיר מדריכי הורים ויועצים זוגיים, פעיל חברתי, ומייסד פרוייקט "סירות הצלה" למניעת התעללות בילדים

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

אחת לכמה שבועות, לפעמים אחת לשבוע, מתפרסמת ידיעה על פגיעה מינית בילדות וילדים. לאחרונה היתה זו החשיפה של החסידים שנוצלו על ידי בנו של האדמו"ר מגור, ואחריה הותר לפרסום שמו של שלום חזן, רב קהילה בירושלים שפגע בילדים בבית הכנסת. 

ואני רוצה להתבונן על הכתבות האלה ממקום טיפה שונה. 

ראשית, העובדה שיש הרבה פרסום על קהילה כזו או אחרת, לא מעיד שהמקרים האלה נפוצים שם יותר. זה מעיד שדווקא בקהילות האלה הסיפורים האלה מפורסמים יותר ויוצאים יותר החוצה, להבדיל מהקהילות היותר "ליברליות" (כמו חוג לתיאטרון למשל).

זה קורה בכל קהילה, ויכול להיות בכל בית. ללמד את הילד להגיד "לא!" "זה הגוף שלי" זה נחמד, אבל זה לא ימנע את הפגיעות האלה. והסיבה לכך מאוד מאוד פשוטה:

מערכת יחסים של ניצול מיני היא בהכרח מערכת יחסים של יחסי כוחות. איך אמרנו כשהיינו ילדים: "זה לא כוחות!" ילד יכול להגיד "לא, זה הגוף שלי" לחבר שלו ששווה לו בכוח ובמעמד. זה הרבה הרבה יותר קשה, עד בלתי אפשרי, לעמוד מול אדם מבוגר ממנו, גדול ממנו פיזית, בעמדת כוח עליו ובעמדת השפעה עליו. נוסיף על זה שמי שמנצל גם משתמש במניפולציות כדי לשכנע, להפחיד ולהקטין את המנוצלים שלו. 

מערכת יחסים של ניצול מיני היא מערכת של יחסי כוחות. ילד יכול להגיד "לא, זה הגוף שלי" לחבר ששווה לו בכוח ובמעמד. הרבה יותר קשה לעמוד מול מבוגר יותר, גדול יותר פיזית, שנמצא בעמדת כוח והשפעה 

במערכת יחסים כזו זה "לא כוחות" ואין לילד שום אפשרות לעמוד מול זה. 

מה שיכול ליצור איזון הוא הנוכחות הפיזית והמנטלית של ההורים והקהילה. וגם זה מורכב. נוכחות פיזית של ההורים יכולה לעזור ולמנוע. העניין הוא שבחוגים/ישיבות/בית הספר וכו', ההורים לא נוכחים פיזית ופה אנחנו מכניסים את הנוכחות המנטלית (הרגשית). הורים שמצלחים להנכיח את עצמם בנפשו של הילד שולחים אותו מוגן יותר מפני ניצול ופגיעה. איך הוא מוגן יותר? מכיוון שילדים שיש להם נוכחות הורית מנטלית משדרים את זה החוצה, הם משדרים הרבה פחות פגיעות וכאילו אומרים לעולם "משגיחים עלי".

איך עושים את זה? צריך לאפשר לילד לדבר. כי ה"שומרים עלי" זה בעצם "יש לי מישהו שמקשיב לי".

שימו לב! לא אומרים לי מה לעשות, לא אומרים לי מה נכון ומה לא נכון. מקשיבים לי. 

הקשבה של ההורים היא אחד הבסיסים לאיזון מערכת יחסי הכוח של הפוגע והנפגע. 

ילדים שיש בחייהם נוכחות הורית מנטלית -משדרים את זה החוצה. כאילו אומרים לעולם: "משגיחים עלי". זה בעצם "יש לי מישהו שמקשיב לי". לא אומרים לי מה לעשות, לא אומרים לי מה נכון ומה לא. מקשיבים לי

ואז זה לא משנה אם זה המורה, בן הרב, או אפילו הרב עצמו. בבחירת הקורבן הוא לא יבחר את הילדים שמשדרים "מקשיבים לי", ויהיה לו יותר קשה לעשות עליהם מניפולציות פיזיות ורגשיות.

בנוסף ילד שמקשיבים לו יהיה בתחושה שהוא יכול לספר להורים שלו דברים תוך כדי שיחה. כשההורים מקשיבים, הילד יוכל להבין מה נכון ומה לא נכון ויוכל לשאול את הוריו לגבי דברים שהוא לא בטוח בהם. 

הרבה מעבר לערך של תוכן השיחה והתובנות, הילד יקבל כוח רק מעצם קיום השיחה. ואם יעבור סדנה בחוג לתאטרון, בה יבקשו ממנו להוריד חולצה או מכנסים, הוא יוכל להיות הרבה יותר יציב בדעתו, ואם לא, לפחות לשתף את הוריו ולהתייעץ איתם מה לעשות. וזה! זה מה שילווה אותו כשהוא עומד מול הפוגע ויקטין את הסיכון לפגיעה.  

שחף בן-שלום הוא פסיכותרפיסט משפחתי, מכשיר מדריכי הורים ויועצים זוגיים, פעיל חברתי, ומייסד פרוייקט "סירות הצלה" למניעת התעללות בילדים