אחת לכמה שבועות, לפעמים אחת לשבוע, מתפרסמת ידיעה על פגיעה מינית בילדות וילדים. לאחרונה היתה זו החשיפה של החסידים שנוצלו על ידי בנו של האדמו"ר מגור, ואחריה הותר לפרסום שמו של שלום חזן, רב קהילה בירושלים שפגע בילדים בבית הכנסת. 

ואני רוצה להתבונן על הכתבות האלה ממקום טיפה שונה. 

ראשית, העובדה שיש הרבה פרסום על קהילה כזו או אחרת, לא מעיד שהמקרים האלה נפוצים שם יותר. זה מעיד שדווקא בקהילות האלה הסיפורים האלה מפורסמים יותר ויוצאים יותר החוצה, להבדיל מהקהילות היותר "ליברליות" (כמו חוג לתיאטרון למשל).

זה קורה בכל קהילה, ויכול להיות בכל בית. ללמד את הילד להגיד "לא!" "זה הגוף שלי" זה נחמד, אבל זה לא ימנע את הפגיעות האלה. והסיבה לכך מאוד מאוד פשוטה:

מערכת יחסים של ניצול מיני היא בהכרח מערכת יחסים של יחסי כוחות. איך אמרנו כשהיינו ילדים: "זה לא כוחות!" ילד יכול להגיד "לא, זה הגוף שלי" לחבר שלו ששווה לו בכוח ובמעמד. זה הרבה הרבה יותר קשה, עד בלתי אפשרי, לעמוד מול אדם מבוגר ממנו, גדול ממנו פיזית, בעמדת כוח עליו ובעמדת השפעה עליו. נוסיף על זה שמי שמנצל גם משתמש במניפולציות כדי לשכנע, להפחיד ולהקטין את המנוצלים שלו. 

מערכת יחסים של ניצול מיני היא מערכת של יחסי כוחות. ילד יכול להגיד "לא, זה הגוף שלי" לחבר ששווה לו בכוח ובמעמד. הרבה יותר קשה לעמוד מול מבוגר יותר, גדול יותר פיזית, שנמצא בעמדת כוח והשפעה 

במערכת יחסים כזו זה "לא כוחות" ואין לילד שום אפשרות לעמוד מול זה. 

מה שיכול ליצור איזון הוא הנוכחות הפיזית והמנטלית של ההורים והקהילה. וגם זה מורכב. נוכחות פיזית של ההורים יכולה לעזור ולמנוע. העניין הוא שבחוגים/ישיבות/בית הספר וכו', ההורים לא נוכחים פיזית ופה אנחנו מכניסים את הנוכחות המנטלית (הרגשית). הורים שמצלחים להנכיח את עצמם בנפשו של הילד שולחים אותו מוגן יותר מפני ניצול ופגיעה. איך הוא מוגן יותר? מכיוון שילדים שיש להם נוכחות הורית מנטלית משדרים את זה החוצה, הם משדרים הרבה פחות פגיעות וכאילו אומרים לעולם "משגיחים עלי".

איך עושים את זה? צריך לאפשר לילד לדבר. כי ה"שומרים עלי" זה בעצם "יש לי מישהו שמקשיב לי".

שימו לב! לא אומרים לי מה לעשות, לא אומרים לי מה נכון ומה לא נכון. מקשיבים לי. 

הקשבה של ההורים היא אחד הבסיסים לאיזון מערכת יחסי הכוח של הפוגע והנפגע. 

ילדים שיש בחייהם נוכחות הורית מנטלית -משדרים את זה החוצה. כאילו אומרים לעולם: "משגיחים עלי". זה בעצם "יש לי מישהו שמקשיב לי". לא אומרים לי מה לעשות, לא אומרים לי מה נכון ומה לא. מקשיבים לי

ואז זה לא משנה אם זה המורה, בן הרב, או אפילו הרב עצמו. בבחירת הקורבן הוא לא יבחר את הילדים שמשדרים "מקשיבים לי", ויהיה לו יותר קשה לעשות עליהם מניפולציות פיזיות ורגשיות.

בנוסף ילד שמקשיבים לו יהיה בתחושה שהוא יכול לספר להורים שלו דברים תוך כדי שיחה. כשההורים מקשיבים, הילד יוכל להבין מה נכון ומה לא נכון ויוכל לשאול את הוריו לגבי דברים שהוא לא בטוח בהם. 

הרבה מעבר לערך של תוכן השיחה והתובנות, הילד יקבל כוח רק מעצם קיום השיחה. ואם יעבור סדנה בחוג לתאטרון, בה יבקשו ממנו להוריד חולצה או מכנסים, הוא יוכל להיות הרבה יותר יציב בדעתו, ואם לא, לפחות לשתף את הוריו ולהתייעץ איתם מה לעשות. וזה! זה מה שילווה אותו כשהוא עומד מול הפוגע ויקטין את הסיכון לפגיעה.  

שחף בן-שלום הוא פסיכותרפיסט משפחתי, מכשיר מדריכי הורים ויועצים זוגיים, פעיל חברתי, ומייסד פרוייקט "סירות הצלה" למניעת התעללות בילדים

במעמד החתימה תצהיר כל מדינה האם בכוונתה להחיל את ההתחייבויות לניהול ומיגור הסיכונים גם על חברות במגזר הפרטי – והיא גם תוכל לחזור בה בכל עת. האם באמת אפשר לקבוע שזוהי ערובה לכך שבינה מלאכותית תמשיך להתפתח באופן אחראי ואמין?

*  *  *

באמצע מרץ נחגג הישג בינלאומי בתחום הרגולציה: מועצת אירופה הציגה את "האמנה הבינלאומית הראשונה בדבר זכויות אדם, דמוקרטיה ושלטון החוק בהקשר של מערכות בינה מלאכותית".

ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר היא מומחית למשפט וטכנולוגיה, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה.

ד"ר אורי פריימן הוא פוסט-דוקטורנט במעבדה לחברה דיגיטלית באוניברסיטת מקמסטר, קנדה.

אחד ההיבטים הכי מבעיתים בקיום האנושי הוא מצב עניינים שבו בעלי כוח מתעללים באדם חסר אונים. לא אחת כתבתי על חיילים שמתעללים בפלסטינים בגדה. על שוטרי משמר הגבול שמתעללים בפלסטינים בירושלים המזרחית. אלו שזוכים לגיבוי מטעמו של הגזען להפקרת הביטחון הלאומי.

זהו דבר שמעורר בי תחושות עמוקות. תחושות שמונחות כנראה בתשתית רצוני להיאבק באלימות שוטרים כלפי מפגינים. באלימות בעלי הכוח. במעצרי השווא. בחקירות ההפחדה. באי צדק במובנו הכי בסיסי.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

בשנתיים האחרונות, גלישה תמימה באחת הפלטפורמות הדיגיטליות מרגישה כמו היקלעות לשוק, שבו כולם פונים אלינו בחיוכים ענקיים ותנועות ידיים מוגזמות.

כבר התרגלנו לכך שכשאנשים מפרסמים ברשת טקסט כתוב, הם מוסיפים תמונה "לתשומת לב" או "בשביל צוקי/האלגוריתם", אבל היום, תמונה לא מספיקה. יוצרי תוכן כבר קיבלו כמובן מאליו את העובדה, שלמטרות תפוצה הם צריכים לצלם סרטוני וידאו, ולא סתם, אלא של עצמם – ועוד מדברים. אפילו מי שבחרה במקצוע נחבא אל הכלים כטיפול מצאה עצמה נדרשת להחצנה מול המצלמה.

שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)