ישראל אינה צריכה רק ממשלה אחרת – היא צריכה אסטרטגיה אחרת

לרשימת הכשלים של מדיניות החוץ של ראש הממשלה בנימין נתניהו אפשר להוסיף כעת את "הסכם מכה" – הברית הביטחונית שנחתמה בין ערב הסעודית, פקיסטן וטורקיה ב-7 בחודש, הכוללת גם אופציה להצטרפות מצרית.

אין צורך להיכנס להיסטריה או להכין את צה"ל למלחמה מול הברית החדשה. גם אין צורך לאמץ את האינסטינקט של נתניהו ולהסביר ש"כל העולם נגדנו". צריך לעשות משהו פשוט בהרבה: לשאול איך הגענו לכאן ולהפיק לקחים.

רק לפני זמן לא רב עמלה ארצות הברית של ממשל ג'ו ביידן על עסקה היסטורית: נורמליזציה בין ישראל לערב הסעודית, שילובה של ישראל במערך אזורי חדש ופרויקט IMEC – מסדרון תשתיות וסחר שהיה אמור לחבר את הודו לאירופה.

אין צורך להיכנס להיסטריה או להכין את צה"ל למלחמה מול ברית מכה החדשה. גם אין צורך לאמץ את האינסטינקט של נתניהו ולהסביר ש"כל העולם נגדנו". נדרש משהו פשוט בהרבה: לשאול איך הגענו לכאן ולהפיק לקחים

בעסקה ההיסטורית של ממשל ביידן, ישראל הייתה אמורה להיות הגשר; ערב הסעודית הייתה אמורה להיות השותפה. במקום זאת, ערב הסעודית בונה לעצמה ברית ביטחונית אלטרנטיבית.

זה לא אומר שערב הסעודית הפכה לאויבת, אלא שהיא הבינה שאי אפשר לחכות לישראל. כך פועלות מדינות רציונליות: הן אינן מחכות שממשלת ישראל תחליט אם היא רוצה אינטגרציה אזורית או עוד סבב של "ניצחון מוחלט". הן מתקדמות לפי האינטרסים שלהן – והאינטרסים הסעודיים כוללים כעת בניית חלופות.

זהו המחיר הישיר של תפיסת נתניהו: האשליה שאפשר לנהל את הסכסוך לנצח, לדחות כל אופק מדיני, לחזק את חמאס כ"נכס" מול הרשות הפלסטינית, ובמקביל לצפות שמדינות ערב ימשיכו להתקרב אלינו כאילו שום דבר לא קרה.

המציאות הוכיחה אחרת. ה-7 באוקטובר לא היה רק כישלון מודיעיני וצבאי – הוא היה פשיטת רגל של תפיסה מדינית.

גם מול איראן חוזרת אותה הטעות. מלחמה יכולה להשמיד מתקנים, לחסל מפקדים ולדחות איומים, אך היא אינה מייצרת סדר אזורי, אינה בונה בריתות ואינה מחליפה דיפלומטיה. הפעלת כוח עצום ללא אסטרטגיה מדינית מתקשה לייצר תוצאה יציבה.

זה לא שערב הסעודית הפכה לאויבת, אלא שהיא הבינה שאי אפשר לחכות לישראל. כך פועלות מדינות רציונליות: הן לא מחכות שישראל תחליט אם היא רוצה אינטגרציה אזורית או עוד סבב של "ניצחון מוחלט"

הפיאסקו של נתניהו והנשיא האמריקאי דונלד טראמפ מול איראן לא השיג את אף אחת מהמטרות שהלהיבו את הציבור בישראל. מלחמות איראן גרמו לכך שאיראן היא כיום בעלת השפעה אזורית רבה יותר, כולל שליטה במצרי הורמוז ובבאב אל-מנדב בעזרת החות'ים. וכל זאת בלי שוויתרה על יכולת הגרעין הצבאי.

ממשלת נתניהו יודעת איך ואת מי להפציץ באמצעות הצבא המעולה שלנו, אך היא לא יודעת לבנות את היום שאחרי. היא יודעת להכריז על ניצחון, אך לא להפוך אותו להסדר מדיני. היא יודעת להסביר למה אין פרטנר, אך לא איך ליצור שותפים. זה עולה לנו ביוקר.

לנתניהו יש יעד להגיע לבחירות עם תמונת ניצחון. עוד אויב שהובס, עוד חזית שבה "ניצחנו". אבל מדינה אינה יכולה לחיות על תמונות ניצחון שאינן מתממשות. היא צריכה שכנים, בעלי ברית, שווקים ולגיטימציה.

הוויכוח האמיתי אינו בין "ביטחון" ל"שלום". הוויכוח הוא בין מי שחושבים שכוח צבאי לבדו יבטיח את עתידנו, לבין מי שמבינים שביטחון תלוי גם במדינאות ובבריתות. ישראל אכן זקוקה לצבא חזק, אך היא אינה יכולה להפציץ את דרכה אל העתיד.

לאיש בעולם אין ציפיות מהקואליציה הנוכחית. אבל האופוזיציה הישראלית חייבת להפסיק לפחד ולומר לציבור את האמת:

אין ביטחון ארוך טווח בלי מדינה פלסטינית – לא כמתנה לפלסטינים, אלא כדי לשמור על ישראל בטוחה ודמוקרטית.

ממשלת נתניהו יודעת להפציץ באמצעות הצבא המעולה שלנו, אך לא לבנות את היום שאחרי. היא יודעת להכריז על ניצחון, אך לא להפוך אותו להסדר מדיני. היא יודעת להסביר למה אין פרטנר – לא איך ליצור שותפים

אין נורמליזציה אמיתית עם ערב הסעודית ואין ברית אזורית יציבה בלי אופק מדיני לסכסוך. אין שיקום של המותג הישראלי במערב הליברלי ללא סיום השליטה הקבועה בעם אחר. אין דרך להישאר "סטארט־אפ ניישן" כשהמדינה הופכת בהדרגה למבודדת. סופר ספרטה תהיה ענייה וגלמודה.

החלופה עדיין מונחת על השולחן. ערב הסעודית מוכנה לנורמליזציה בתנאים סבירים, וושינגטון מוכנה להשקיע הון מדיני ו-IMEC יכול להפוך את ישראל לצומת מרכזי בכלכלה העולמית. התמורה הנדרשת ברורה: אופק מדיני אמין לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הפתרון אינו רק שתי מדינות, אלא פתרון 23 המדינות: ישראל, פלסטין וכל המדינות הערביות המקיפות אותנו. פתרון שבו הסוגיה הפלסטינית היא חלק מהקמת מערכת אזורית חדשה – ביטחונית, כלכלית ומדינית. זה החזון שעדיין יכול להפוך את ישראל מצומת של מלחמות לצומת של מסחר.

הברית הסעודית-פקיסטנית-טורקית אינה איום קיומי אלא תמרור אזהרה. ערב הסעודית בונה את הבריתות שלה, טורקיה בונה את מעמדה והעולם מגדיר מחדש את סדרי העדיפויות שלו. השאלה אינה אם נוכל לנהל את הסכסוך עוד שנה, אלא אם בעוד עשור נהיה חלק מהסדר האזורי, או שנעמוד בחוץ ונתלונן ששוב "כולם נגדנו".

אני מבין את הרצון לנצח בבחירות, שגורם להתעלם מהצורך לומר לציבור את האמת. אבל חשוב שמנהיגי האופוזיציה יבינו שלא מספיק להחליף את נתניהו – צריך להחליף את תפיסת העולם שלו.

ערב הסעודית עדיין מוכנה לנורמליזציה, וושינגטון מוכנה להשקיע הון מדיני, ו-IMEC יכול היה להפוך את ישראל לצומת מרכזי בכלכלה העולמית. התמורה הנדרשת: אופק מדיני אמין לסכסוך הישראלי-פלסטיני

אסור לחזור לאשליית ניהול הסכסוך שיצרה מכנה משותף מספק ל"ממשלת השינוי". ה-7 באוקטובר הוכיח שתפיסת ניהול הסכסוך קרסה, ו"ברית מכה" היא רק עוד תזכורת לכך.

ישראל אינה צריכה רק ממשלה אחרת – היא צריכה אסטרטגיה אחרת.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.