במשך 50 שנה, הפוליטיקה הישראלית סובבת סביב אותה מערכת שאלות:
היכן צריכים לעבור הגבולות שלנו?
לסגת מאיפה, או לספח מה?
שתי מדינות או אחת?
הפרדה או ריבונות אחת?
כאשר דנים בנושאים אלה, יש לפחות הנחה נסתרת אחת כבסיס לטיעון, טענה אחת שברורה לכולנו, כה ברורה עד שלעולם לא באמת מערערים עליה כי היא פשוט ברורה מדי. היא חייבת להיות נכונה כי לעיתים רחוקות עצרנו להטיל בה ספק.
כל הצעה או הסדר ליישוב הסכסוך, בין אם הם מגיעים מימין, משמאל או מהמרכז, עדיין מתייחסים לשטח כמשתנה המרכזי, המכריע והמגדיר.
יש לפחות הנחה נסתרת אחת כבסיס לדיון ביישוב הסכסוך, שלעולם לא באמת מערערים עליה. כל הצעה או הסדר, בין אם הם מגיעים מימין, משמאל או מהמרכז, עדיין מתייחסים לשטח כמשתנה המרכזי, המכריע והמגדיר
בין אם מדובר בסיפוח, שתי מדינות, נסיגה חד-צדדית או ניהול סכסוך, השאלה נותרת זהה: על איזה שטח אנחנו מדברים? מה אנחנו מספחים, אם אנחנו מספחים? איזה שטח הוא מדינה אחת, איזה הוא השנייה? מאיזה שטח נוכל לסגת בבטחה והיכן בדיוק עלינו להמשיך לנהל את הסכסוך? התשובות שונות, אך השאלה נותרת זהה.
בינתיים, המציאות השתנתה באופן מהותי: במהלך חמשת העשורים האחרונים, ההתנחלויות, התשתיות, האינטגרציה הכלכלית והתלות ההדדית הביטחונית הפכו בהדרגה את הסכסוך למשהו שונה ממה שהיה בשנת 1967.
הכלכלה של ישראל ושל הגדה המערבית, ובמידה מסוימת גם של עזה, הפכו מזמן ליחידה כלכלית אחת, אם כי מעט מרופטת בקצוות. ישראל מציגה באופן קבוע נתונים כלכליים עבור שתי ישויות כלכליות, ישראל והרשות הפלסטינית, בעוד שבמציאות הכלכלה היא של מדינה אחת עם מטבע אחד, שוק עבודה אחד, גובה מיסים אחד, משרד מכס אחד ורשות רגולטורית אחת.
כלכלה כמעט משולבת מגיעה עם תשתית מקושרת המתבטאת בשירותים משותפים, רשתות תחבורה ומערכות משאבים אזוריות. כאשר הכלכלה והתשתיות כה מקושרות, והאוכלוסיות שלובות זו בזו במידה כה רבה, הרבה נשען על ביטחון משותף שבו ישראל והרשות הפלסטינית ממשיכות לשתף פעולה כדי להרחיק רדיקלים משני הצדדים או להתמודד איתם חזיתית במידת הצורך.
עם זאת, ללא קשר למצב בשטח, אנו ממשיכים להציע פתרונות טריטוריאליים למה שהתפתח בהדרגה לאתגר חוקתי וממשלתי.
גבולות קובעים היכן מסתיימת הריבונות. הם לא קובעים כיצד שני עמים חולקים את ירושלים, מנהלים תשתיות משותפות, מגנים על מיעוטים או משתפים פעולה בתחום הביטחון. גבולות, לא משנה היכן הם נמתחים, אינם עונים על שאלות אלה. מוסדות, לעומת זאת, יכולים לספק להן מענה.
במקום לשאול היכן צריך לעבור הגבול, האם לא כדאי שנשאל תחילה כיצד שני עמים יכולים לשלוט במרחב שכבר משותף להם? אנשים שונים בעלי רקע שונה ונטיות פוליטיות שונות ייתנו תשובות שונות. הדיון חשוב, אך לפני שנדון בתשובות השונות, עלינו לוודא שאנו שואלים את השאלה הנכונה.
במשך עשרות שנים, ישראל דנה בסוגיית השטח. אולי השיח הלאומי הבא צריך להיות על משילות או על שיטת המשטר, לא משום שגבולות אינם חשובים עוד – הם אכן חשובים. אבל בלי הסכמה על הכללים שלפיהם אנשים חיים יחד, שום גבול, לא משנה היכן הוא נמתח, לא ייצור יציבות מתמשכת ובסופו של דבר, שלום.
במקום לשאול היכן יעבור הגבול, האם לא כדאי שנשאל קודם איך שני עמים יכולים לשלוט במרחב המשותף? ואולי השיח הבא צריך להיות על משילות או על שיטת המשטר. בלי הסכמה על הכללים, שום גבול לא ייצור יציבות
לישראל לא חסרות הצעות לטיפול בסכסוך. ייתכן שהיא פשוט עוסקת בשאלות של העבר. עד שנתחיל לשאול כיצד שני עמים יכולים לשלוט במרחב משותף, נמשיך לדון בגבולות ובשטחים מבלי לפתור את הסכסוך. הסכסוך השתנה. אם השאלות שלנו לא ישתנו, גם התשובות שלנו לא ישתנו.
עמנואל שחף הוא חבר מועצה ב"תנועה ישראלית". הוא מהנדס, מנהל, איש מוסד, פעיל פוליטי וחברתי, בעל ניסיון רב תרבותי יוצא דופן, מעוניין במיוחד בחלופות מדיניות ומקדם היום פדרציה בארץ ישראל. חי עם שוש באזור השרון, אבא לשנים וסבא ל-8
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו