נושא האלונקה

בליץ הראיונות שהעניק הנשיא יצחק הרצוג ערב יום הכיפורים חשף כי מאחורי הקלעים הנשיא עסוק בבניית ה'בני גנץ' הבא, שירוץ לבנימין נתניהו עם האלונקה.

שני עניינים הובהרו בראיונות: ראשית, הרצוג מוכן להתערב בתהליך הקמת הממשלה, "מתוך אחריות" לכך שתהיה יציבה ומחשש מהמשך הזעזועים. שנית, הוא לא ירד מן הכוונה לתת לנתניהו חנינה, אבל הוא קורא לה "תהליך גישור".

ההודעה שיתערב בתהליך הקמת הממשלה פירושה שאין בכוונתו בהכרח להעניק את המנדט למי שיקבל את מספר הממליצים הגדול ביותר. במילים אחרות, להבנתי: הוא לא יתחשב בעמדת המפלגות הערביות ויספור רק את מספר הממליצים היהודים.

שני עניינים הובהרו בראיונות: ראשית, הרצוג מוכן להתערב בתהליך הקמת הממשלה, "מתוך אחריות" ליציבותה ומחשש מהמשך הזעזועים. שנית, הוא לא ירד מן הכוונה לתת לנתניהו חנינה, אבל הוא קורא לה "תהליך גישור"

אני מקווה שאני לא חושד בכשרים, אבל אם יתברר חלילה שצדקתי, עצוב לראות איזה מרחק עברנו כאשר בנו של אותו שגריר באו"ם, חיים הרצוג, שקרע לגזרים את החלטת האו"ם המשווה את הציונות לגזענות – מחזיר את הציונות למעמד של תנועה גזענית. הרי פסילת הרשימות הערביות מנומקת כצורך ב"ממשלה ציונית", בעוד שהחרדים, "אחינו היהודים", יקבלו את התואר "ציונים" שאותו אינם רוצים.

אם אכן נכונים הפרסומים על כך שהעסקה בין גדי איזנקוט לבין נתניהו כוללת רוטציה שבמסגרתה יכהן נתניהו שנתיים בראשות הממשלה, שיהפוך בהמשך לנשיא ויפנה את מקומו לאיזנקוט, הרי שהמעגל נסגר: מנשיא אנס, לנשיא המטיל על נאשם בשחיתות להקים ממשלה, לנשיא המחלץ אותו מן המשפט, לנשיא שיהפוך את משכן הנשיאות לעיר מקלט לעבריינים.

נכון או לא נכון – איזנקוט, בחוסר תשומת לב, פגש את אריה דרעי, ופתח את מרוץ השמועות הזה, ושוב, למען הסר ספק – מי ששלח את דרעי היה נתניהו. אם העסקה תצליח – מה טוב, ואם לא – נתניהו ידליף אותה, בין אם היא נכונה ובין אם מדובר בספין, ויפגע באיזנקוט קשות.

בהכרזותיו האחרונות איזנקוט מעלה חשד שיש פה יותר מחוסר תשומת לב. למשל, בראיון ל-103 הוא נשאל ישירות אם יפיל את נתניהו, וענה שהעניין הוא להציל את מדינת ישראל. הוא גם הוסיף שלרשימת דרישותיו הידועות הוא מוסיף את ההכרזה על חמאס כארגון טרור, הכרזה שמכוונת ישירות לפסילת מנסור עבאס משותפות בממשלה. איזנקוט לא שלל שכוונת התנאי הזה הוא לשלול את מנסור עבאס.

אני מאוד מקווה שאני טועה בהבנת דבריו של איזנקוט, אבל אם חלילה הדברים נכונים – גם הוא, כמו גנץ, רץ אל האלונקה. לגנץ עומדת הזכות של הפתי שעשה זאת מבלי להיות מודע לתוצאות. לאיזנקוט אין את הזכות הזאת. לא קשה לנחש מה יקרה בהמשך. נתניהו ירוץ לנשיאות, חסין סופית מכל אישום, ואז ימרר את חיי איזנקוט ישירות מבית הנשיא. התקווה היא שאלה דיבורים שלפני הבחירות וכי אחרי הבחירות יתחיל יום חדש. אך האם ניתן לסמוך על כך? 

כדי להבין מדוע הנשיא רץ כעת עם האלונקה, צריך להבין מה מטריד את ראש הממשלה יותר מכול – שהמפלגות הערביות יעניקו תמיכה מבחוץ לממשלת מיעוט בראשות איזנקוט. סיכול התרחיש הזה הוא הדבר העיקרי שנתניהו עוסק בו בימים אלה. לא מעמדה של ישראל בעולם, לא הסכנות האסטרטגיות לישראל – זה ורק זה.

כדי להבין למה הנשיא רץ עם האלונקה, יש להבין מה מטריד את נתניהו – תמיכת המפלגות הערביות מבחוץ בממשלת מיעוט בראשות איזנקוט. בסיכול תרחיש זה נתניהו עסוק. לא בסכנות האסטרטגיות לישראל

רק מנקודת המבט הזאת צריך להבין את המהלך הגאוני בהקמת מפלגתו של עופר וינטר, ושל הקמת מפלגות הימין שמאחורי הימין, שתפקידן לא היה דווקא לעבור את אחוז החסימה – נתניהו ידע שהן לא יעברו – אלא להעמיק את שיח הימין ימין ימין. שיח כזה מוציא אל מחוץ לקונצנזוס את הערבים ואת יאיר גולן, ובונה את הבסיס לממשלת ימין עם איזנקוט בראשות נתניהו.

ממשלה כזו תסכים "לגישור" של הנשיא, כלומר: לחנינה שמשאירה את נתניהו ראש הממשלה. "למען היציבות" הנשיא הוא שיכריע על ממשלה של נתניהו "עם תהליך גישור", יחד עם וינטר ואיזנקוט, על חשבון איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', מתוך מחשבה שווינטר ימחק את סמוטריץ', ואיזנקוט יפסול את בן גביר. בן גביר כבר מבין שנתניהו לא ייקח אותו יותר לממשלתו ומתנהג בהתאם. סמוטריץ', שבדרך כלל הוא חד עין, עדיין לא הבחין.

הנכונות של הנשיא לשנות את כללי המשחק אחרי המשחק מעמידה סימן שאלה גדול על "נשיאנו האהוב", ראובן ריבלין, אשר יכול היה להודיע שלא יטיל על מועמד העומד למשפט בשלושה תיקי שחיתות להקים ממשלה, ולעצור את מחול השדים שהוטלנו לתוכו, בעודו באיבו. אבל ריבלין החליט דווקא כן לפתוח את תיבת הפנדורה הזאת ולברוח אל נמל המבטחים של סיום תפקידו המפנק.

אחר כך באו עלינו בג"ץ ה-11:0 (שאפשר לנתניהו להרכיב ממשלה בעודו עומד למשפט), המשפט עצמו שהתנהל כמהתלה, ראש שב"כ שהפקיר את שוחתו וגילינו שמי שחשבנו כי הם שומרי סף איתנים, אינם אלא קורי עכביש פריכים.

תפקיד וינטר ודומיו לא היה דווקא לעבור את אחוז החסימה – נתניהו ידע שלא יעברו – אלא להעמיק את שיח הימין-ימין, שמוציא מהקונצנזוס את הערבים ואת גולן, ובונה בסיס לממשלת ימין עם איזנקוט בראשות נתניהו

נתניהו תמיד הצטיין בראייה למרחוק ובתכנון מהלכים לטווח ארוך. השאלה היא אם הפעם לא הסתבך בעצמו. מתברר שעל פי הסקרים סמוטריץ' לא נמחק, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן לא יישבו תחת נתניהו, ואיזנקוט חייב להודיע חד-משמעית שלא יישב תחתיו. נראה שהוא מרמז על כך, אבל לא ממש: הוא מנסח את התנאים שלו סביב עקרונות – מדינה יהודית ודמוקרטית, ערכי מגילת העצמאות, חובת שירות לכולם – ולא סביב שמות, ומשאיר את אופציית הממשלה עם נתניהו פתוחה.

כל הידיעות שליברמן ובנט מכוונים שלא להמליץ על איזנקוט בפני הנשיא מקורן בחשדות שאיזנקוט קשוב לפתרונות האלונקה, ואם זה המצב – הנה עוד הצלחה של נתניהו הקמפיינר הגדול בהיסטוריה העולמית.

אבל אולי יש עוד סיבה מדוע נתניהו ירצה לסלק את בן גביר וסמוטריץ' מממשלתו הבאה, והיא ההתפתחויות הדרמטיות בערב הסעודית, המחייבות סוף סוף לממש את הנורמליזציה שכל כך מתחייבת מן המצב האסטרטגי של האזור כולו.

אם כך, הנזק של ממשלת הימין מלא-מלא לא היה רק בהיקף הישראלי, אלא גם באזורי, ואולי אפילו בגלובלי.

ההצלחה הגדולה של נתניהו והכישלון הגדול של האופוזיציה טמונים בנוסחת הפלא שהובילה את נתניהו מניצחון לניצחון – שמאל מנוול מול ימין פטריוטי. אם אתה ימין – אתה יכול לגנוב, להשתמט ולבגוד לכאורה. אם אתה שמאל – אז אתה יכול לשרת, להחזיק את המדינה על הכתפיים, אבל אתה מוקצה. העובדה שאין יותר שמאל בישראל – אינה רלוונטית. נתניהו הוא אשף הדימויים, והדימוי של שמאל מול ימין הוא המהלך המנצח שלו מאז ומעולם.

הכישלון של האופוזיציה נעוץ בכך שהיא מתמסרת בלי קרב לנרטיב הדימויים של נתניהו. היא הייתה חייבת להציג נרטיב מתחרה, אשר לשם שינוי הוא גם נכון: שחיתות מול יושרה. מחנה הגנבים מול מחנה הישרים. אבל, למרבה הצער, השחיתות, שהיא הנושא שעל סדר היום הלאומי, כלל אינה נושא במערכת הבחירות.

נתניהו הוא אשף הדימויים, ושמאל מול ימין הוא המהלך המנצח שלו מאז ומעולם. כישלון האופוזיציה נעוץ בכך שהיא מתמסרת בלי קרב לנרטיב הדימויים של נתניהו. היא הייתה חייבת להציג נרטיב מתחרה: שחיתות מול יושרה

אם יאיר לפיד יחפש את סיבת שקיעתו, הוא עשוי למצוא אותה באמירה שאינו יכול לחבור ליאיר גולן, כי הוא ימין, בעוד שגולן הוא שמאל. מחנה תומכיו הגדול לא השתכנע שהוא ימין, וההבדלה שעשה בינו לבין גולן היא בדיוק הסדק שדרכו נתניהו מבקש למלט את עצמו. נתניהו צריך רק תיקו "יהודי" או כמעט תיקו. פסילת הערבים תביא לו זאת, כאשר הרצוג יגיש לו את האלונקה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.