איך עושים שלום דרך מגרש הכדורסל

לפני כחודשיים יצאה משלחת של שבע נערות שחקניות כדורסל פלסטיניות וישראליות וארבעה אנשי צוות לביקור ראשון מסוגו בצפון אירלנד.

המשלחת נסעה מטעם העמותה "משחקים למען השלום – מזה"ת", שהיא חלק מרשת ארגונים בינלאומית אשר לה כיום ארבעה סניפים: ישראל והגדה המערבית, צפון אירלנד, דרום אפריקה וארה"ב. סניפי העמותה מקיימים תוכניות המשלבות בין כדורסל וחינוך לשלום, ומכשירים מנהיגים צעירים מקרב אלפי ילדים החיים באזורי סכסוך.

הרעיון ליציאת משלחת מטעם הארגון לצפון אירלנד החל לצוץ בקרב אנשי הארגון בבלפסט לפני קצת יותר משנה, בזמן המערכה הראשונה מול איראן. בזמן ישיבת חברי הנהלה של הארגון דיברתי על המצב הסוציו-פוליטי בארץ וכיצד הוא משפיע על ארגוני בניית שלום ברחבי המדינה – דה-לגיטימציה ממסדית וחברתית כלפי ארגוני חברה אזרחית לבניית שלום ותמיכה בחברה משותפת, הקושי בגיוס כספים עבור מטרה זו והקושי בהפעלת פעילויות משותפות עבור נוער ישראלי ופלסטיני. באופן כללי, נראה שהמטרה והדרך של שיקום האמון בין האוכלוסיות, בניית גשרים לשלום וחברה משותפת נדחקו לחלוטין לשוליים בתוך השיח המקומי והבינלאומי.

הרעיון ליציאת משלחת נערות שחקניות כדורסל פלסטיניות וישראליות לצפון אירלנד צץ בזמן המערכה הראשונה מול איראן, כששיקום האמון בין האוכלוסיות הישראלית והפלסטינית נדחק לשוליים בשיח המקומי והבינלאומי

הדרך למטוס לבלפסט לא היתה קלה. לשכנע את ההורים שיהיה בטוח לשלוח את הנערות, להסביר להורים את הסכסוך בצפון אירלנד, הסכמי יום שישי הטוב ומשמעותם על פני השטח כיום, ולהתגבר על החשש מהוצאת משלחת משותפת של נערות דוברות עברית וערבית בימים כה טעונים ברחבי העולם ובייחוד באזורים מפולגים ועמוסי היסטוריה עקובת דם כגון צפון אירלנד.

הסכם "יום שישי הטוב" בין הקתולים לפרוטסטנטים אשר נחתם בשנת 1998 הביא לסיומו הרשמי של סכסוך עקוב מדם שנמשך כ-30 שנה בצפון אירלנד, והוכרז כאירוע היסטורי בדרך לשלום באזור. במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20, הקהילה הקתולית בצפון אירלנד סבלה מאפליה ממוסדת בתחומי הדיור, התעסוקה וזכויות ההצבעה. בסוף שנות ה-60 קמה תנועה לזכויות אזרח שדרשה שוויון, אך ההפגנות נתקלו בתגובה קשה מצד המשטרה המקומית והממשל הפרוטסטנטי. המתיחות הסלימה במהירות למאבק מזוין ואלים הידוע כ"הצרות" (The Troubles). במשך שלושה עשורים של מעשי טרור, פיגועי מטען, חיסולים ועימותים ברחובות, נהרגו למעלה מ-3,500 בני אדם ועשרות אלפים נפצעו.

במהלך שהותנו, שמענו הרבה סיפורים מתקופת "הצרות". אחד מהם הוא של טרבור רינגלנד, שחקן רוגבי מקצועי לשעבר שאביו היה קצין במשטרה, אשר נשלטה באופן כמעט בלעדי על ידי הפרוטסטנטים. לכל אורך ילדותו, בכל בוקר טרבור ואביו היו נוסעים במכונית לבית הספר. בטרם כניסתם לרכב, האב היה בודק את שלדת הרכב עם גלאי פצצות. בסך הכול, היו ארבעה ניסיונות התנקשות בחיי האב. מאחד מהם הוא ניצל בזכות חבר מקבוצת הרוגבי שלו שהיה קתולי. הוא סיפר לו על ניסיון ההתנקשות, ובזכות הקשר האנושי הציל את חייו. סיפור זה הוא רק אחד מני רבים בקרב הדור שחווה את ימי הצרות בילדותו ובגרותו.

בתקופת "הצרות", סיפר לנו מי שאביו היה קצין משטרה שנשלטה אז על ידי הפרוטסטנטים, כשהאב הסיע אותו לבית הספר בילדותו, הוא נהג לבדוק  את שלדת הרכב עם גלאי פצצות. היו ארבעה ניסיונות התנקשות בחיי האב

במהלך כל שהותנו בבלפסט, הצוות חזר ואמר "הסכמי יום שישי הטוב היו רק ההתחלה של תהליך ארוך של פיוס, צדק משקם ובניית חברה משותפת אשר עדיין מצויה במצב שביר ונפיץ. אנחנו עובדים כל יום כדי לעשות שלום". מערכת החינוך מחולקת לבתי ספר קתוליים ופרוטסטנטיים עם הפרדה מוחלטת ותוכנית לימודים נפרדת. גם העיתונות וענפי הספורט מחולקים על פי הזרמים. נראה שכל צד חי את חייו בניתוק מוחלט מהצד השני.

למרות השקט היחסי, מתחת לפני השטח ישנם תאי טרור רדומים שרק מחכים להזדמנות להתעורר. הצוות חזר ואמר במהלך כל השהות, "אמנם עברו כבר 28 שנים מאז חתימת הסכמי 'יום שישי הטוב', אבל העבודה של פיוס ועשיית שלום לעולם אינה נגמרת. ואין דרך טובה ויעילה לעשות זאת מאשר דרך ספורט בקרב בני נוער".

אנו הצטרפנו לשבוע של קייטנת ספורט אשר מתקיימת בכל קיץ ומכנסת כ-200 ילדים מבלפסט והסביבה, רובם ככולם ממשפחות בנות מעמד הפועלים. זוהי קייטנת חינם אשר מבוססת על ענפי ספורט אשר מזוהים עם שני צדי הסכסוך: רוגבי, כדורגל, כדורסל ופוטבול גאלי. הנערים הבוגרים מעבירים את הפעילויות עם הכוונה מטעם צוות הארגון. המשחקים היו למעשה הסיבה אשר לשמה הוזמנו. הכוונה הייתה שהנערות שלנו יעבירו את הפעילויות יחד עם הנוער המקומי ועל ידי כך ייצרו מרחב לשיתוף פעולה, למידה משותפת והיכרות מעמיקה.

זה היה שבוע שבו הבנו שיש הרבה יותר משותף ודומה משניתן לדמיין. הנערות שלנו התחברו באופן מיידי ומוחלט לנערות והנערים המקומיים שבהם קתולים, פרוטסטנטים ומבקשי מקלט מדרום סודאן. בני הנוער יצרו להם עולם משל עצמם של נעורים גלובליים, ספורט וראיית האחר בשונותו וייחודו. כאשר הנערות שלנו העבירו את הפעילויות השונות יחד עם הנוער המקומי, הן התמזגו לחלוטין ולא היה ניתן להבחין בינן לבין הנוער המקומי.

חרף השקט היחסי, ישנם תאי טרור רדומים שרק מחכים להתעורר. "אמנם עברו 28 שנים מאז חתימת הסכמי 'יום שישי הטוב'", אמרו לנו, "אך עבודת הפיוס לא נגמרת. ואין דרך טובה מאשר דרך ספורט בקרב בני נוער"

במהלך השבוע, טיילנו ברחובות העיר ולעיתים הגענו לרחובות שבהם בתים מצד אחד של הרחוב מניפים את דגלי ישראל בעוד שבצד השני של הרחוב מניפים את דגלי פלסטין. זאת בעקבות כך שהצד הקתולי מזוהה עם המאבק הפלסטיני בעוד שהצד הפרוטסטנטי מזוהה עם מדינת ישראל. לכל אורך הנסיעה המקומיים הדגישו שהמחאה שקטה ובאה ממקום של הזדהות ולא של עוינות.

לאורך כל השבוע הנערות והצוות הורעפו באהבה רבה, התעניינות וחיבוק עוטף. נראה היה לעיתים שנוכחותנו בקרבם מעוררת בהם זיכרונות, אמפתיה ותחושת סולידריות עמוקה, ללא כל קשר לאיזה צד של המאבק הם משייכים את עצמם. הצורך לשתף את סיפורם בלט מאוד לאורך כל השבוע. "ההסכם היה רק נקודת ההתחלה, כל יום אנחנו עובדים בלעשות שלום", היה המשפט שחזר על עצמו לאורך כל השיחות.

מבין אינספור סיפורים, בלט הסיפור של נורה שנכנסה לליבנו. במהלך שהותנו הזמנו ארוחות צוהריים ממסעדה שהגישה אוכל חלאל. כאשר בעלת המסעדה נורה, פליטה מסוריה אשר הגיעה לבלפסט לפני כ-16 שנה, שמעה שאנו קבוצה מעורבת של נערות פלסטיניות וישראליות, היא הודיעה לצוות הארגון כי אינה מוכנה לקבל תשלום. יתרה מכך, היא התעקשה לבוא, לפגוש ולהצטלם עם הבנות ואמרה שזהו כבוד גדול עבורה. כאשר היא הגיעה למפגש, הייתה נרגשת עד דמעות ואף עברה בדרך בקונדיטוריה וקנתה לבנות עוגת קצפת ענקית.

בימים שבהם הפחד, הקיטוב והשנאה גוברים על טוב הלב, הסקרנות והרצון להתחבר וללמוד זה מזה – המסע המחבר הזה נתן לכולנו ניצוץ של תקווה ואמונה בדרך של שלום, הבנה והכלה. מכל הרגעים המיוחדים אשר נשזרו במהלך כל יום, מה שהכי נגע לליבי היה החיבור המיידי והאמיתי אשר נוצר בין הנערים המקומיים, שבהם קתולים, פרוטסטנטים ופליטים ממדינות שונות, לבין הנערות שלנו. אחרי טיול משותף בטבע ביום הראשון, כבר לא יכולנו להפריד ביניהם או להבחין בשונות.

טיילנו בבלפסט והגענו לרחובות שבהם בתים מצד אחד של הרחוב מניפים דגלי ישראל ובצד השני את דגלי פלסטין. זאת משום שהצד הקתולי מזוהה עם המאבק הפלסטיני בעוד שהצד הפרוטסטנטי מזוהה עם מדינת ישראל

המסע נתן לנו תקווה לשלום וחברה משותפת. חזרנו מאוחדים, שלמים עם דרכנו ומלאי כוחות להמשיך, על אף כל המכשולים והקשיים. למדנו ששלום איננו אירוע חד-פעמי או חתימה על חוזה, אלא מאמץ יומיומי ממושך, הדורש תוכנית עבודה סדורה, הקשבה, ויותר מכול – ענווה ולמידה מאלו שעוסקים במלאכה כבר כמעט שלושה עשורים.

ד״ר בלה קובנר היא מנכ״לית ארגון משחקים למען השלום, העוסק בספורט ככלי לחברה משותפת ובניית שלום. בלה מובילה פרויקטים שעניינם העצמה נשית וזכויות ילדים. ניסיונה מתפרס על אזורים שונים, בהם נפאל, קמבודיה, אוגנדה ואלבניה. בעלת תואר שני בפיתוח בינלאומי ודוקטורט בקרימינולוגיה. בנוסף לעבודתה בארגוניים בינלאומיים, לימדה קורסים וסמינרים העוסקים בהגירה כפויה, עבדות ילדים וסחר בבני אדם.