בערב יום הכיפורים הודיע הנשיא יצחק הרצוג כי החליט להיעתר לבקשתו של אלאור אזריה ולמחוק את הרישום הפלילי המלווה אותו כעשור, מאז הורשע בהריגת מחבל פלסטיני, אשר שכב על הקרקע פצוע לאחר שנוטרל על ידי חיילים אחרים ולא היווה סכנה.
הנשיא נימק את החלטתו בכך ש"מכלול הנסיבות, חלוף הזמן והצער שהביע מצדיקים לאפשר לו לפתוח דף חדש בחייו. החלטה זו התקבלה גם ברוח הימים הללו ומתוך אמונה בחשיבותם של תיקון, פיוס והיכולת להמשיך קדימה". הודגש גם הרצון להסיר חסמים תעסוקתיים מדרכו של אזריה.
לפי הדיווח, החלטת הנשיא התקבלה לפי המלצת שר הביטחון, אך בניגוד לעמדת הרמטכ"ל וראש אכ"א, אשר סברו שאין מקום לצעד החריג בהיעדר הבעת חרטה של אזריה.
לפי הדיווח, החלטת הנשיא הרצוג למחוק את רישומו הפלילי של אלאור אזריה, התקבלה לפי המלצת שר הביטחון, אך בניגוד לעמדת הרמטכ"ל וראש אכ"א, אשר סברו שאין מקום לצעד החריג בהיעדר הבעת חרטה של אזריה
את תשומת הלב תופסת תחילה המילה "פיוס" בדברי הנשיא, נראה שכוונתו לפיוס בין חלקי העם, שפרשת אזריה שיקפה וחידדה את הקיטוב ביניהם. היו שראו באזריה שעיר לעזאזל, שהוקרב על לא עוול בכפו על ידי הממסד הצבאי והביטחוני לשם ריצוי "יפי הנפש" בעולם, רק משום שנתפס בעדשת המצלמה כשירה במחבל הפצוע.
בביקורת על ההעמדה לדין נשמעה גם נימה עדתית-מעמדית, שהדגישה את מזרחיותו של אזריה ואת היותו בן הפריפריה שגדל ברמלה. לשיא הגיעו הדברים באיומי רצח, כשמפגינים מחוץ לקריה שרו לרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, "גדי תיזהר, רבין מחפש חבר".
אלא שלא ברור מדוע יתרצה ויתפייס מי שסבור שנעשה לאזריה עוול בעצם העמדתו לדין, בהרשעתו ובעונש המאסר שריצה, רק משום שעשר שנים מאוחר יותר נמחק הרישום הפלילי שלו.
יתר על כן, למרות שהנשיא הדגיש בהודעתו כי החלטתו אינה באה לערער על ההליך המשפטי שהתנהל בפרשה וכי מוסד החנינה הוא מוסד של חסד בלבד, בערוץ 14 מיהרו להכריז כי תוקן "עוול של שנים" וכי ספק אם אזריה היה מועמד לדין אם האירוע היה קורה היום.
אם אזריה היה מכיר באחריותו, מזים את הטענה שנעשה לו עוול ומביע חרטה על שהרג אדם ללא הצדקה, היה עשוי להיות להליך ערך מאחה חברתית, אבל האם זו המציאות?
את תשומת הלב תופסת תחילה המילה "פיוס" בדברי הנשיא. אם אזריה היה מכיר באחריותו, מזים את הטענה שנעשה לו עוול ומביע חרטה על ההרג ללא הצדקה, היה עשוי להיות להליך ערך מאחה חברתית, אך האם זו המציאות?
סמוך לאחר שפסק דינו נעשה סופי, באוגוסט 2017, פנה אזריה בבקשה להמתקת עונשו לרמטכ"ל, שהקל בעונשו משמונה עשר לארבע עשר חודשי מאסר. בבקשה הבהיר אזריה ש"לו ידעתי מראש את אשר התברר בדיעבד, כלומר, שעל גופו של המחבל לא היה מטען חבלה, לא הייתי יורה בו".
אבל אילו בית הדין הצבאי היה מאמין לאזריה שטעה לחשוב שיש מטען ולכן ירה היה כנראה מזכה אותו. בית הדין קבע באופן חד-משמעי, פה אחד ובשתי ערכאות על ידי שמונה שופטים, שהירי בוצע לשם נקמה ולא על מנת לנטרל סכנה. בין היתר, אמר אזריה מייד לאחר האירוע כי הגיע למחבל למות. זכותו של אזריה לדבוק בעמדתו גם אחרי שהורשע, אבל אין זו חרטה ואין זו לקיחת אחריות.
אזריה לא הסתפק בהקלה בעונשו על ידי הרמטכ"ל ועוד בהיותו בכלא פנה בבקשת חנינה לנשיא ראובן ריבלין ובה ציין "למשפט צדק, לצערי הרב, לא זכיתי – זו תחושתי ושום דבר לא יכול לשנות אותה". הוא חזר על הטענה שלא היה יורה לו ידע שהמחבל אינו ממולכד "לכן ובדיעבד בלבד, הירי במחבל היה טעות מבצעית". מעבר לאי קבלת הדין, "טעות מבצעית" רחוקה כרחוק מזרח ממערב מכוונה פלילית, שהיא הבסיס להרשעתו בהריגה.
לאחר שחרורו ממאסר, התראיין אזריה מספר פעמים. האם הביע חרטה?
בראיון ל"ישראל היום" שלושה חודשים לאחר שהשתחרר מהכלא, באוגוסט 2018, אמר אזריה: "אין בי שום חרטה. אין בי שום ספק. תחזירי אותי עכשיו לאותן שניות באירוע בחברון – אני פועל בדיוק אותו דבר. כי ככה היה צריך לפעול", והוסיף "מה שקרה פה הוא שהפקירו חייל, לטובת זה שהפלסטינים לא יקומו ויעשו יום זעם".
שמונה שופטי בית הדין קבעו פה אחד ובשתי ערכאות שהירי בוצע כנקמה ולא כדי לנטרל סכנה. מייד לאחר האירוע אמר אזריה שהגיע למחבל למות. זכותו לדבוק בעמדתו גם אחרי שהורשע, אך זו לא חרטה או לקיחת אחריות
יתר על כן, אזריה מצא לנכון לעמוד באופן פומבי לצידם של חמישה חיילים שהואשמו בהתעללות בשני עצורים פלסטינים, אב ובנו בן ה-15, לאחר שהיכו אותם וגרמו להם לחבלות קשות בעת שהיו כפותים ומכוסי עיניים. החיילים הורידו את הכיסוי מעיניו של הבן בשלב מסוים ואילצו אותו לצפות בהכאת אביו. בחודש פברואר 2019 הוא אמר על הנאשמים (שהורשעו מאוחר יותר על פי הודאתם): "שלא יפחדו. רק הם יודעים מה היה שם. שילכו עם האמת שלהם עד הסוף. שיהיו חזקים. כל עם ישראל הגדול מאחוריהם".
בית הדין הצבאי קבע כי אזריה ירה כנקמה, משום שהמחבל דקר קודם את חברו. התייצבותו של אזריה לצד חיילים אלה מעלה אפשרות מטרידה עוד יותר, לפיה אזריה מצדיק באופן גורף כל פגיעה בפלסטינים, גם בהיעדר מניע אישי ובנסיבות שאי אפשר לטעון בהן לצורך מבצעי.
כשנה לאחר שחרורו מהכלא, באפריל 2019, חזר אזריה ואמר לערוץ 7: "חד משמעית. הייתי פועל בדיוק אותו דבר. פעלתי כמו שצריך, כפי שהוכשרתי בתור לוחם בצבא ההגנה לישראל. לא מתחרט על שום דבר".
שנתיים נוספות חולפות ובאפריל 2021 אזריה מתראיין שוב ל"ישראל היום" ונראה שעמדתו בדבר העדר אשמתו נעשית רק נחרצת יותר: "אין בי שום חרטה, כלום. התשובה שלי לא תשתנה בחיים, גם בעוד מאה שנים. אם הייתי חוזר לשניות ההן באירוע בחברון, הייתי עושה בדיוק אותו הדבר. פועל בדיוק כמו שפעלתי, לא משנה כלום. כי פעלתי כמו שצריך".
בית הדין הצבאי קבע כי אזריה ירה כנקמה, כי המחבל דקר קודם את חברו. התייצבות אזריה לצד חיילים מתעללים מעלה אפשרות מטרידה אף יותר, לפיה אזריה מצדיק באופן גורף כל פגיעה בפלסטינים, גם בהיעדר מניע
מאז חלפו חמש שנים נוספות. האם הזמן עשה את שלו ואזריה הפנים שהוא אינו הקורבן בפרשה הזו?
לפי בית הנשיא אזריה בפנייתו "הדגיש מפורשות כי הוא מכבד את ערכי צה"ל והם יקרים לו, וכיום, כאב לשני ילדים קטנים, הוא מבקש לחנכם לאור ערכים אלה. בפנייתו הוא הביע צער בין היתר על השלכותיה הקשות של הפרשה. יצויין כי כבר בפנייתו הראשונה, שהייתה לנשיא ריבלין, הוא קבע כי בהתחשב בניתוח האירוע בדיעבד בלבד, הירי היה טעות מבצעית, ובדיעבד לא היה מבצע אותו".
נבחן הן את מהות הדברים והן את ההקשר בהם הובאו.
אשר למהות, עניין ה"טעות המבצעית" כבר נדון. בנוגע לחלק הראשון של הדברים, מהם אותם "ערכי צה"ל" שאזריה מכבד? על טוהר הנשק נראה שאין צורך להרחיב, אבל מה בדבר ערך האחריות, המחייב חייל להיות "נכון לשאת באחריות לתוצאות פעולותיו"?
אשר ל"הבעת הצער" על "השלכותיה הקשות של הפרשה" – הנשיא הרצוג הוא עו"ד מנוסה, לשעבר שותף באחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בישראל – אין ספק שהוא מודע להבדל בין התנצלות או הבעת חרטה לבין "הבעת צער" שאינה כרוכה בנטילת אחריות. ומהן אותן "השלכות" עליהן אזריה מצטער? סתם ולא פירש. ייתכן שמדובר בסבל שגרם למשפחתו, אולי בהגברת הקיטוב בעם. כך או כך, הבעת חרטה על נטילת חיים ללא הצדקה – אין כאן.
לא למותר להתייחס גם להקשר הדברים. את האמירות הנחרצות, לפיהן אינו מתחרט, הוא לא זכה למשפט צדק ונעשה לו עוול, אמר אזריה בפומבי, מספר פעמים לאורך השנים. לעומת זאת, על "הבעת הצער" המינורית הנוכחית שלו אנו למדים בעקיפין מהודעת הנשיא. לאור ההד הציבורי של הפרשה, גם לכך יש משמעות. מקצינה חכמה ששירתה תחת פיקודי למדתי פתגם גאורגי: "לא מעליבים בסלון ומתנצלים במטבח". מי שמתגאה במעשיו בפומבי, אין לקבל חרטה כביכול שהוא מביע בצנעה.
את האמירות הנחרצות, לפיהן אינו מתחרט, הוא לא זכה למשפט צדק ונעשה לו עוול, אמר אזריה בפומבי כמה פעמים לאורך השנים. לעומתן, על "הבעת הצער" המינורית הנוכחית שלו אנו למדים בעקיפין רק מהודעת הנשיא
ניתן לסכם ולומר, שאזריה לא הביע חרטה על מעשיו ולא קיבל על עצמו את צדקת הדין שנגזר עליו ועל כן אין למחיקת הרישום הפלילי בעניינו ערך של פיוס וצמצום הקיטוב בעם.
האם לעולם אין הצדקה למחיקת רישום פלילי מקום בו העבריין אינו מביע חרטה? זו קביעה נחרצת מדי. לרוב יהיה זה תנאי הכרחי, אבל ייתכנו מקרים חריגים. לנשיא שיקול דעת רחב מאוד בהפעלת סמכות החנינה ומחיקת הרישום הפלילי. סמכות של חסד אין לגדר בכללים נוקשים מדי.
החנינה אינדיבידואלית במהותה. יש נסיבות שצריכות להישקל לזכותו של אזריה – עשר שנים חלפו ללא הסתבכות נוספת בפלילים. היום הוא הורה לשני ילדים ומנהל חיים נורמטיביים (הכתבה מ-2021 הזכירה מאפיה שפתח). גם "הנסיבות הרפואיות המורכבות" עמן התמודדה משפחת אזריה מאז פרוץ הפרשה, כפי שנכתב בהודעת בית הנשיא, עשויות להוות שיקול בזכות מחיקת הרישום.
ואולם, לנוכח היעדר החרטה יש לשאול האם יש תועלת מעשית למחיקת הרישום הפלילי במקרה זה. ההחלטה נומקה גם ברצון להסיר חסמים תעסוקתיים מדרכו של אזריה. ואולם, כפי שמצוין בהודעת בית הנשיא, תקופת ההתיישנות על הרשעתו של אזריה כבר חלפה.
הרשעה שהתיישנה ממילא אינה מועברת לרוב הגורמים הזכאים לקבל רישום פלילי. כך למשל, הרשעה שהתיישנה לא תעבור לגוף שבעל הרישום מבקש ממנו זכות, לא תימסר בהקשר של כהונה ציבורית (למעט חריגים מצומצמים של משרות בכירות), לא תימסר לגוף ציבורי המנהל מכרז בו מתמודד מי שהורשע בעבר, לא תימסר למדינה זרה שהאדם מבקש ממנה אשרת כניסה ולא תימסר לרשות הרישוי בהקשר לבקשת רישיונות נהיגה ורישיונות נוספים.
אזריה לא הביע חרטה על מעשיו ולא קיבל את צדקת הדין שנגזר עליו. לכן אין למחיקת הרישום הפלילי בעניינו ערך של פיוס וצמצום הקיטוב בעם. לנוכח היעדר החרטה יש לשאול גם האם יש תועלת מעשית למחיקה זו
מהצד האחר, יש גופים והקשרים בהם יימסר מידע גם על הרשעה שנמחקה. המחיקה איננה מחיקה פיזית מהמרשם, אלא סטטוס משפטי של הרישום.
לפיכך, לא ברור איזו תועלת מעשית יפיק אזריה ממחיקת ההרשעה. אם ערכה של המחיקה סמלי בלבד, גובר הצד השני של המאזנים, שעניינו היעדר החרטה וכן משמעותה הציבורית של מחיקת הרישום.
וכאן מתבקש להתייחס גם לשאלת העיתוי. ללא ספק, הימים הנוראים, ימי תשובה וחשבון נפש, הם מועד הולם לעשות חסד עם מי שהביע חרטה וראוי לכך. גם תקנות השיפוט הצבאי מכירות ביום הכיפורים כמועד העשוי להצדיק הקדמת שחרורו של כלוא.
ואולם, יש להתייחס לעיתוי במבט רחב יותר. שלוש שנות המלחמה הממושכת אליה נקלענו בעקבות זוועות שבעה באוקטובר גובות מחיר מצה"ל ומהחברה הישראלית. קל להדוף טענות מופרכות על ג'נוסייד ואולם קשה יותר לטעון שרגשות הנקמה בקרבנו לא גברו ובצידם מגמה גורפת של הכחשת צלם האנוש של האוכלוסייה הפלסטינית ("אין חפים מפשע בעזה").
בהקשר זה ממש פורסם שהרמטכ"ל מוטרד מהתרופפות המשמעת בצבא. בין היתר, הקרין לפיקוד הבכיר תמונה שצולמה בעת עימות אלים בשטחים, ובה נראה חייל עונד טלאי ועליו הכתובת "כן לאלימות".
מאז הורשע אזריה, לא היה חייל נוסף שהורשע בהריגת פלסטיני. האם זו העת למחווה סמלית בדמות מחיקת הרשעתו של אזריה, בניגוד לעמדת הרמטכ"ל? בכל הכבוד הראוי, מדובר בצעד חסר אחריות.
מאז הורשע אזריה, לא היה חייל נוסף שהורשע בהריגת פלסטיני. האם זו העת למחווה סמלית בדמות מחיקת הרשעתו של אזריה, בניגוד לעמדת הרמטכ"ל? בכל הכבוד הראוי, מדובר בצעד חסר אחריות
פיוס בין חלקי העם הוא מטרה ראויה – שלא תושג כאן. לעומת זאת, פיוס כוחות המצדיקים אלימות וגזענות היא מדיניות מסוכנת, כפי שההיסטוריה העגומה של עמנו מלמדת אותנו.
אל"מ (מיל') ד"ר לירון ליבמן הוא חבר בקבוצת המחקר "תמרור-פוליטוגרפיה". הוא עו"ד, מגשר ומרצה מן החוץ במכללת ספיר ובאוניברסיטה העברית, ולשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בצה"ל והתובע הצבאי הראשי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו