הטעות של מחנה השינוי - שעדיין אפשר לתקן

פגישת מנהיגי גוש השינוי בביתו של ראש האופוזיציה יאיר לפיד היא צעד חשוב ומבורך. היא מסוג האירועים שהחשיבות שלהם טמונה בעצם קיומם – בלי קשר לתכנים שעלו או לא עלו בפגישה.

עצם העובדה שראשי מחנה השינוי, על אף הפערים ביניהם, ניצבים כאגרוף אחד מול בנימין נתניהו ושותפיו, היא בעלת חשיבות שקשה להפריז בערכה.

הקלישאה החבוטה והצודקת אומרת שתמונה אחת שווה אלף מילים. תמונה של ראשי המחנה ישובים בסלון של לפיד, ומקרינים לכידות וכבוד הדדי, שווה יותר מכל ראיון או מאמר.

זה שראשי מחנה השינוי, חרף הפערים, ניצבים כאגרוף אחד מול נתניהו ושותפיו, היא בעלת חשיבות שקשה להפריז בערכה. תמונת ראשי המחנה ישובים בסלון של לפיד, ומקרינים לכידות וכבוד הדדי, שווה יותר מכל ראיון

תמונה כזו משדרת לציבור את המסר – למרות מכונת הרעל והשקרים, למרות הרצון הטבעי של כל מפלגה למקסם את כוחה, ולמרות האגו הלא-קטן שקיים אצל מרבית הנוכחים, אנחנו משלבים ידיים כדי לנצח בגדול ולהחליף את ממשלת ה-7 באוקטובר.

גם ההצהרה המשותפת שראשי גוש השינוי הוציאו בתום הפגישה, שבה התחייבו לא לתקוף זה את זה עד למועד הבחירות ולעשות הכול על מנת "להגדיל את ציבור המצביעים", חיונית, אחראית וצודקת. אך משהו אחד, מאוד משמעותי, חסר בה – אמירה חדה וברורה שרע"ם ומנסור עבאס הם שותפים רצויים בממשלת התיקון שתקום כאן אחרי הבחירות.

בראש ובראשונה, אמירה שכזו חשובה ברמה הערכית. אזרחי ישראל הערבים מהווים כ-20 אחוזים מאזרחי המדינה וראויים לייצוג גם בשדה הפוליטי. אם ערביי ישראל מספיק "טובים" כדי להיות רופאים, רוקחים ושוטרים, הם מספיק "ראויים" לכהן כחברי קואליציה ואפילו, רחמנא ליצלן, כשרים בממשלת ישראל.

דווקא בשל הגזענות, המתודלקת על ידי הקואליציה, מחנה השינוי חייב להניף את דגל השוויון והחיים המשותפים. אם רוצים להתחיל להבריא את החברה הישראלית אחרי שנות השיסוי וליבוי השנאה, אמירה ברורה נגד הדרה וגזענות היא התחלה ראויה.

דווקא בשל הגזענות, שמתדלקת הקואליציה, מחנה השינוי חייב להניף את דגל השוויון והחיים המשותפים. אחרי שנות השיסוי והשנאה, אמירה ברורה נגד הדרה וגזענות היא התחלה ראויה להבראת החברה

אבל גם ברמה הפוליטית אמירה שכזו חשובה, חכמה ונדרשת. כל הסקרים האחרונים, כולל האופטימיים עבור מתנגדי הממשלה, מראים שלגוש התיקון אין כרגע יותר מ-61 מנדטים, ללא מפלגות ערביות. לעומת זאת, רוב הסקרים מעידים שביחד עם רע"ם גוש השינוי חוצה את רף ה-60 ויכול להרכיב קואליציה.

התקווה לשינוי היא התמריץ המוביל בקרב מצביעי המחנה. במציאות הקיימת, שבה רוב הסקרים מראים שלגוש השינוי (נטול הערבים) אין אפשרות ממשית להקים ממשלה, תומכי הגוש עלולים להגיד לעצמם "למה שנלך להצביע אם אין לנו סיכוי לנצח". אמירה חד-משמעית כי רע"ם שותפה לגיטימית, צפויה לחזק את האמונה בניצחון ולהגדיל את שיעור ההצבעה בקרב הרוצים בשינוי. ולא פחות חשוב – היא צפויה להעלות את שיעור ההצבעה בקרב אזרחי ישראל הערבים, דבר שיקשה גם על עופר וינטר לצלוח את אחוז החסימה.

אינני מתעלם מהמציאות – רבים בציבור, אחרי ה-7 באוקטובר, מתקשים "לעכל" מפלגה ערבית בקואליציה. זה עצוב, זה לא צודק, אבל זה המצב. טבח ה-7 באוקטובר העלה את מפלס הגזענות ומשך את הציבור ימינה (וחלקים ממנו ממש למחוזות הכהניזם). ועדיין, התפקיד של הנהגה ראויה הוא לא להיגרר אחר הרוחות הרעות אלא להתוות דרך.

הקמפיין המחליא נגד שותפות עם הנבחרים הערבים לא נחת על ראשי מחנה השינוי כרע"ם ביום בהיר. במקום להיכנע וליפול בו, אפשר היה להיערך אליו מבעוד מועד.

תפקיד הנהגה ראויה אינו להיגרר אחר הרוחות הרעות אלא להתוות דרך. הקמפיין המחליא נגד שותפות עם הנבחרים הערבים לא נחת על ראשי מחנה השינוי כרע"ם ביום בהיר. במקום ליפול בו, אפשר היה להיערך אליו מבעוד מועד

אם כל מנהיגי המחנה היו מבהירים, בלי להתנצל ולגמגם, שרע"ם ומנסור עבאס הם שותפים רצויים, המגנים אלימות וטרור באופן ברור ועקבי, הציבור השפוי (ורוב הישראלים הם כאלה) היה משתכנע.

אילו היו מזכירים שבנימין נתניהו עצמו, בגיבוי צבא השופרות, חיזר בלהט אחר מנסור עבאס כדי להכניסו לקואליציה (חברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן כינתה את עבאס "קול חדש שמעורר תקווה עצומה"), וברור שיעשה זאת שוב אם יידרש לכך – חלק גדול בציבור היה משנה את עמדתו.

ראוי גם היה להזכיר כי מנסור עבאס התגלה כשותף מעולה בממשלת השינוי, שקדמה לממשלת החורבן. להבדיל מסמי אבו שחאדה, שכתב מאמר שערורייתי לאחר ה-7 באוקטובר, עבאס מסמל מתינות וכמיהה לחיים משותפים. היום כבר יותר קשה להכשיר את דעת הקהל לשותפות עם עבאס ועם רע"ם – אך עדיין לא מאוחר.

הכניעה לקמפיין הגזעני והמביש של הליכוד, המכליל את כל חברי הכנסת הערבים כ"תומכי טרור", היא תעודת עניות למחנה השינוי. פרט ליאיר גולן המשמיע עמדה עקבית בעד שותפות יהודית-ערבית אמיתית, ראשי המחנה נעים בין פסילת הנציגים הערבים להתפתלות וגמגום. מדובר בטעות פטאלית – מוסרית ואלקטורלית.

אם כל מנהיגי המחנה היו מבהירים, בלי להתנצל ולגמגם, שרע"ם ומנסור עבאס הם שותפים רצויים, המגנים אלימות וטרור באופן ברור ועקבי, הציבור השפוי (ורוב הישראלים הם כאלה) היה משתכנע

אנחנו בישורת האחרונה לפני הבחירות הכי גורליות שהיו כאן. עכשיו הזמן לחדול מהגישה התבוסתנית ולומר בקול ברור כי עבאס הוא שותף לגיטימי בממשלת התיקון העתידית. זהו מבחן המנהיגות של ראשי המחנה. למען העתיד של כולנו, מותר לקוות שיעמדו בו.

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).