כשהמחקר הופך לנבואה שמגשימה את עצמה

רבים מהחוקרים העוסקים בזירה האזורית במכוני מחקר ובאקדמיה בישראל פיתחו את מומחיותם במערכת הביטחון – במודיעין הצבאי, במוסד, בשב"כ ובגופים נוספים. שם הם למדו מיומנות חשובה: כיצד לחקור יריבים, לנתח את כוונותיהם ולזהות איומים.

אבל לצד המיומנות הזאת התפתחה לעיתים גם נקודת עיוורון: הקושי לבחון באותה מידה של ביקורתיות את השפעת "הצד הכחול" – כלומר, את המדיניות, ההנחות והפעולות של ישראל עצמה על המציאות.

יש לכך סיבה מובנת. מערכת הביטחון חייבת להפריד בין הערכה מקצועית לבין עמדה פוליטית. אבל כאשר אותה מתודולוגיה עוברת כמעט ללא שינוי אל המחקר האקדמי והדיון הציבורי, היא עלולה ליצור הטיה משמעותית: היריבים נחקרים כגורם עצמאי, בעוד שהשפעת המדיניות הישראלית על התנהגותם כמעט שאינה נבחנת.

על מערכת הביטחון להפריד בין הערכה מקצועית לבין עמדה פוליטית. אך כשרבים מהחוקרים הם יוצאי מערכת הביטחון – אותה מתודולוגיה עלולה לעבור איתם אל המחקר האקדמי והדיון הציבורי וליצור הטיה

כך נוצר שיח ישראלי שבו השאלה איננה "כיצד שני הצדדים משפיעים זה על זה", אלא בעיקר "מה לא בסדר אצל הצד השני". כאשר מנתחים את עמדותיהם ופעולותיהם של הפלסטינים במנותק מהמדיניות הישראלית, קל להגיע למסקנה שאין לנו פרטנר. אבל המסקנה הזאת עלולה להפוך למדיניות שמקשה על היווצרותו של פרטנר מלכתחילה. זהו מעגל שמזין את עצמו.

אותו מנגנון פועל גם בזירה האזורית. כאשר מחקר ישראלי מתעקש לראות בנשיא סוריה החדש, אחמד א-שרע, רק את "אל ג'ולאני" – כלומר רק את עברו הג'יהאדיסטי – הוא עלול להתעלם מהמאמץ שלו לשנות כיוון ומהאינטרסים החדשים שהוא מנסה לקדם. ואם המדיניות הישראלית מתייחסת אליו בהתאם לדמותו מן העבר, היא עלולה לסייע דווקא בהגשמת התחזית שממנה ביקשנו להימנע.

כך גם ביחס לטורקיה ולקטאר. ניתן לבקר את מדיניותן, ואף לראות בחלק מפעולותיהן בעייתיות מאוד, בלי להפוך את עצם ההגדרה שלהן כ"תומכות טרור" לנקודת המוצא היחידה לניתוח.

לישראל יש אינטרסים משמעותיים בשתי המדינות, טורקיה וקטאר, שהן בנות ברית חשובות של ארה"ב ובעלות מנופים על ארגונים איסלאמיים שאנחנו מאוד זקוקים להם. מחקר רציני צריך לשאול כיצד ניתן לקדם אותם, ולא רק כיצד להסביר מדוע הצד השני הוא הבעיה.

כאשר מנתחים את עמדותיהם ופעולותיהם של הפלסטינים במנותק מהמדיניות הישראלית, קל להגיע למסקנה שאין לנו פרטנר. אבל המסקנה הזאת עלולה להפוך למדיניות שמקשה על היווצרותו של פרטנר מלכתחילה

התופעה הזאת חמורה במיוחד כאשר מחקר מגויס לטובת ההסברה הישראלית. ברגע שהחוקר מתחיל לראות את תפקידו לא רק כמי שאמור להבין את המציאות, אלא גם להצדיק את ישראל, הוא מסכן את עצמאותו האקדמית ואת אמינותו.

גם ביחס לאירופה אנו נוטים להסביר את הביקורת כלפי ישראל באמצעות אנטישמיות, הגירה מוסלמית, "ווקיזם" פרוגרסיבי, או כסף קטארי במקום לבחון ברצינות גם את השפעת המדיניות הישראלית על העמדות הללו.

בכך אנו עלולים ליצור לעצמנו מציאות מדומה שבה כמעט כל שחקן חיצוני נתפס כעוין, וכל כישלון דיפלומטי מוסבר באמצעות חולשתו המוסרית או הפוליטית של האחר.

זוהי סכנה אסטרטגית, לא רק אקדמית. מדינה שמסבירה את העולם רק דרך כוונותיהם הרעות של אחרים, מתקשה לזהות את חלקה ביצירת המציאות ותתקשה לתקן את התנהלותה.

אם ישראל רוצה להיות מדינה חזקה ובטוחה, היא זקוקה לא רק למודיעין שמזהה איומים, אלא גם למחקר ביקורתי שמוכן לחקור את השלכות המדיניות של ישראל עצמה.

זוהי סכנה אסטרטגית, לא רק אקדמית. מדינה שמסבירה את העולם אך רק דרך כוונותיהם הרעות של אחרים, מתקשה לזהות את חלקה ביצירת המציאות ותתקשה לתקן את התנהלותה

אחרת, אנו עלולים להפוך את עצמנו ל"סופר-ספרטה" – מבודדת ומצורעת לא משום שהעולם אילץ אותנו להיות כאלה, אלא משום שהדרך שבה אנו מנתחים אותו מובילה אותנו לשם.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.