תיבת פנדורה היסטורית בינלאומית עשויה להיפתח היום (שלישי) לפני הצהריים בתל אביב, ולשחרר לאולמה של השופטת המחוזית יהודית שטופמן שדים מפחידים מהעבר האכזרי של האיים הקריביים, אם כי ייתכן שפתיחת תיבת הפנדורה תידחה למועד מאוחר יותר בגלל מחלת נציגי מערכת הביטחון, שהגישו אמש בקשת דחייה דחופה.

תחת הניסוח הפרוצדורלי "עתירה מנהלית 26181-06-19" יתבקש בית המשפט לדון בעתירה המגוללת סיפור אימה נשכח מלב – מהסוג שבימינו, כנראה, רק סדרה ריאליסטית אכזרית ויקרה של נטפליקס יכולה להעלות לסדר היום העולמי.

את העתירה גיבש עו"ד איתי מק, המייצג 63 אזרחים שעותרים נגד ראש אגף הפיקוח על ייצוא בטחוני, רחלי חן, נגד משרדי הביטחון והחוץ וכן נגד הממונים על יישום חופש המידע בשני המשרדים.

העותרים – כולם פעילים חברתיים, או חברים בארגוני זכויות אדם – מבקשים באמצעות העתירה לעורר דיון ציבורי על הקשרים הדיפלומטיים והביטחוניים בין ישראל לבין מדינות טוטליטריות שונות בעולם

העותרים דורשים לחשוף ולפתוח לדיון ציבורי את ההיסטוריה של סחר הנשק הישראלי עם משטר האימים של משפחת דובליה בהאיטי, מסוף שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-80 של המאה שעברה.

העותרים – כולם פעילים חברתיים, או חברים בארגוני זכויות אדם – מבקשים באמצעות העתירה לעורר דיון ציבורי על הקשרים הדיפלומטיים והביטחוניים בין ישראל לבין מדינות טוטליטריות שונות בעולם.

המדינה עדיין מסרבת לחשוף פרטים רבים על הקשרים הביטחוניים עם האיטי גם היום, כשהנסיבות השתנו מזמן, ורוב הנוגעים בדבר כבר אינם בחיים.

העותרים מקווים שעתירתם תצליח לעורר "חקירה וחשבון נפש במדינת ישראל, הן מבחינה ציבורית והן מבחינה משפטית" ושואלים "כיצד התאפשר ייצוא ביטחוני להאיטי בזמן שהתרחשו שם פשעים נגד האנושות?".

תקוותם בהגשת העתירה היא "ליצור הליך הפקת לקחים מסודר בכל הדרגים הפוליטיים והמקצועיים".

דווקא מפני שמדובר באירועים מהעבר, שהתרחשו במדינה קטנה ונטולת כל חשיבות אסטרטגית, מדינה שנחשבת לענייה ביותר בחצי הכדור המערבי ולאחת המדינות העניות בעולם – הסיפור הזה מעלה שאלות נוקבות ובראשן:

האם לישראל יש בכלל קווים אדומים מוסריים בניהול מדיניות החוץ? או שמא המדינה פועלת תמיד רק מתוך חשבון רווח והפסד תועלתני צר – גם כשהרווח הוא זעום ביותר, ומחייב עצימת עיניים לנוכח זוועות, שאין עליהן מחלוקת.

מתגייסים חדשים לצבא האיטי, 1994 (צילום: AP Photo/Rick Bowmer)

29 שנות רודנות

משפחת דובליה שלטה בהאיטי ביד חזקה במשך 29 שנים, מ-1957 ועד 1986. על פי ההערכות המקובלות כיום, נרצחו ונעלמו בתקופה הזו בין 30 ל-60 אלף תושבי האיטי. אלפי אזרחים ואזרחיות נחטפו, עברו עינויים קשים, נאנסו ונרצחו.

מסמכים בארכיונים שנפתחו זה מכבר בהאיטי ובארצות הברית מעידים שזוועות משטר האימים של משפחות דובליה היו ידועות גם בזמן אמת במערב, ודווחו בעת התרחשותם על ידי עיתונאים, פעילי וארגוני זכויות אדם ונציגי ארגון מדינות אמריקה. כך שהטיעון העצל "לא ידענו" לא תקף במקרה הזה.

העותרים טוענים, כי הגיע הזמן ש"גם בישראל ייחשפו מלוא המסמכים הנוגעים למעורבות המדינה, משרדי החוץ והביטחון, קציני צה"ל ומשטרה, התעשיות והיצואנים הביטחוניים הישראלים, בפשעים נגד האנושות שנעשו בהאיטי".

פאפא דוק, במרכז, 1963 (צילום: AP)

גם המקרה הזה קשור במידת מה לכיבוש השטחים במלחמת ששת הימים.

העותרים מתייחסים בעתירה בעיקר לשנים שבין 1967 ל-1986 שבמהלכן "לאור ניתוק היחסים הדיפלומטיים הרשמיים בין ישראל למדינות רבות התחזקו יחסיה עם הדיקטטורה בהאיטי, זאת בדומה לחיזוק קשריה עם מדינות מצורעות אחרות.

"ישראל ומשרד הביטחון החליטו לסייע בפשעים שביצעה הדיקטטורה בהאיטי, למרות שלא הייתה להאיטי חשיבות גיאו-פוליטית, וגם לא כלכלית, שכן היא לא הייתה יכולה בתקציבה הדל לרכוש מישראל מערכות נשק מתוחכמות".

"ישראל ומשרד הביטחון החליטו לסייע בפשעים שביצעה הדיקטטורה בהאיטי, למרות שלא הייתה להאיטי חשיבות גיאו-פוליטית, וגם לא כלכלית, שכן היא לא הייתה יכולה לרכוש מישראל מערכות נשק מתוחכמות"

הסיפור של משפחת דובליה בהאיטי מתחיל עשור קודם לכן. ב-22 בספטמבר 1957 התקיימו בחירות מפוקפקות בהאיטי. מאחר שרוב הגברים והנשים במדינה היו אנאלפביתים, המועמדים בבחירות אלה חילקו מראש ל"מצביעים" פתקי הצבעה עם שמותיהם, כך שבפועל לא הייתה כל פרטיות בהצבעה.

בבחירות ההן "ניצח" פרנסואה דובליה, שהיה מוכר כרופא שהוביל את המאבק במחלות טרופיות שהכו בבני המקום, מאבק שזיכה אותו בכינוי "פאפא דוק".

זמן קצר אחרי שתפס את השלטון היה ברור כי קם דיקטטור מסוג חדש בהאיטי, שאין לו גבולות וקווים אדומים מוסריים. לתפיסתו של פאפא דוק, כולם היו אויביו.

הוא פתח בגל נרחב של מעצרים. כל מתנגדיו – האמיתיים או המדומיינים – נכלאו, עונו ונרצחו. כחודשיים אחרי שנבחר לנשיאות בבחירות המפוקפקות, הוא הכריז על חוקה חדשה, שהרחיבה מאוד את סמכותו להכריז מצב חירום, וצמצמה מאוד את יכולת מתנגדיו לבקר אותו.

הגדרת "מצב חירום" הורחבה אל מעבר למצב חירום אמיתי של מתקפה על ידי אויבים מחוץ – כך שתחול גם על מצבי חירום פנימיים, שהגדרתם נותרה עמומה במתכוון וחלה על שביתות, הפגנות, התקוממות ואפילו שמועות על התקוממות.

חוקי החירום הדרקוניים האלה חלו בהאיטי במשך כל שלושת העשורים שבהם שלטו בהאיטי פאפא דוק, ולאחר מכן בנו שירש ממנו את כס הנשיאות.

פאפא דוק בנה מערכת ביטחון שהטילה טרור והפעילה אלימות, באכזריות ובהיקפים שלא היו כדוגמתם מאז שהאיטי השיגה את עצמאותה מצרפת. אף קבוצה בחברה לא הייתה חסינה מפני הרדיפה.

פעילי זכויות אדם, סטודנטים, עיתונאים, אנשי רוח ואקדמיה, האליטות הפוליטיות, הכנסייה והצבא – כולם סומנו כמטרות. כל העיתונים העצמאיים בהאיטי נסגרו. איגודי עובדים ואפילו תנועת הצופים הוצאו מחוץ לחוק.

שומריו של בייבי דוק (במרכז) עם עוזי, 1971 (צילום: AP Photo)

בנובמבר 1962 הקים פאפא דוק את המיליציה הידועה לשמצה שלו, ששמה הרשמי היה "מתנדבי הביטחון הלאומי".

המליציה הייתה הכוח הפרטי של הנשיא וכפופה אך ורק להוראותיו, ותפקידה היה לשמור על ביטחונם של בני משפחת דובליה, ולהטיל טרור על תושבי האיטי.

פעילי זכויות אדם, סטודנטים, עיתונאים, אנשי רוח ואקדמיה, האליטות הפוליטיות, הכנסייה והצבא – כולם סומנו כמטרות. כל העיתונים העצמאיים בהאיטי נסגרו. איגודי עובדים ואפילו תנועת הצופים הוצאו מחוץ לחוק

"זו הייתה", מפרטים העותרים, "אחת מן המיליציות המאורגנות הגדולות בעולם: לנוכח העוני, האלימות והרדיפה בזמן הדיקטטורה של משפחת דובליה, דרך ההישרדות של רבים בהאיטי הייתה להצטרף לשורות המשטר.

"בכירים במשטר, במוסדות הדת וברשויות המוניציפליות היו חברים במיליציה, והם ניצלו את כוחה, כדי להטיל טרור על התושבים ולצבור רכוש.

"לעתים, סכסוך בין תלמידים בחצר בית הספר, הביא לחיסולה של משפחה שלמה, אם אחד הילדים השתייך במקרה למשפחה החברה במיליציה.

"חלק מהבכירים במיליציה נהגו לנסוע ברחבי האי העני, בלימוזינות שחורות עם סירנות. לא היו כפר או עיר אחת בהאיטי שחברי המיליציה לא קיימו בהם פשיטות וחיפושים ליליים בבתי המגורים. במהלך פשיטות אלה הרכוש המועט נבזז, לעתים נשים וילדות נאנסו, ולעתים בני משפחה נאזקו, נחטפו ומאז לא נראו.

"בשיאה, כללה המיליציה כ-300 אלף איש ואישה (מתוך אוכלוסייה של כשישה מיליון). רובם היו חסרי השכלה והכשרה צבאית ממשית. חברי המיליציה לבשו מדים כחולים. בתחילת שנות ה-70, אלפים מחבריה נשאו רובים, כאשר הנשק המועדף על בכיריה היה תת-מקלע עוזי מתוצרת ישראל".

מעשי הזוועה בהאיטי היו ידועים בעולם. לציון עשור לרודנות של פאפא דוק, פורסם במערב ב-1967 דוח ביקורת חריף, שבו צוין כי אין ולו סעיף אחד בהצהרה האוניברסלית על זכויות האדם של האו"ם שלא הופר בהאיטי.

מעשי הזוועה בהאיטי היו ידועים בעולם. לציון עשור לרודנות של פאפא דוק, פורסם במערב ב-1967 דוח ביקורת חריף, שבו צוין כי אין ולו סעיף אחד בהצהרה האוניברסלית על זכויות האדם של האו"ם שלא הופר בהאיטי

באותה שנה האיטי כבר שקעה בקריסה כלכלית. תוחלת החיים הממוצעת הייתה כ-50 שנה. אחוז תמותת התינוקות והאנלפבתיות היו הגבוהים במערב.

משפחת דובליה – פאפא דוק, אשתו סימון וארבעת ילדיהם – בזזו את כספי הסיוע ההומניטרי שנשלחו להאיטי, וחיו חיי ראווה מעוררי קנאה, כשהם מטיילים במיטב מלונות העולם, לבושים בגדי מעצבים.

באותו זמן עשרות אלפים מתושבי האיטי ניסו לברוח לארה"ב, במה שנודע כ"משבר הסירות". באופן אבסורדי, הדיקטטורה של דובליה שרדה כלכלית גם בזכות יותר ממיליון הפליטים שנמלטו מהטרור, ושלחו כספים לבני משפחותיהם. בתחילת שנות ה-80, כספים אלה היוו כשליש מההון הזר שנכנס למדינה.

בייבי דוק מבקר בהאיטי, 2014 (צילום: AP Photo/Ramon Espinosa, File)

"נשיא לכל ימי חייו"

באמצע שנות ה-60 העריכו במשרד החוץ, כי אפשר לרתום את האיטי לתמוך בישראל במוסדות הבינ"ל. כבר ב-1966 החליטה ישראל לתרגם לעברית את ספרו "בעיית המעמדות בתולדות האיטי", ככל הנראה כדי להתחנף לפאפא דוק.

מי שתרגם את הספר היה עובד בכיר במשרד החוץ בשם שמשון ענבל. בתחילת. הספר מופיעה תמונה של פאפא-דוק עם הכיתוב "נשיא האיטי לכל ימי חייו".

אחרי מלחמת ששת הימים, כשהלחץ הבינלאומי על ישראל גבר, החלה המדינה לחזק את יחסיה עם הדיקטטורה בהאיטי. באותה תקופה הפך תת המקלע עוזי לסימן ההיכר של חברי המיליציה האכזרית של פאפא דוק בהאיטי.

אחרי מלחמת ששת הימים, כשהלחץ הבינלאומי על ישראל גבר, החלה המדינה לחזק את יחסיה עם הדיקטטורה בהאיטי. באותה תקופה הפך תת המקלע עוזי לסימן ההיכר של חברי המיליציה האכזרית של פאפא דוק

בישראל ידעו בזמן אמת מה מתרחש בהאיטי. זה לא היה סוד שנחשף בדיעבד. בסקירה על האיטי שהוכנה במשרד החוץ ב-28 בינואר 1959, מתוארות הבחירות המזויפות, שבהן פאפא דוק זכה בנשיאות, וכן השיטות הדיקטטוריות שהנהיג שם.

לפי מברק מ-18 ביוני 1967, ימים ספורים אחרי תום מלחמת ששת הימים, שכתב סגן מנהל מחלקת אמריקה הלטינית במשרד החוץ, יעקב ברמור, לנציגות ישראל באו"ם, נשלח יעקב צור להאיטי להיפגש עם פאפא דוק, כדי לשכנע אותו לתמוך בישראל בעצרת הכללית הקרובה באו"ם.

חיילי הדיקטטורה בהאיטי, 1963 (צילום: AP Photo/Eddie Adams)

ברמור הוסיף במברק "שרק לא ישכח לומר לו מה רב הרושם שספרו עשה בישראל". כי אין ספק שאזרחים רבים בישראל היו אז מרותקים לספרו של פאפא דוק על בעיית המעמדות בתולדות האיטי.

במברק נוסף, שנשלח כעבור כמה שבועות מנציגות ישראל באו"ם למשרד החוץ בירושלים, הוצע לשלוח את אל"מ מוטה גור (לימים הרמטכ"ל) להאיטי, כדי שייפגש עם פאפא דוק, וישכנע אותו לתמוך בישראל. במברק הועלה הרעיון להציג את מוטה גור לפאפא דוק כ"משחרר ירושלים" כדי להרשים אותו.

בתחילת 1971 כבר הורחבו הקשרים בין המדינות, וכללו בקשות מתועדות לסיוע בטחוני ישראלי, ובכלל זה "נשק קל אוטומטי, ציוד קשר, מכ"ם והליקופטרים".

באותה תקופה הידרדר מאוד מצבו הבריאותי של פאפא דוק. הוא עבר מספר התקפי לב ובפברואר 1971 הודיע על משאל עם שבו הוצגה מועמדותו של בנו בן ה-19, ז'אן-קלוד דובליה – המכונה בייבי דוק – להחליפו כנשיא. בייבי דוק נבחר במשאל העם פה אחד. זמן קצר לאחר מכן פאפא דוק הלך לעולמו.

הדיקטטור החדש והצעיר ירש את מערכת הביטחון של אביו, כולל המיליציה הידועה לשמצה, מרכזי העינויים שהופעלו במרתף ארמון המלוכה, ומחנות מעצר שבהם הוחזקו אלפי עצורים פוליטיים ללא משפט במשך שנים.

הדיקטטור החדש ירש את מערכת הביטחון של אביו, כולל המיליציה הידועה לשמצה, מרכזי העינויים שהופעלו במרתף ארמון המלוכה, ומחנות מעצר בהם הוחזקו אלפי עצורים פוליטיים ללא משפט במשך שנים

בניגוד לכל ההערכות, הצליח בייבי דוק להחזיק בשלטון בהאיטי 15 שנה.

גם שנות כהונתו, בין השנים 1971 ל-1986 התאפיינו בשימוש נרחב בעינויים, שלילת חירות, רצח והיעלמויות. בשנותיו הראשונות בשלטון ניהלה את המדינה בפועל אמו סימון (שכונתה, נכון, מאמא דוק). בייבי דוק נהג להסתובב בהאיטי כשהוא מוקף בחיילי המשמר הנשיאותי שנשאו תמיד רובי עוזי מתוצרת ישראל.

משלחת הצלה ישראל להאיטי, אחרי רעידת האדמה ב-2010 (צילום: AP Photo/Ramon Espinosa)

בסוף אוגוסט 1978 ביקרה בהאיטי ועדת חקירה של ארגון מדינות אמריקה. כעבור שנה פרסמה הוועדה דוח חריף על מצב זכויות האדם ועל המשטר של בייבי דוק.

בדוח צוינו עדויות קשות על המתרחש בבתי הכלא במדינה, וכן שהמשטר ניסה להונות את הוועדה רגע לפני ביקורה שם; הוועדה מצאה תיעוד למותם של כ-150 אסירים פוליטיים בבתי הכלא, הן ממחלות והן מאחר שהוצאו להורג ללא משפט.

לפי עדויות שהגיעו לוועדה, כוחות הביטחון רצו לחסוך כדורים, ולכן הובילו עצורים פוליטיים לשפת הים, הכו אותם בצוואר כדי לשבור להם את המפרקת וזרקו אותם למים. לפי הדוח, בשנת 1979 כ-80% מהאוכלוסייה היו אנאלפביתים, רובם לא למדו מימיהם בבית ספר. רק 4% סיימו בית ספר יסודי.

באותן שנים הודקו יחסי ישראל-האיטי. במסמכים רשמיים מעטים שארה"ב חשפה לציבור, עולה כי על פי חוות דעת של ה-CIA מדצמבר 1975 האיטי רכשה מישראל ב-1973 נשק קל ותחמושת, ובשנת 1974 גם ארבעה תותחים ללא רתע.

במברק שנשלח ב-1984 משגרירות ארה"ב בפורט א-פרינס בירת האיטי למזכיר המדינה האמריקאי, עולה שקו אספקת הנשק מישראל להאיטי המשיך לפעול לאורך כל שנות שלטון האימים של בייבי דוק וכלל ב-1984 גם כלי רכב משוריינים, נוסף על נשק קל ותחמושת.

במברק שנשלח ב-1984 למזכיר המדינה האמריקאי, עולה שקו אספקת הנשק מישראל להאיטי המשיך לפעול לאורך כל שנות שלטון האימים של בייבי דוק וכלל גם כלי רכב משוריינים, נוסף על נשק קל ותחמושת

לפי מברק משגרירות ארה"ב בהאיטי מחודש יולי 1984, שר הפנים של האיטי, ומי שהיה אחראי ישיר לפשעים נגד האנושות במקום, רוג'ר לפונטנט, ביקר בישראל שמכרה אז להאיטי רובי עוזי וגליל, התקנים להצבת מערכות נשק למטוסים ושתי מערכות תותחים שהוצבו בארמון הנשיאות.

ב-1986 הודח בייבי דוק מהנשיאות ויצא לגלות בצרפת יחד עם כל בני משפחתו. ב-2011 הוא נעצר והועמד לדין על מעורבותו בביצוע פשעים נגד האנושות, אבל הוא מת מהתקף לב ב-2014, לפני שההליכים המשפטיים נגדו מוצו.

בינואר 2010 התרחשה בהאיטי רעידת אדמה חזקה שזרעה חורבן והרגה כ-200 אלף בני אדם. ב-2016 נפגעה המדינה מההוריקן מתיו וב-2018 מרעידת אדמה חזקה נוספת. ישראל הייתה אחת המדינות שהזדרזו להגיש למקום סיוע הומניטרי – שעליו דווקא דווח בהרחבה.

ילדים במחסה שהקימה ישראל אחרי רעידת האדמה בהאיטי, 2010 (צילום: AP Photo/Brennan Linsley)

"זה אינו מקרה חריג"

העותרים לבית המשפט במחוזי טוענים כי "שיתוף הפעולה של מדינת ישראל עם הדיקטטורה בהאיטי אינו מקרה חריג במדיניות של מדינת ישראל.

"חוסר השקיפות איפשר במשך עשרות שנים למדינת ישראל לספק (מאינטרסים מגוונים) ציוד, שירותים וידע ביטחוניים למדינות מפוקפקות ולמשטרים דיקטטוריים שהיו מוקצים על ידי הקהילה הבינלאומית".

נשיא המדינה יצחק נבון לוחץ יד לשגריר האיטי מוסט פייר ג'רום, בקבלת פנים לדיפלומטים הזרים לכבוד ראש השנה, בבית הנשיא בירושלים. 1978 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

להבדיל מעתירות קודמות שאותם עותרים הגישו בעניינים דומים (לגבי סחר נשק עם צ'ילה, סרי לנקה, רואנדה וסרביה), במקרה הזה הקשר בין ישראל להאיטי (שתואר קודם) כבר נחשף לציבור במסמכים רשמיים של משרד החוץ.

פרקליטות מחוז ת"א מבקשת מביהמ"ש לדחות את בקשת העותרים מאחר ש"במסירת המידע המבוקש קיים חשש ממשי ומבוסס לפגיעה בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה"

ולכן, טוענים העותרים כי משרד החוץ ומשרד הביטחון "אינם יכולים להכחיש את עצם הייצוא הביטחוני לדיקטטורה בהאיטי בתקופה הרלוונטית, ואין הצדקה עניינית לסירוב גורף לחשוף את המסמכים שברשות משרד הביטחון.

כוחות הביטחון של האיטי עורכים חיפוש ברכב של מקומיים, 1963 (צילום: AP Photo/Eddie Adam)

"נהפוך הוא, הדבר מחזק את ההצדקה לגילוי המסמכים לציבור הרחב ומוכיח כי אין מדובר בבקשת מידע טורדנית ומופרכת. נוכח הראיות לקשרים הדיפלומטיים והביטחוניים של מדינת ישראל עם הדיקטטורה בהאיטי, אין למשיבים שום יכולת לבודד ב'פינצטה' חשש כלשהו לפגיעה בביטחון וביחסי החוץ של ישראל, ולהוכיח כי דווקא גילוי המסמכים המבוקשים הוא הדבר שיפגע ביחסי החוץ ובביטחון".

בתשובה לעתירה שתתברר מחר מבקשת עו"ד שרה בלו, מפרקליטות מחוז תל אביב, כי בית המשפט ידחה את בקשת העותרים מאחר ש"במסירת המידע המבוקש קיים חשש ממשי ומבוסס לפגיעה בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה".