בחודשים האחרונים חלפתי לא פעם בסמוך לבית הקברות ממילא, אך לא נכנסתי. הגדרות הגבוהות שהוצבו סביבו, שעליהן נכתב "מחדשים את ההיסטוריה, שומרים על המורשת", יצרו אשליה של אתר סגור לרגל עבודות שימור.
אלא שבחסות אותן גדרות, הרחק מעין הציבור, נפגע האתר ההיסטורי פגיעה קשה: קברים בני מאות שנים נותצו, עצמות אדם נחשפו, וקברים עתיקים מבצבצים מתחת לשטחים שנשרפו.
סיפורו של בית הקברות ממילא אינו חדש, וההרס שלו לא התחיל אתמול. מדובר באחד מאתרי הקבורה החשובים בירושלים, שהיה פעיל ברציפות החל מן המאה ה-11 ועד ראשית המאה ה-20.
"מחדשים את ההיסטוריה, שומרים על המורשת", נכתב על הגדר סביבו שהסתירה פגיעה קשה באתר ההיסטורי: קברים בני מאות שנים נותצו, עצמות אדם נחשפו, וקברים עתיקים מבצבצים מתחת לשטחים שנשרפו
אצולת העיר המוסלמית, אנשי דת ורוח, פקידי ממשל ופשוטי עם נקברו כאן לאורך התקופות האיובית, הממלוכית והעות'מאנית.
שפע סגנונות הקבורה והמצבות ששרדו במקום מספרים את סיפורו של הפסיפס החברתי הירושלמי במשך קרוב לאלף שנה. אלא שמתוך כ-130 דונם שעליהם התפרש בית הקברות במקור, נותרו כיום כ-20 דונם בלבד.
מחיקתו של בית הקברות – ואיתו פרק מרכזי בתולדותיה של ירושלים – החלה כבר בשנות החמישים של המאה העשרים. השטח הועבר לידי עיריית ירושלים באמצעות האפוטרופוס לנכסי נפקדים, והעירייה הקימה על חלק ניכר ממנו את מדשאות גן העצמאות, סללה כבישים והכשירה מגרשי חנייה.
בתחילת שנות האלפיים הוקצה חלק נוסף משטחו למרכז שמעון ויזנטל לצורך הקמת "מוזאון הסובלנות" – פרויקט שבמהלכו פונו מאות קברים, ושמאז פתיחתו אינו מקיים את ההבטחה להציג תערוכות קבע ייחודיות בנושא סובלנות. זה מעמיד בסימן שאלה את חוקיות השימוש של המוסד במילה מוזאון בשמו, ובוודאי שאינו משקף סובלנות.
מחיקת בית הקברות – ואיתו פרק מרכזי בתולדות ירושלים – החלה כבר בשנות ה-50 של המאה ה-20. עיריית ירושלים הקימה על חלק ניכר ממנו את מדשאות גן העצמאות, סללה כבישים והכשירה מגרשי חנייה
לפני כחצי שנה הודיעה הממשלה על כוונתה לשקם את בריכת ממילא ההיסטורית, ובמקביל מקדמת העירייה תוכנית לפיתוח גן העצמאות. במהרה ניצת ויכוח ציבורי סביב אופי הפיתוח, אך מאחורי הגדרות הזמניות שהוקמו במקום החלו להתרחש מעשי הרס והזנחה חמורים.
לפני כשבועיים דיווח ניר חסון ב"הארץ" כי קבוצה של ארכיאולוגים ואדריכלים ירושלמים המתעדים בחודשים האחרונים את המצבות ואת בית הקברות בהתנדבות התריעו על הימצאותן של עצמות אדם חשופות. רשות העתיקות הגיבה בלקוניות כי הנושא מוכר לה והיא מלווה אותו מקרוב.
השבוע נכנסתי בעצמי לאותו אתר שאת מצבו "מכירה ומלווה מקרוב" הרשות. בסמוך לכַּבָּכִּיָה – המאוזוליאום הממלוכי המרשים של מושל צפת מסוף המאה ה-13, והמבנה הממלוכי השלם היחיד שנותר מחוץ לחומות העיר העתיקה – מתנוסס כבר שנים גרפיטי שמבזה את המקום. בסמוך אליו נפרצו הגדרות, ובתוכן נגלו מצבות עתיקות ומעוטרות של דמויות מפתח בהיסטוריה המקומית עומדות מנותצות, ושטחים מפויחים מעידים על שרפות שכילו את הצמחייה ופגעו בשרידי הקברים.
ראוי לשאול: מה הייתה מדינת ישראל אומרת אילו בית עלמין יהודי עתיק, בן אלף שנה, בליבה של עיר בירה אירופית, היה מגודר באמתלה של "עבודות שימור" – ובחסות אותן גדרות היו מצבותיו מנופצות, אדמתו נשרפת ועצמות מתיו מושלכות ללא דורש, ורשות העתיקות המקומית הייתה פוטרת את עצמה מאחריות באמירה שהיא מכירה את הנושא.
ליד המאוזוליאום הממלוכי המרשים של מושל צפת מסוף המאה ה-13, מתנוסס גרפיטי מבזה. בסמוך לו נפרצו הגדרות, ובתוכן נגלו מצבות עתיקות ומעוטרות של דמויות מפתח בהיסטוריה המקומית עומדות מנותצות
הרי זעקות השבר על אנטישמיות ועל חילול הקודש היו מהדהדות מקצה העולם ועד קצהו. בירושלים, לעומת זאת, כשמדובר במורשת מוסלמית של מאות שנים, מתברר שהמחויבות לשימור העבר נעצרת בכל מקום שבו ההיסטוריה אינה מספרת סיפור יהודי.
אורי ארליך הוא עיתונאי לשעבר, פעיל שמאל ודובר ארגון הארכיאולוגים \"עמק שווה\".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו