חוק הגיוס – משיטת הדחיות והפטורים להסדר שמאפשר להמשיך לא לגייס

אם נתניהו באמת רצה להביא לגיוס משמעותי של חרדים, בקדנציה הנוכחית היו לו ארבע שנים לעשות זאת, מתוכן שלוש שנות מלחמה – ובפועל הוא עשה כמעט הכול חוץ מלהכריע.

מאז ה-7 באוקטובר, כאשר צה"ל זקוק בדחיפות לעוד כוח אדם והנטל על המשרתים הולך וגדל, הממשלה בראשות נתניהו לא העבירה חוק גיוס אפקטיבי, אלא ניהלה סדרה ארוכה של דחיות, הקלות והסדרים זמניים: היא החלישה מנגנוני אכיפה, קידמה יעדי גיוס שניתן להפחיתם, פעלה לצמצום הסנקציות הכלכליות על מי שאינם מתגייסים, החליפה גורמים שנתפסו כמכשול לחוק מקל יותר, ובסופו של דבר קידמה גם הקפאת הליכי אכיפה נגד חייבי גיוס.

זה לא ויכוח על נוסח של חוק; זהו דפוס פעולה. במשך יותר משני עשורים הוחלפו הסדרים, נקבעו יעדים, ניתנו ארכות והוגשו הבטחות – אך ההכרעה המעשית נדחתה פעם אחר פעם.

גם אחרי שבג"ץ קבע ביוני 2024 שאי אפשר להמשיך עוד במודל הזה ללא חוק, הממשלה לא ניצלה את ההזדמנות כדי ליצור מנגנון שיחייב גיוס משמעותי, אלא המשיכה לנסות לרכך את המחיר של אי-הגיוס.

לכן, כשבוחנים את מדיניות נתניהו לא לפי הצהרותיו אלא לפי הצעדים שנקט בפועל, המסקנה המתבקשת היא שלא מדובר בממשלה שניהלה מאבק נחוש להגדלת גיוס החרדים, אלא בממשלה שהעדיפה לשמר את השותפות עם המפלגות החרדיות, לדחות את ההכרעה ולמשוך זמן.

האם הממשלה באמת ניסתה לחוקק חוק שיגייס חרדים?

האם הממשלה באמת ניסתה לחוקק חוק שיגדיל באופן משמעותי את גיוס החרדים? השתלשלות האירועים מאז חוק טל ועד חוק הגיוס שקודם ב-2026 מציגה דפוס אחר: במשך יותר משני עשורים הוחלפו שוב ושוב הסדרים שנועדו לעגן את דחיית השירות, אך בכל פעם נדחתה ההכרעה המעשית.

כאשר בג"ץ קבע ביוני 2024 שהמדינה אינה יכולה להמשיך בכך ללא חוק, הממשלה נאלצה לחזור לשולחן החקיקה. אלא שככל שהחקיקה התקדמה, מנגנוני הגיוס והאכיפה נחלשו: אדלשטיין הוחלף בביסמוט, הוצעו יעדים נמוכים עם מנגנוני הקלה, ובהמשך קודמה הוראת שעה שעיקרה הקפאת האכיפה.

כל זאת בשעה שצה"ל נדרש לעוד כוח אדם ומטיל עומס כבד יותר על המשרתים הקיימים.

מדוע אין גיוס משמעותי של חרדים?

סיפור גיוס החרדים אינו מתחיל בחוק ביסמוט. הוא מתחיל בהסדר "תורתו אומנותו" שאיפשר לתלמידי ישיבות לדחות את שירותם הצבאי. ב-1998 קבע בג"ץ בעניין רובינשטיין נ' שר הביטחון כי שר הביטחון אינו מוסמך להעניק פטור גורף לתלמידי ישיבות על בסיס החלטה מנהלית, וכי הסדר בהיקף כזה צריך להיקבע בחוק של הכנסת.

הכנסת הגיבה ב-2002 באמצעות חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, שנודע כ"חוק טל". החוק לא ביטל את מנגנון הדחייה אלא הסדיר אותו לחוק: תלמיד ישיבה יכול היה לקבל דחיית שירות ולהמשיך לקבלה משנה לשנה, ובמקביל נוצרה "שנת הכרעה" שנועדה לאפשר יציאה לעבודה או לשירות.

אלא שבפועל החוק לא חולל את השינוי המשמעותי שהובטח. ב-2012 פסל בג"ץ את חוק טל, וקבע כי ההסדר אינו מגשים במידה מספקת את תכליתו לצמצום אי-השוויון בנטל השירות.

הכנסת ניסתה פעם נוספת. ב-2014 נחקק תיקון לחוק שירות ביטחון שכלל יעדי גיוס וסנקציות. באותה שנה כיהן נתניהו כראש הממשלה, הקואליציה שלו כללה את יש עתיד ואת הבית היהודי, והמפלגות החרדיות ישבו באופוזיציה.

אלא שב-2015, לאחר חזרתן של המפלגות החרדיות לקואליציה בעקבות הבחירות במרץ אותה שנה, נחקק תיקון 21 שהחליש את מנגנוני החובה והותיר את קביעת יעדי הגיוס בידי הממשלה. במילים אחרות, ממשלה בראשות נתניהו, שכללה את הסיעות החרדיות, החלישה מאוד את מנגנוני החובה והפכה את חוק הגיוס לחסר השפעה משמעותית.

גם ההסדר הזה נפסל בבג"ץ ב-2017. בפסק הדין הודגש, בין היתר, כי אין די בקביעת יעדי גיוס כאשר אין מנגנון אפקטיבי למקרה שהיעדים אינם מושגים.

כך נוצר דפוס שחזר על עצמו: הסדר זמני – תקופת הסתגלות – דחיית ההכרעה – שינוי חקיקה או פסילת ההסדר – ניסיון להסדר חדש.

דפוס פעולה זה אפשר למנוע גיוס משמעותי של חרדים במשך שנים ארוכות.

הדבר ניכר במיוחד לאחר פסק הדין מ-2017. בית המשפט השהה את בטלות החוק כדי לאפשר לכנסת לחוקק הסדר חדש, אך במשך השנים המדינה ביקשה שוב ושוב לדחות את המועד שבו ההסדר יפקע.

בפסק הדין מ-2024 ציין בג"ץ במפורש כי המדינה הגישה בקשות חוזרות לדחיית מועד הבטלות במשך יותר מחמש שנים, בטענה שהיא מתכוונת לגבש הסדר חלופי. בסופו של דבר פקע ההסדר ב-30 ביוני 2023.

מדוע החלטת בג"ץ ב-2024 שינתה את התמונה?

לאחר פקיעת ההסדר ניסתה הממשלה להמשיך את המצב הקיים באמצעות החלטת ממשלה 682, שקבעה תקופת ביניים שבה לא יינתנו דחיות שירות חדשות ולא יוארכו דחיות קיימות, עד כניסתו לתוקף של הסדר חדש.

ב-25 ביוני 2024 קבע בג"ץ פה אחד, בבג"ץ 6198/23, כי בהיעדר חוק המסדיר פטור או דחיית שירות לתלמידי הישיבות, המדינה מחויבת לפעול לגיוסם לפי חוק שירות ביטחון.

בית המשפט קבע גם כי הממשלה אינה רשאית להמשיך באכיפה סלקטיבית: אין לה סמכות להורות שלא לגייס באופן גורף אוכלוסייה שלמה כאשר אין בסיס חוקי לפטור.

באותו פסק דין נקבע גם כי בהיעדר בסיס חוקי לדחיית השירות, אין בסיס להמשך העברת תמיכות למוסדות תורניים בגין תלמידים שאינם מתגייסים.

המשמעות הייתה דרמטית: המודל של "עוד שנה, עוד דחייה, עוד הארכה עד שהכנסת תחוקק" הגיע מבחינה משפטית לסופו.

בג"ץ אף ציין את המציאות הביטחונית החריגה שבה ניתן פסק הדין: מלחמה מתמשכת, מאות אלפי אנשי מילואים שגויסו, העלאת גיל הפטור ממילואים, הקדמת גיוסים והכנת חקיקה להארכת השירות. בית המשפט הדגיש שמערכת הביטחון זקוקה לכוח אדם נוסף.

מה הייתה תגובת הממשלה להחלטת בג"ץ?

הצעת החוק שבהמשך הפכה לבסיס הדיונים לא נולדה ב-2025. היא הוגשה עוד ב-2022 ועברה בקריאה ראשונה. ביוני 2024 החילה עליה הכנסת דין רציפות, שאיפשר להמשיך את החקיקה מהשלב שבו נעצרה.

אלא שהמציאות שלאחר ה-7 באוקטובר הפכה את הנוסח המקורי ללא רלוונטי במידה רבה. צה"ל נדרש לכוח אדם נוסף, המילואים נשחקו, והצורך בהרחבת בסיס המשרתים הפך מוחשי הרבה יותר.

מה קידמה הוועדה בראשות אדלשטיין?

יו"ר ועדת החוץ והביטחון, יולי אדלשטיין, ניהל יותר מ-40 דיונים בהצעת החוק. הנוסח שהשאיר אדלשטיין כלל מנגנוני אכיפה שחלקם היו משמעותיים יחסית, ובכך הסנקציות והמנגנונים שנכללו בו היו צפויים להגדיל את התמריץ להתגייס.

הוויכוח לכן לא היה רק על נוסח משפטי. הוא היה על השאלה האם החוק צריך להיות בעל "שיניים" – כלומר, האם מי שלא יתגייס ישלם מחיר ממשי.

ההתעקשות של אדלשטיין לא להעביר חוק חסר שיניים הובילה לכך שהודח מראשות הוועדה.

המהלך נראה, לכל הפחות, כניסיון לפנות את המקום לחבר כנסת שיהיה מוכן לקדם חוק גיוס מקל הרבה יותר. הממשלה בראשות נתניהו פעלה להדחת חבר כנסת מהליכוד מראשות ועדה משום שניסה להכניס תוכן ממשי לחוק הגיוס כך שאכן יתרום לגיוס. עובדה זו מטילה צל גדול על הטענה שנתניהו יפעל לחוקק חוק שיוביל לגיוס כמות משמעותית של חרדים.

ומה הקשר לפיטורי גלנט?

ב-5 בנובמבר 2024 פיטר נתניהו את שר הביטחון יואב גלנט והחליף אותו בישראל כ"ץ. גלנט היה מזוהה באותה תקופה עם עמדה תקיפה יותר בסוגיית הגיוס.

ביולי 2024 אמר גלנט בכנסת כי אחד המקורות להגדלת כוח האדם בצה"ל הוא "אוכלוסיות נוספות ובראשן החרדית", וציין כי מערכת הביטחון מתכוונת לגייס 3,000 חרדים בשנת הגיוס הקרובה, מעבר למספר המתגייסים הממוצע בשנים הקודמות.

את גלנט החליף ישראל כ"ץ. בניגוד לגלנט, שלעיתים לא יישר קו עם נתניהו, בזירה הפוליטית מעריכים שישראל כ"ץ מפגין מדיניות פחות עצמאית ויישר קו עם החלטות נתניהו. בכך הסיר נתניהו מכשול אפשרי בפני קידום חוק גיוס שיהיה ריק מתוכן מבחינת הגיוס בפועל.

כתבת חדשות 13 חשפה הקלטה שבה ראש הממשלה בנימין נתניהו משוחח עם הרב משה הלל הירש ומסביר כי פיטורי שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי הסירו, לדבריו, "מכשולים" שהקשו על קידום חוק הגיוס.

הדברים מצביעים על כך שקידום חוק הגיוס היה אחד השיקולים מאחורי השינויים בצמרת מערכת הביטחון. במקביל, ההקלטה מעוררת שאלה ציבורית משמעותית: האם החלפת שר הביטחון נועדה, בין היתר, לאפשר לממשלה לקדם הסדר גיוס מקל עבור הציבור החרדי, ובכך להגדיל את הסיכוי להעברת חוק גיוס חסר מנגנוני אכיפה ויעדי גיוס אפקטיביים?

מה השתנה לאחר מינוי ביסמוט?

ביולי 2025 הוחלף אדלשטיין בבועז ביסמוט בראשות ועדת החוץ והביטחון. המהלך התרחש בעיצומו של הליך החקיקה. ביסמוט לא מונה בחלל ריק: המפלגות החרדיות דרשו את מינויו, ונתניהו נעתר לרצונן של אותן מפלגות, שנציגיהן בכנסת והרבנים המובילים שלהן הצהירו פעמים רבות שימנעו גיוס בהיקף משמעותי של חרדים.

אדלשטיין עצמו אמר בישיבת ההדחה שמטרת המהלך היא למנוע חוק גיוס אפקטיבי.

מתווה ביסמוט – יעד שנראה גדול יותר ממה שהוא באמת

באוקטובר 2025 פורסם מתווה ביסמוט.

על הנייר נקבעו יעדי גיוס של 4,800 בשנה הראשונה, 5,760 בשנה השנייה, 6,480 בשלישית, 7,920 ברביעית ו-8,500 בחמישית. אך חשיבות מעשית יש רק לנתון הגיוס שמתחתיו יוטלו סנקציות.

המתווה כלל "רשת ביטחון" שאיפשרה לא להגיע ליעד המלא ועדיין להימנע מהפעלת הסנקציות הרלוונטיות. בשנה הראשונה, למשל, ניתן היה להחסיר 25% מהיעד. לכן יעד של 4,800 הפך לרף אפקטיבי של 3,600.

וגם זה עדיין לא הסיפור כולו. המתווה אפשר לספור בתוך יעד הגיוס גם שירות אזרחי-ביטחוני, בשיעור מסוים. לכן גם אם הושג הרף של 3,600, לא כל האנשים שנספרו היו בהכרח חיילי צה"ל. מכך נובע שהיעד בפועל לשנה הראשונה יורד ל-3,240 מתגייסים, לאחר ניכוי האפשרות של שירות אזרחי-ביטחוני.

גם ההגדרה של מי ייחשב "חרדי" לצורך הספירה הייתה רחבה יחסית – ההגדרה כללה גם מי שלמד במוסד תיכוני חרדי שנתיים בלבד, אך בעת הגיוס כבר לא הגדיר את עצמו כחרדי. לפי הניתוח, בשנים 2018–2022 כ-70% מהנספרים כחרדים נכללו כך. כלומר, החוק למעשה מסתמך על גיוס צעירים שפרשו מאורח החיים החרדי כחלק העיקרי ממכסת החרדים שיתגייסו.

איזה מנגנון נוסף אפשר להפחית את יעד הגיוס?

בינואר 2026 הגיע הדיון בוועדת החוץ והביטחון לסוגיית הוועדה המייעצת. הייעוץ המשפטי לוועדה הזהיר כי הסמכות לאפשר לוועדה להפחית את יעד הגיוס עצמו – אם צה"ל לא יעמוד בחובות מסוימות להקמת מסלולים מותאמים לחרדים – עלולה ליצור פגם שורשי.

במילים אחרות, הבעיה שעליה הצביע הייעוץ המשפטי הייתה שאיפשר יהיה להפוך את יעד הגיוס לתלוי גם בהתנהלות צה"ל, ובכך למעשה לאיין את המנגנון שנועד לצמצם את אי-השוויון.

נוצר אפוא מנגנון: היעד נמוך – מותר לא להגיע אליו במלואו – חלק מהיעד יכול להיות שירות שאינו צבאי – ויש אפשרות להפחית את היעד עצמו.

לכן יעדי הגיוס האפקטיביים לחוק ביסמוט היו נמוכים, ונוסח החוק אפשר לממשלה לא לעמוד ביעדים ועדיין לא להטיל סנקציות על צעירים חרדים שלא מתגייסים ועל הישיבות שבהן הם לומדים.

מה קרה לחוק במהלך 2026?

במהלך 2026 ממשלת נתניהו החליטה להקפיא את מתווה ביסמוט, לפחות באופן זמני. במקום אותו חוק, בחודש יולי הובילה ממשלת נתניהו חקיקה בכנסת של חוק שמקפיא את מעצרם של תלמידי ישיבות שתורתם אומנותם עד ל-30 בנובמבר 2026.

אך בג"ץ הקפיא את כניסת החוק לתוקף, ולאחר מכן ביטל אותו – בין היתר בשל פגמים בהליך החקיקה ובשל פגיעה בעקרון השוויון.

מה היו צורכי צה"ל באותה עת?

הפער בין צורכי הצבא לבין ההסדרים שנקבעו בולט במיוחד בתקופה הנוכחית.

בפסק הדין מ-2024 כבר ציין בג"ץ כי מערכת הביטחון הציגה צורך קונקרטי ודחוף בכוח אדם נוסף, על רקע המלחמה, גיוס המילואים, העלאת גיל הפטור והכנת מהלכים להארכת השירות.

בדיוני הכנסת ב-2026 הוצג הצורך להאריך את שירות החובה. ואכן הכנסת אישרה את הארכת השירות ל-32 חודשים. עמדת מערכת הביטחון היא שצרכיה מחייבים תקופה ארוכה יותר.

כלומר, מצד אחד המדינה מאריכה את השירות של מי שכבר מתגייסים ומעמיסה על מערך המילואים; מצד שני, סוגיית הרחבת בסיס המתגייסים החרדים ממשיכה להתנהל באמצעות הסדרים זמניים ומנגנוני דחייה.

האם הממשלה קידמה או בלמה תמריצים לגיוס חרדים?

בפועל, לצד חובת הגיוס שקבע בג"ץ ביוני 2024, ממשלת נתניהו פעלה לצמצום התמריצים הכלכליים והאישיים שנועדו לעודד את גיוס החרדים.

אף שבג"ץ הורה להפסיק את תקצוב הישיבות עבור תלמידים החייבים בגיוס ואינם מתגייסים, הממשלה המשיכה להזרים מיליארדי שקלים למערכת החינוך ולמוסדות התורניים החרדיים באמצעות כספים קואליציוניים וסעיפי תקציב חלופיים, וב-2026 אף הגדילה מחדש את תקציב המוסדות התורניים.

במקביל, שר האוצר והממשלה פעלו לדחות את ביטול סבסוד מעונות היום למשפחות אברכים חייבי גיוס, והקואליציה קידמה חקיקה שנועדה לאפשר את החזרת ההטבה. נוסף על כך, ביולי 2026 קידמה הממשלה את הקפאת הליכי המעצר והאכיפה כלפי חייבי גיוס חרדים.

כך, במקום לחזק את המחיר הכלכלי והאישי של אי-הגיוס – שהיה אמור ליצור תמריץ להתגייס – המדיניות הממשלתית יצרה מקורות מימון חלופיים והחלישה חלק מהסנקציות, ובכך צמצמה את עוצמת התמריץ הכלכלי והאזרחי לגיוס.

סיכום – דפוס של משיכת זמן במקום גיוס משמעותי

המבט המצטבר על התנהלות הממשלה סביב גיוס החרדים מצביע על דפוס שקשה ליישב עם ניסיון נחוש להגדיל את הגיוס באופן משמעותי: פעם אחר פעם, כאשר נוצרה אפשרות להפעיל לחץ ממשי על מי שאינם מתגייסים, הממשלה פעלה לדחות אותו, לצמצם אותו או ליצור לו חלופות.

במקום קידום מהיר של חוק בעל יעדי גיוס מחייבים וסנקציות אפקטיביות, הליך החקיקה נמשך שנים; יו"ר ועדת החוץ והביטחון, שהדגיש את הצורך ב"שיניים" בחוק, הוחלף; מתווה ביסמוט כלל יעדים שניתן היה להפחיתם ומנגנוני הקלה; ובמקביל קודמו צעדים שנועדו לצמצם את הסנקציות הכלכליות והאישיות על אי-גיוס.

גם כאשר הונחה על השולחן האפשרות לחוקק הסדר מחייב, הממשלה קידמה במקום זאת הוראת שעה להקפאת אכיפה – שבוטלה לבסוף בידי בג"ץ.

על רקע הצורך המוצהר של צה"ל בכוח אדם נוסף, רצף הצעדים הזה מצביע לכל הפחות על כך שהממשלה העדיפה שוב ושוב להשאיר את ההכרעה המעשית לעתיד, תוך מתן הקלות בהווה. ההתנהלות בפועל של נתניהו אינה מצביעה על מאמץ עקבי ומהיר להביא לגיוס משמעותי של חרדים, אלא על מדיניות של דחיית ההכרעה, החלשת מנגנוני האכיפה ומשיכת זמן.

שלוש שנים לאחר תחילת מלחמת ה-7 באוקטובר, כאשר כוח המילואים כבר נשחק מעודף ימי שירות והעלות החברתית והכלכלית של אי-השוויון בנטל מצטברת לגבהים אדירים, נתניהו עדיין לא העביר חוק גיוס אפקטיבי שיוביל לגיוס משמעותי של חרדים.

ערב הבחירות טוען נתניהו שיקדם גיוס חרדים. אך כיוון שבשלוש השנים שחלפו הוא בעיקר משך זמן וטרפד קידום חוק עם סנקציות משמעותיות, אין סיבה להאמין להבטחות הבחירות שלו – בפרט כל עוד הוא מתכוון לשמר את המפלגות החרדיות כשותפות קואליציוניות. ניסיון העבר מלמד שנתניהו ימשיך למשוך זמן ויימנע מנקיטת מדיניות שתשנה את העיוות של אי-השוויון בנטל.

אורי טל טנא עובד 25 שנים בחברת פינטק מובילה, עם התמחות מתמטית ופיננסית. בעל טור בעיתון "כלכליסט" מאז היווסדו. כותב בעיקר בתחום שוק ההון. בוגר תואר שני בכלכלה מאוניברסיטת תל אביב.