מאז אסון הטבח בשבעה באוקטובר, מקפיד ראש הממשלה בנימין נתניהו להתחמק מאחריותו למחדל, ומטיל אותו על הדרג המבצעי בכוחות הביטחון. מאז הטבח כל צמרת מערכת הביטחון ששירתה באוקטובר 2023 התפטרה, ורק נתניהו לא, והקואליציה בראשותו ניסתה להעביר חוק שיאפשר לו לשלוט בחקירה.

במאמר זה נתמקד באחריותו של בנימין נתניהו – האדם שעמד, ועדיין עומד, בראש הפירמידה. בתפקידו כראש ממשלה, לאורך רוב שנות העשור וחצי האחרונות, הוא זה שקיבל את ההחלטות המכריעות, או נמנע מלקבל אותן, בכל אחד מהנושאים המרכזיים שיתוארו כאן.

האם נתניהו אחראי לכשל בצה"ל שאפשר את הטבח ב-7.10?

במשך רוב שנות כהונתו של נתניהו (הארוכה מזו של כל ראשי ממשלת ישראל) שלטה בבניין הכוח של צה"ל תפיסת "צבא קטן וחכם" – צמצום זרוע היבשה וכוח האדם הסדיר לטובת מודיעין, סייבר וטכנולוגיה. התפיסה הזאת, שנתניהו אישר, הייתה בין הגורמים שאפשרו את מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר: הכוח הסדיר והמילואים היו קטנים בהרבה מהנחוץ להתמודדות עם איום רב-חזיתי.

הראיה הברורה ביותר לכשל היא ההיפוך שהתחולל בעקבותיו: כבר בחודשים הראשונים למלחמה בחודשים הראשונים למלחמה דרש צה"ל תוספת של אלפי אנשי קבע, גידול דרמטי בימי מילואים וביטול הקיצור בשירות החובה – היפוך גמור מהכיוון שאליו הוליכה המדיניות. אמיר בוחבוט, הכתב והפרשן הצבאי של "וואלה", תיאר זאת כמעבר "מצבא קטן וחכם למכונת מלחמה".

חייל צה"ל עומד לצד המכשול הביטחוני החדש העוטף את רצועת עזה, 7 בדצמבר 2021 (צילום: AP Photo/Tsafrir Abayov)

מי שאישר את תקציבי הביטחון ואת סדרי הכוננות במשך שנים כה רבות, ולא שינה כיוון על אף האיומים ההולכים וגדלים סביב ישראל, נושא באחריות המרכזית לפער שהתגלה במלוא חומרתו ב-7 באוקטובר. נתניהו לא נשא באחריות ישירה לכך, שכן הדרג המקצועי הוא זה שגיבש את הפרטים, אך ראש ממשלה אמור להתוות את המדיניות הכללית – ודאי רה"מ שגאה במעורבותו בביטחון.

האם נתניהו הוביל את תפיסת ההכלה לגבי הירי מעזה?

מאז מלחמת לבנון השנייה (2006) ועליית חמאס לשלטון ברצועת עזה בסמוך לכך, אימצה ישראל תפיסה של "הכלה": לספוג ירי טילים ורקטות מתמשך, "לכסח את הדשא" מדי כמה שנים במבצע מוגבל, ולהימנע מהכרעה של ממש מול ארגוני הטרור המתחזקים על גבולותיה.

נתניהו, ששימש רוב התקופה הזאת כראש ממשלה, הוא זה שהנהיג את המדיניות הזאת ברצף העימותים החוזרים עם חמאס – מבלי לשנות כיוון גם כשהתברר, שוב ושוב, שההכלה אינה מובילה להרתעה אלא רק לדחיית העימות הבא.

הוא עשה אף מעבר לכך: החל מ-2018 (לפי דיווחים זרים שלא אומתו – עוד מ-2012), פנה נתניהו לשלטונות קטאר כדי להבטיח את המשך העברת הכספים לחמאס, ולאחר מכן אישר את העברתם החודשית הקבועה של עשרות מיליוני דולרים לידי הארגון.

פלסטינים מפריחים בלוני תבערה באזור חאן יונס, 24 בספטמבר 2023, (צילום: Atia Mohammed/Flash90)

הצעד עמד בניגוד לעמדת ראשי מערכת הביטחון, ובניגוד לעמדתו של שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן, שהתפטר מתפקידו בנובמבר 2018 במחאה על המדיניות הזאת.

האם נתניהו התייחס לחמאס כאל נכס?

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' דיבר במפורש ובגלוי מספר פעמים על התפיסה ש"חמאס הוא נכס" כדבריו – ארגון שכדאי דווקא לחזק, כדי להחליש את הרשות הפלסטינית בהנהגת ארגון פתח שבו ראה "נטל", למנוע מו"מ עם פתח על הקמת מדינה פלסטינית ולאפשר סיפוח זוחל של יהודה ושומרון.

לפי הדלפות משיחות סגורות, נתניהו רמז גם הוא לאותה תפיסה כשאמר ש"מי שמתנגד למדינה פלסטינית צריך לחזק את חמאס". נתניהו מעולם לא הודה בכך שאמר את הדברים הללו, אך גם לא הכחיש; בפועל, הוא הקפיא ב-2013 את המו"מ עם הרשות הפלסטינית ולא המשיך בו מאז.

הרעיון – של סמוטריץ', ולפי מה שפורסם גם של נתניהו – היה "הפרד ומשול": לשמר סכסוך מדמם בין הרשות הפלסטינית לחמאס, ולהחזיק בחמאס כארגון קיצוני מדי בשביל שמישהו בעולם השפוי יתמוך בו – ולכן, כביכול, מורתע ובר-שליטה.

פגישת ראש הממשלה בנימין נתניהו (משמאל) עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת במתקן ארז ליד מחסום ארז, לדיון אחרון על הסכם חברון וחתימה בראשי תיבות על המסמך. 15 בינואר 1997 (צילום: אבי אוחיון/לע"מ)

בדיעבד, קשה להתעלם מהאירוניה: האסטרטגיה שנועדה לבלום מדינה פלסטינית היא זו שהובילה בפועל, בעקבות המלחמה שפרצה אחרי ה-7 באוקטובר, לגל הכרה בינלאומי במדינה פלסטינית שלא היה קיים קודם לכן.

פרשנית חדשות 12 דנה וייס אמרה כי התוכנית האמריקאית לסיום המלחמה "קוברת סופית את קונספציית 'חמאס כנכס'", לדבריה, ומאלצת את נתניהו לחזור ולהכיר בנתיב המדיני הפלסטיני, לאחר שנים של התכחשות לו.

מי שבחר לטפח את חמאס כמשקל נגד לרשות הפלסטינית, נשא באחריות ישירה יותר מכל גורם אחר לתוצאה ההפוכה בדיוק ממה שביקש להשיג – לשמירת כוחו השלטוני של חמאס בעזה, שאפשרה את הטבח ב-7.10.

יתרה מזאת: נתניהו ממשיך להתעלם מהרשות הפלסטינית ולסרב לנהל איתה מו"מ. לפי דיווחים, כוחות הביטחון, בהוראת ממשלת ישראל, אינם מאפשרים לחברי "ממשלת הטכנוקרטים" הפלסטינית, שמינתה מועצת השלום, להיכנס לעזה. בכך, ממשיך נתניהו לשמר את שלטון חמאס בחלק מעזה עד היום.

גבול עזה, 31 בדצמבר 2019 (צילום: פלאש90)

האם נתניהו הזניח את תפיסת הביטחון של ישראל?

תפיסת הביטחון שעיצב רה"מ הראשון, דוד בן-גוריון, במסמך "18 הנקודות" מ-1953, נשענה על כמה עקרונות מרכזיים: הצבת כוח עדיף מול כל צירוף אויבים אפשרי, גיבוי של מעצמה אחת לפחות, מלחמות קצרות שמועברות לשטח האויב, יוזמה והכתבת האירועים, והרתעה מבוססת התרעה והכרעה מהירה.

כל אחד מהעקרונות הללו התפורר בהדרגה בתקופת נתניהו: בניין הכוח מול האויב הפך בעייתי; היחסים עם מדינות העולם, כולל ארה"ב, הגיעו לשפל חסר תקדים; הלחימה נכנסה לתוך שטח ישראל ולא בשטח האויב; וההתרעה וההרתעה קרסו לקראת ה-7 באוקטובר.

תפקידו של ראש הממשלה המכהן הארוך ביותר בתולדות המדינה היה, לכל הפחות, לזהות שהעקרונות שעליהם נשען הביטחון הלאומי כבר אינם מתקיימים, ולגבש תחתם דוקטרינה חדשה. זה לא נעשה.

האם נתניהו השאיר את גבול עזה חשוף לפני ה-7.10?

הכשל שאפשר, ישירות, את המתקפה ב-7 באוקטובר היה שהמשאב הצבאי המוגבל של ישראל רותק בעיקרו להגנה על ההתיישבות ביהודה ושומרון (הגדה המערבית), בעוד גבול עזה נותר כמעט חשוף.

(צילום: AP)

לפי תחקיר של ynet, בתחילת אוקטובר 2023, ערב הטבח, נותרו בעוטף עזה כ-670 חיילים בלבד, כולל תצפיתניות וחיילים נוספים שלא היו לוחמים. לא ברור אם המספר הזה כלל חיילים שיצאו הביתה לחג הסוכות. אל"מ במילואים נירה שפק, תושבת כפר עזה, הצהירה כי "בבוקר ה-7 באוקטובר, בשטח שבין גדר הגבול לקיבוצים, היו כ-230 חיילים בלבד, כולל לוחמים ולא-לוחמים".

כמה כוחות היו באותו זמן בגדה? צה"ל אינו מפרסם את סדרי הכוחות שלו בזמן אמת, ובדיעבד פורסמו נתונים סותרים; הנושא שרוי במחלוקת פוליטית סוערת.

לפי תחקיר של עמנואל פביאן שפורסם בזמן ישראל באוגוסט 2023, בעבר נמצאו בגדה בקביעות 13 גדודים (כלומר, כ-10-11 אלף חיילים – יותר מפי עשרה מסדר הכוחות בעוטף עזה בתחילת אוקטובר 2023), וב-2022 הועברו כוחות נוספים, בשל הרחבת הבנייה בהתנחלויות וגל הטרור, עד שנמצאו שם 25 גדודים (בסביבות 20 אלף חיילים – יותר מפי 20 מהכוח בעוטף).

לפי התחקיר של פביאן, סדרי הכוחות בגדה דווקא ירדו במהלך 2023 – למרות שגל הטרור הפלסטיני והיהודי בגדה נמשך, ולמרות עלייה תלולה במספר המאחזים הלא-חוקיים, ובאוגוסט נותרו שם "רק" 23 גדודים.

השר בצלאל סמוטריץ' מבקר בלשכה של ח"כ צבי סוכות בחווארה, 6 באוקטובר 2023 (צילום: רעי חדי)

ואילו סלאח אל-עארורי, שהיה סגן ראש הזרוע המדינית של חמאס עד שחוסל, התראיין באוגוסט 2023 לערוץ הטלוויזיה הלבנוני "אל-מיאדין", הצהיר על כוונת הארגון לבצע מתקפה גדולה על ישראל וטען שישראל מחזיקה "30 גדודים" בגדה.

כך או כך, לקראת חגי תשרי ב-2023, לפי פרסומים רבים, הועברו כוחות נוספים ליו"ש, להגן על המאחזים החדשים ולאבטח אירועים שהתקיימו בהם בחגים. חלק מהחיילים – לפי זמן ישראל, כ-100 – הועברו ישירות מעוטף עזה. רועי שרון, הכתב הצבאי של ערוץ כאן 11, חשף את העברת הכוחות הישירה מהעוטף ליו"ש מיד אחרי הטבח; דובר צה"ל הכחיש אותה ומיד אחר כך חזר בו ואישר אותה.

בניתוח של מכון "מולד" נכתב כי "ב-6 באוקטובר 2023 שהו בגדה 32 גדודי צה"ל". המספר "32 גדודים", שפורסם פעמים רבות, בעיקר ברשתות החברתיות, לא אושר ולא הוכח, וייתכן שאינו נכון. מה שבטוח הוא שעל גבול עזה היו מאות חיילים ובגדה – אלפים רבים, ושזמן קצר לפני הטבח הועברו חיילים נוספים ליו"ש, חלקם מעוטף עזה.

סדר עדיפויות כזה אינו נקבע על ידי קצין זוטר בשטח. הוא מאושר ברמה המדינית, על ידי מי שאחראי לאורך שנים להחלטות תקציב הביטחון ולסדרי הכוננות – ראש הממשלה. נתניהו מעולם לא שינה את סדר העדיפויות שאפשר את הטבח, על אף האזהרות החוזרות ונשנות.

שיירה של כלי רכב צבאיים במהלך הפשיטה הישראלית על מחנה הפליטים בג'נין, 3 ביולי 2023 (צילום: AP Photo/ Majdi Mohammed)

האם התפוררות הסולידריות החברתית אפשרה את ה-7.10?

לאורך שנות כהונתו, הזניחו ממשלות נתניהו את מערכת החינוך הממלכתית לטובת בניית אוטונומיות חינוכיות נפרדות ותמרוצן בכספי ציבור: "מרכז החינוך העצמאי" של החרדים האשכנזים, ו"בני יוסף" (לשעבר "אל המעיין") של החרדים הספרדים.

לפי מחקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה, רשתות אלו מקבלות תקצוב מדינתי מלא באופן חריג, בעוד שאר החינוך המוכר-שאינו-רשמי מקבל 75% בלבד מהתקציב – ובניגוד לרוב מוסדות החינוך המוכש"ר, הן אינן מחויבות ללמד את מלוא תוכנית הליבה.

תחקיר של ynet מתאר את שתי הרשתות כ"מנגנונים פוליטיים משומנים אשר מעבירים משאבים לקהל הבוחרים על פי מפתח מפלגתי". הרשתות הללו אינן מכינות את בוגריהן לשוק התעסוקה הישראלי ואינן מחנכות לציונות ולדמוקרטיה.

התוצאה היא חברה שאיבדה את המכנה המשותף הבסיסי ביותר שלה – דמוקרטיה, אזרחות וציונות – וכך איבדה את הסולידריות שלה אפילו בשעת מלחמה. תופעה זו מהווה איום קיומי על מדינת ישראל.

אברכים לומדים בישיבת קמניץ בירושלים. 9 בספטמבר 2024 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

זו אינה תופעה שצמחה מעצמה: היא תוצר של החלטות תקציביות ופוליטיות שהתקבלו, קדנציה אחר קדנציה, בממשלות שבראשן עמד נתניהו.

הזרם המשיחי – זרם קיצוני ביהדות הדתית-לאומית, הכולל אנשי חרד"ל, ימנים קיצוניים וגזענים, חלקם ממשיכי דרכו של הרב מאיר כהנא – היה במשך עשרות שנים שולי ומנודה מהקונצנזוס הפוליטי: חברי כנסת, כולל הנהגת הליכוד, נהגו לצאת מאולם המליאה כשמאיר כהנא עלה לדוכן.

נתניהו הוא זה ששינה את המציאות הזאת. משיקולי הישרדות פוליטית, הוא איחד במו ידיו את הרשימות הגזעניות לכדי גוש פוליטי אחד, ובכך אפשר את הקמתה של קואליציה שכמחצית מהח"כים בה משיחיים-גזענים וחרדים אנטי-ציוניים.

ההיסטוריה מלמדת שמי שמנסה לרתום תנועה פשיסטית לעגלתו הפוליטית מוצא עצמו בסופו של דבר נשלט על ידה: כך אכן קרה, והתוצאות היו קשות. הן התבטאו, בין השאר, בהכנסת שיקולים לא רציונליים למערכת קבלת ההחלטות הלאומית, ובפגיעה אנושה בתדמית ישראל בעולם.

חרדים חוסמים את כביש 4 במחאה נגד גיוס לצה"ל ונגד מעצר עריקים משתמטים חרדים, 28 באפריל 2026 (צילום: פלאש90)

הכשל האחרון בחלק זה נוגע לניהול הקופה הציבורית עצמה. הכספים הקואליציוניים – תקציבים המשוריינים מראש למפלגות הקואליציה כתנאי להישרדותה – זינקו בתקופת ממשלות נתניהו האחרונות פי שבעה בתוך ארבע שנים, כך דיווח "כלכליסט", והגיעו ב-2026 ל-7.3 מיליארד שקלים, מרביתם למגזר החרדי וליישובים ביהודה ושומרון.

תקציב התמיכה במוסדות תורניים לבדו הגיע לכ-1.3 מיליארד שקלים בשנה. חלק ניכר מהתקציבים הללו מופנה למוסדות שבהם לומדים חייבי גיוס, במקביל לדיוני חקיקה שנועדו לפטור אותם משירות.

אישור תקציב המדינה ל-2026 נקשר במפורש להעברת מיליארדים נוספים למוסדות חרדיים כתמורה לוויתור זמני על התנגדותם לתקציב – עסקה שבה כספי הציבור והפטור מחובת הגיוס הפכו לקלף מיקוח פוליטי.

זהו לא מימון שגרתי של מגזר באוכלוסייה. זאת הייתה מכירה שיטתית של משאבי המדינה ושל עקרון השוויון בנטל, והזנחה של הציבור המשרת והעובד – תמורת קיומה של קואליציה שבלעדיה נתניהו לא יכול היה לשלוט.

בינואר 2023, הנחית נתניהו מהלומה קשה נוספת על הסולידריות הישראלית, באמצעות השקת ההפיכה המשטרית של יריב לוין, שעוררה מחלוקת פנימית עזה בחברה הישראלית וערערה את תחושת הביטחון הכללית ביציבות המשטר.

המהלכים השונים הללו תרמו להתפוררות הסולידריות בחברה הישראלית, וכך הביאו לירידה בהיקף הגיוס לצה"ל ובמוטיבציה לשרת, ושידרו חולשה, שייתכן שעודדה את חמאס לפתוח במתקפה.

יורם כץ הוא מהנדס מחשבים, יוצא תעשיית ההיי-טק הישראלית וכן בוגר החוגים לפסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית