ביזארו גנץ

בשבוע האחרון שוחחתי עם לפחות שבעה אנשים ש"שוקלים להצביע לבנט". אף אחד מהם לא שקל את האפשרות הזאת ברצינות לפני חודש או חודשיים. חלקם עדיין מתלבטים בין גדי איזנקוט לנפתלי בנט, אבל אחד מהם, למשל, מתלבט בין בנט לרע"ם. אפשרות שפעם נראתה דמיונית.

הנימוקים ששמעתי: הוא היחיד שמדבר על חוק הגיוס, הנבחרת שלו הכי רצינית, ההופעות שלו מרשימות, ובעיקר – הוא חורש את הארץ ועובד כמו חמור (הערת מערכת: חמור הוא בעל חיים חיובי, חרוץ וחכם). הנה, גם ב־2026 חריצות נחשבת לשורה טובה ברזומה.

קשה להצביע על סיפור אחד שמוביל את מערכת הבחירות ההזויה, המטלטלת ורוויית החרדה של 2026. אבל אפשר לזהות מגמות שיש בהן כדי להכות בתדהמה.

די להביט בצניחות החוזרות של בנט בסקרים, מערכת בחירות אחרי מערכת בחירות, כדי להבין שהאיש יודע לפגוע במסר של עצמו כמו שמקובל בסטארט־אפ – חזק ומהר

הראשונה היא העמידות של איזנקוט. העובדה שהוא מגיע איתן וללא צלקות לישורת האחרונה – אחרי שניסו להכות בו מכל כיוון בזירה הפוליטית המורעלת – יוצאת דופן בעידן בנימין נתניהו.

השנייה היא המהפך בתדמיתו של בנט, הנחום־תקום של הפוליטיקה הישראלית. מי שהצליח להיות ראש ממשלה לא רע בכלל במשך שנה עם שבעה מנדטים, קנה לעצמו שם כמנהל בעל יכולות מרשימות – וכקמפיינר מחריד עם כפתור חבלה עצמית.

נפתלי בנט ויאיר לפיד מכריזים על הקמת המפלגה ביחד, 26 באפריל 2026 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

די להביט בצניחות החוזרות שלו בסקרים, מערכת בחירות אחרי מערכת בחירות, כדי להבין שהאיש יודע לפגוע במסר של עצמו כמו שמקובל בסטארט־אפ – חזק ומהר:

הוא איבד כרבע מהמנדטים שהעניקו לו הסקרים כשהקים את הבית היהודי ב־2013 – מ־16 ל־12; איבד מחצית מכוחו בבחירות 2015, כשנתניהו שתה לו שמונה מנדטים מתוך ה־16 שהובטחו לו בשיא; התחיל עם מספר דו־ספרתי כשהקים את הימין החדש ב־2019, וסיים מתחת לאחוז החסימה; והגיע קרוב ל־25 מנדטים בסקרי 2021, אך נאלץ להסתפק בשבעה בלבד.

והנה, המגמה הזאת החלה גם הפעם, ואת סופה כבר ניבאנו מראש. מרגע שחבר ליאיר לפיד, בנט התחיל לדמם מנדטים, וכוחם המשותף נחתך ביותר ממחצית, בעוד איזנקוט מתבסס בצמרת הגוש. התחושה הייתה שאם המגמה תימשך, בנט יגיע למקום המוכר – המספר החד־ספרתי.

במקום לדבר על אחדות ולאבי־דאבי, הוא אימץ את סוגיית הגיוס שיאיר גולן והדמוקרטים זנחו; במקום להסתפק בסרטונים, הוא חרש את הארץ; ובמקום לפזר סיסמאות חבוטות, הוא התחיל לדבר מהלב

ואז קרה משהו מעניין: בנט התחיל לעשות הכול נכון. "ביזארו גנץ" של ממש. במקום לדבר על אחדות ולאבי־דאבי, הוא אימץ את סוגיית הגיוס שיאיר גולן והדמוקרטים זנחו (בטיפשותם); במקום להסתפק בסרטונים, הוא חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה; ובמקום לפזר סיסמאות חבוטות, הוא התחיל לדבר מהלב.

במקום להיעלב, להתקרבן ולהתחשבן, הוא גילה מנהיגות וחידד מסרים. ובעיקר: במקום להתבשם באגו של עצמו, הוא הקיף את עצמו בנבחרת חזקה ואטרקטיבית שסייעה לו להזכיר את חוזקותיו.

יונתן שלו, המועמד הפוליטי הצעיר ביותר בישראל, משתתף באירוע קמפיין של מפלגת ביחד, 6 בספטמבר 2026 (צילום: גילי יערי/פלאש90)

ייתכן שכאן פספסנו משהו, העיתונאים. קראתי קיתונות של לעג על הילדודס שמתרוצצים לצדו, בעיקר יונתן שלו. איך ילד בן 23, שעדיין חלב על שפתיו, יכול להשתלב בהנהגת המדינה? ובכן, זאת גישה מתנשאת ומטופשת בעליל.

ראיתי איך ההורים שלי הגיבו לשלו כשהגיע לבקר בדיור המוגן. אבא שלי ניגש אליו במיוחד כדי לומר לו כמה חשוב שהדור הצעיר יהיה מעורב. בנט הבין את זה מוקדם. מוזר שאחרים פחות.

הרי הדור הצעיר הוא זה שנלחם פה שלוש שנים בשוחות, התבגר בעשר שנים בבת אחת כשאיבד את מיטב חבריו, וגילה אחריות ומסירות. אז דווקא בפוליטיקה המאוסה הוא לא יכול להשתלב?

מי שהתחיל כשרת של נתניהו, המשיך כנציג ההתיישבות בגדה המערבית, התבסס כשותפה הפוליטי של איילת שקד בימין הקיצוני, וספג כאפה אחרי כאפה ממכונת הרעל – סוף סוף מצא את מקומו במרכז המפה

עוד שכחנו את חשיבותה של "הנבחרת". שכחנו, למשל, שגנץ הגיע לשיא הישגיו כשהביא אנשים מוכרים, בעלי ניסיון ואפיל רחב.

העובדה שבנט (בניגוד לאיזנקוט, ובוודאי בניגוד לנתניהו) הצליח להצעיד לאולפנים את רוב חברי העשירייה הראשונה ברשימתו וחלק מחברי העשירייה השנייה, ולהפוך אותם לוויראליים – בעיקר את שלו, לירן אבישר בן־חורין, קרן טרנר, מירב בן ארי, נאור שירי ועוד – הורידה חלק מהאש סביבו והחזירה לו הילה שאבדה לו.

לירן אלופה!
פרלמנטים פרלמנטים בכל ארץ ישראל, עד הקול האחרון! https://t.co/8WCWObyQnc

— Naftali Bennett נפתלי בנט (@naftalibennett) October 20, 2026

כל אלה יכולים להיתרגם להצלחה ביום שלישי הקרוב. בחלק מהסקרים הוא מקבל 14 מנדטים. אבל מעבר לכך, הם מסייעים לו להיראות שוב כמתמודד רציני על הנהגת המדינה.

מי שהתחיל כשרת של נתניהו, המשיך כנציג ההתיישבות בגדה המערבית, התבסס כשותפה הפוליטי של איילת שקד בימין הקיצוני יחסית, וספג כאפה אחרי כאפה ממכונת הרעל (בחסות שרה ויאיר נתניהו) – סוף סוף מצא את מקומו במרכז המפה.

אם לא תקפוץ לו היונה הלבנה ברגע האחרון, זה גם עשוי להשתלם.