דמוקרטיה בסימן שאלה – מה תוצאות הבחירות מלמדות על עתיד ישראל

מבט קפדני בתוצאות הבחירות, שכעת כבר מתבהרות היטב, ובעיקר באופן קריאתן, יכול ללמד לא רק על אופי השיח הפוליטי או על דמותה של החברה הישראלית – אלא בעיקר על העתיד הצפוי לישראל עצמה ולאזור כולו.

קריאה פשוטה של תוצאות הבחירות מלמדת על תבוסה ברורה לגוש תומכי בנימין נתניהו ועל ניצחון סוחף לגוש מתנגדיו, המכנים עצמם "גוש השינוי". על פי התוצאות המסתמנות, 67 מתוך 120 המנדטים בכנסת משתייכים לגוש מתנגדי נתניהו.

לכאורה, הכרעת הבוחר ברורה: התנגדות לנתניהו ולמדיניותו, לצד רצון בחיזוק הדמוקרטיה הליברלית ושלטון החוק ובאיחוי הקרעים החברתיים והפוליטיים-תרבותיים לאחר ארבע שנים של שלטון מסואב, מקטב ומפלג. לפיכך, כל ממשלה שלא תשקף את הכרעת הרוב תפגע בעקרון היסוד של השיטה הדמוקרטית ותתעלם מרצון הבוחר.

לכאורה, הכרעת הבוחר ברורה: התנגדות לנתניהו ולמדיניותו, לצד רצון בחיזוק הדמוקרטיה הליברלית ושלטון החוק ובאיחוי הקרעים. לפיכך, כל ממשלה שלא תשקף את הכרעת הרוב תתעלם מרצון הבוחר

אולם בישראל נהוג לקרוא את תוצאות הבחירות מנקודת מבט לאומית, ולעיתים לאומנית ממש, המעוותת את משמעותן האמיתית. קריאה כזאת, שאינה מביאה בחשבון את קולות הבוחרים הערבים בקביעת הרכב הממשלה, חושפת את גבולות הדמוקרטיה הישראלית ואת דמותה המעוותת.

כאשר קוראים את התוצאות מנקודת מבט לאומית, מתברר כי גוש תומכי נתניהו זכה דווקא לרוב בציבור היהודי, והניצחון האובייקטיבי של גוש מתנגדיו – הנובע מתמיכת המפלגות הערביות – מתפוגג כלא היה.

לשיח הזה, שנתפס כעיקרון יסוד בפוליטיקה הישראלית, שותפות גם המפלגות המכנות עצמן, שלא בצדק, "גוש השינוי". לאורך מערכת הבחירות הצהירו המפלגות הללו במפורש על סירובן לכל אפשרות של שותפות פוליטית יהודית-ערבית.

מכאן מתברר כי השינוי שהציעו מתנגדי נתניהו מסתכם בהחלפת זהותו של ראש הממשלה, ולא בשינוי הנורמות הפוליטיות בישראל – ובוודאי שלא ביחס למיעוט הערבי.

הפרדוקס הנובע מדבקותן של מפלגות "גוש השינוי" בשיח הלאומני מתברר לא רק בהתעלמותן מן הסכנה שמיעוט המונה כשני מיליון בני אדם יתייאש מן האפשרות להיטיב את מצבו בכלים דמוקרטיים, אלא גם בנכונותן לוותר על ניצחונן שלהן.

הפרדוקס הנובע מדבקות מפלגות "גוש השינוי" בשיח הלאומני הוא לא רק בהתעלמותן מהסכנה שמיעוט של כשני מיליון בני אדם יתייאש מהטבת מצבו בכלים דמוקרטיים, אלא גם בנכונותן לוותר על ניצחונן שלהן

מתוך כך ברור כי אם ניצחונו של גוש תומכי נתניהו בקרב הציבור היהודי ברור – גם אם דחוק – הרי שניצחונה של מדיניות הימין הוא חד-משמעי. בקרב מפלגות "גוש השינוי" נמצא מפלגות ימין מובהקות, המתנגדות לא רק לשותפות יהודית-ערבית ולקביעת השוויון כעיקרון חוקתי, אלא גם שוללות באופן נחרץ את פתרון שתי המדינות.

חלקן הצהירו במפורש על מחויבותן להמשך מפעל ההתנחלויות ולהעמקת השליטה הישראלית בשטחי הגדה המערבית. לפיכך, אין להתפלא על כישלונן: כאשר בשורת השינוי מסתכמת בהיבט האישי, תוך התחייבות להמשיך באותה מדיניות, מתברר עד כמה מצומצמת האפשרות האמיתית לשינוי מהותי.

בעיקרו של דבר, תוצאות הבחירות הן תמונת ראי לחברה הבוחרת. אופי השיח הפוליטי מעיד על חברה שאימצה השקפת עולם ימנית-לאומנית קלריקלית, שחלק ממנה מבקש לבטל את שרידי אופייה הדמוקרטי של ישראל.

בעיני חלקים אלה, התרחקותה של ישראל מן המערב היא תנאי להתנערות ממערכת ערכים זרה, שמגבילה את אפשרות מימוש הריבונות היהודית בשטח הפלסטיני. מגמה זו, שנראית כרגע כתהליך היסטורי בלתי נמנע, תשנה באופן עמוק את דמותה של ישראל ואת מעמדה בעולם: ממדינה מתקדמת שרואה עצמה חלק מהדמוקרטיות הליברליות המערביות – למדינה המעמידה את הלאומיות הדתית ואת הריבונות הטריטוריאלית מעל לערכים האוניברסליים של שוויון, זכויות אדם ושלטון החוק.

בעיקרו של דבר, תוצאות הבחירות הן תמונת ראי לחברה הבוחרת. אופי השיח הפוליטי מעיד על חברה שאימצה השקפת עולם ימנית-לאומנית קלריקלית, שחלק ממנה מבקש לבטל את שרידי אופייה הדמוקרטי של ישראל

כנגד כוחו של הימין חושפות תוצאות הבחירות את חולשתו של הזרם הליברלי בישראל. אם נתבקש למנות את מספר הנבחרים שהביעו תמיכה בחזון שתי המדינות והצהירו על מחויבותם לדמוקרטיה ליברלית ושוויונית, ספק אם נמצא תריסר אנשים.

לפיכך, תוצאות הבחירות – ובוודאי אופן קריאתן – מלמדות עד כמה קלושה התקווה שהחברה הישראלית תצמיח מתוכה פרדריק דה קלרק חדש, וכי האפשרות לשינוי בישראל, שיבשר עתיד חדש לאזור כולו, היא אפסית עד לא קיימת.

אולם ישראל אינה מתקיימת בבועה משל עצמה, ושינוי במדיניותה הוא אינטרס עולמי רחב. בנסיבות אלה, האיחוד האירופי נותר הגורם המרכזי, אם לא היחיד, שיכול להציל את ישראל מעצמה.

בנימין נתניהו מבין היטב את התהליך ואת הלכי הרוח באירופה, וגם אם דבריו על ההכרח להתכונן לסנקציות ולכלכלת קריפטו נשמעו תלושים מהמציאות, הם ביטוי לקריאה נכונה של הצפוי לישראל. אין ספק כי "ימים פראיים! ימים קודרים רועמים ובאים", כדבריו של היינריך היינה, ותקוותו כי "ילדינו יוולדו עם עור עבה במיוחד" יפה שבעתיים לימינו.

המבחן האמיתי של הדמוקרטיה הישראלית אינו רק מי ירכיב את הממשלה, אלא אם ישראל מסוגלת להכיר בכל אזרחיה כשותפים שווים, בפלסטינים כבעלי זכויות לאומיות, ובפשרה מדינית כתנאי לעתיד בטוח וצודק יותר – אחרי שנים של לחימה שלא הביאו אפס קצהו של ביטחון.

מבחן הדמוקרטיה אינו רק מי ירכיב ממשלה, אלא אם ישראל מסוגלת להכיר בכל אזרחיה כשותפים שווים, בפלסטינים כבעלי זכויות לאומיות, ובפשרה מדינית כתנאי לעתיד בטוח וצודק יותר – אחרי שנות לחימה ללא ביטחון

בלי שינוי כזה, ישראל עלולה להוסיף ולקיים את הטקסים החיצוניים של הדמוקרטיה, ובה בעת להתרחק מתוכנה המהותי – עד שהפער בין דימויה העצמי לבין המציאות הפוליטית יהיה בלתי ניתן לגישור.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב ובמכון ליאו בק, ירושלים. חבר אגודת הסופרים.