הקלפיות נסגרו, שאלת השותפות רק נפתחה

"איך יכול להיות שאדם דתי עומד ליד הדוכן של הדמוקרטים?" זו השאלה ששמע ביום הבחירות אחד התלמידים שלי, שוב ושוב, כאשר עמד חובש כיפה ליד דוכן המפלגה. בעיני השואלים, הכיפה כבר הצביעה.

לעומתו, משתתפת אחרת ביקשה להימנע דווקא מ"חולצה מזהה". היא עברה בין כל דוכני המפלגות בלי לשאת סימן מפלגתי, כדי שלא ימקמו אותה מראש במחנה מסוים וכדי שתוכל לדבר עם כולם. הוא בחר להיראות במלוא המורכבות של זהותו; היא ביקשה להשהות לרגע את הסימון הפוליטי כדי לאפשר מפגש.

שני הסיפורים עלו הבוקר בתוכנית רקמה של היברו יוניון קולג', מסלול המתמקד בפלורליזם ובקהילה שבמסגרתו לומדים הסטודנטים לתואר שני בחינוך יהודי במרכז מלטון שבאוניברסיטה העברית. הם חשפו עד כמה התרגלנו להסיק מן הכיפה, מן החולצה או מן הקהילה לא רק למי אדם הצביע, אלא גם מה הוא חושב, ממה הוא מפחד ולמי הוא שייך.

ההרגל הזה נעשה מסוכן כאשר הוא הופך לעיקרון פוליטי: כאשר איננו בוחנים אנשים ומפלגות על פי עמדותיהם ומעשיהם, אלא פוסלים מראש ציבור שלם כשותף אפשרי.

התרגלנו להסיק מן הכיפה, מן החולצה או מן הקהילה לא רק למי אדם הצביע, אלא גם מה הוא חושב, ממה הוא מפחד ולמי הוא שייך. הרגל  זה נעשה מסוכן כשהוא הופך לעיקרון פוליטי וציבור שלם נפסל מראש כשותף אפשרי

במערכת הבחירות האפשרות של שותפות ערבית הוצגה שוב ושוב כאיום שיש להרחיק. ביום שאחריה, עלינו לשאול אם אנחנו מסוגלים לבנות חברה שבה אנשים אינם נדרשים להסתיר חלקים מזהותם כדי להיחשב שותפים לגיטימיים.

בכל בית ספר לומדים היום ילדים שהוריהם הצביעו אחרת. גם בבתי ספר המשתייכים לאותו זרם יש משפחות שקמו בתחושת ניצחון, אחרות שהתעוררו בחרדה, ורבות שאינן יודעות עדיין מה לחשוב.

מורות ומורים אינם יכולים להסתפק בלימוד החובות הדמוקרטיות שהסתיימו עם הטלת הפתק לקלפי. עליהם לאפשר לתלמידים לעבד את התוצאות, את הרגשות שהן מעוררות ואת השאלה כיצד ממשיכים לחיות לצד מי שבחרו אחרת.

אבל יש קושי עמוק יותר. רוב הילדים היהודים והערבים בישראל אינם לומדים יחד. מערכת החינוך מחולקת לזרמים נפרדים, ואפשר לסיים שתים־עשרה שנות לימוד בלי לקיים שיחה משמעותית עם בן או בת גיל מן החברה האחרת.

בהיעדר מפגש, האחר נעשה בקלות לדמות מופשטת: זר, מאיים ולעיתים מפחיד. כך יכולה פסילה גורפת של שותפות ערבית להישמע מובנת מאליה.

בעבודתי עם אנשי ונשות חינוך יהודים וערבים מכול רחבי הארץ אני פוגשת את מחיר ההפרדה, אך גם את האפשרות להתגבר עליה. מפגש אינו מבטל מחלוקת ואינו דורש מאיש לוותר על זהותו. הוא מאפשר לראות שמאחורי הקטגוריה הפוליטית עומדים בני אדם, אזרחים ושותפים אפשריים בעיצוב חיינו כאן.

בעבודתי עם אנשי חינוך יהודים וערבים אני פוגשת את מחיר ההפרדה, אך גם את האפשרות להתגבר עליה. מפגש לא מבטל מחלוקת או דורש לוותר על זהות, אלא מאפשר לראות בני אדם מאחורי הקטגוריה הפוליטית

שיעורי ההצבעה הגבוהים בחברה הערבית העבירו מסר ברור: אזרחי ישראל הערבים מבקשים לקחת חלק בעתידה של המדינה. אי אפשר לקרוא להם להצביע ולפעול במסגרת הדמוקרטית, ובה בעת לקבוע מראש שנציגיהם לעולם לא יוכלו להשתתף בקבלת החלטות.

מותר ואף הכרחי לבחון בקפדנות את עמדותיה של כל מפלגה ולדרוש מכל מי שמבקש להשתתף בשלטון מחויבות לביטחון האזרחים, גינוי פגיעה בחפים מפשע ונאמנות לכללי המשחק הדמוקרטיים. אין זכות אוטומטית להשתתף בקואליציה. אבל יש הבדל מהותי בין ביקורת על עמדה או מעשה לבין פסילה גורפת של אפשרות לשותפות פוליטית ערבית.

אנחנו עדיין בתוך מלחמה שאינה מסתיימת. פצעי ה-7 באוקטובר פתוחים, חיילים ואזרחים ממשיכים לשלם מחיר כבד, ועדיין לא נמצא הסדר מדיני המעניק ביטחון, חירות וכבוד לישראלים ולפלסטינים.

דווקא במציאות הזאת ישראל זקוקה לאזרחיה הערבים כשותפים בבניית עתידה. שותפותם אינה מחווה של נדיבות או פרס למפלגה כלשהי, אלא אינטרס ישראלי. היא יכולה להרחיב את האמון במוסדות המדינה, לחזק את המאבק באלימות ובפשיעה ולחייב את הנציגות הערבית לשאת באחריות ממשית להחלטות קשות.

בתי הספר אינם צריכים לומר לתלמידים איזו קואליציה להקים. אבל הם אינם יכולים להתייחס לבחירות כאל עניין חיצוני לחינוך. כאשר ילדים שומעים שמיליוני אזרחים או נציגיהם אינם שותפים לגיטימיים, על אנשי ונשות החינוך לשאול מה הם מבינים מכך על השתייכותם למדינה ועל מעמדם של מי שאינם דומים להם.

כאן נדרשת הממשלה הבאה. עליה להתייחס לחינוך דמוקרטי ולחיים משותפים כתשתית לאומית, ולא כמיזם זמני התלוי בתרומות או ברצונם הטוב של מורים יחידים.

נדרשת השקעה רב־שנתית בהכשרת מורות ומורים לניהול מחלוקת, בליווי צוותי חינוך, במפגשים מתמשכים בין יהודים לערבים ובהגנה על אנשי חינוך המאפשרים שיחה מורכבת ואחראית. נדרש גם זמן חינוכי לעיבוד אירועים פוליטיים, ולא רק עוד יחידת לימוד באזרחות.

נדרשת השקעה רב־שנתית בהכשרת מורות ומורים לניהול מחלוקת, בליווי צוותי חינוך, במפגשים מתמשכים בין יהודים לערבים ובהגנה על אנשי חינוך המאפשרים שיחה מורכבת ואחראית

הילדים היהודים והערבים בישראל אינם יושבים באותה כיתה. אבל הם עתידים לחיות באותה מדינה. הממשלה הבאה צריכה להשקיע בחינוך שיאפשר להם לא לפחד זה מזה, לחלוק בלי לשלול, ולראות באחר לא איום אלא שותף באחריות לעתידה של ישראל.

פרופ' מיכל מושקט-ברקן היא פרופסור לחינוך יהודי ומייסדת ומנהלת המחלקה לחינוך ולפיתוח מקצועי בהיברו יוניון קולג' בירושלים. היא מייסדת וראש אקדמית של התוכניות "רקמה", "חדר מורים לזכר שירה בנקי", "מורה.כיתה.מדינה". מחקריה ועשייתה עוסקים בחינוך יהודי ודמוקרטי, בפלורליזם, במנהיגות חינוכית ובחברה משותפת.