רוצים ממשלת אחדות? אז עד הסוף

שני המחנות יצאו מהבחירות בתחושה שדפקו אותם.

לתומכי הממשלה הבטיחו ניצחון דחוק, אך החלטי. למתנגדיה הובטח מהפך שיצריך, לכל היותר, קמצוץ מנסור עבאס. ובסוף? הערבים נהרו והפכו את הלוח, והמפתח לא בכיסו של איש.

זה כאילו שהיקום מנסה לאותת לנו משהו.

אז ניסיתי להקשיב והבנתי שאולי אין בתוצאות האלה באג. שזה בעצם המסר שלהן וזה הפתרון. אתם עומדים לחשוב שיצאתי מדעתי. ובכל זאת, תנו לרעיון הזה רגע:

ממשלת אחדות. עם כולם. כן, כ-ו-ל-ם.

לתומכי הממשלה הבטיחו ניצחון דחוק, אך החלטי. למתנגדיה הובטח מהפך שיצריך, לכל היותר, קמצוץ מנסור עבאס. ובסוף? הערבים נהרו והפכו את הלוח, והמפתח לא בכיסו של איש. אבל אולי אין בתוצאות האלה באג? 

קואליציה של 120 חברי כנסת: הליכוד, ישר! ביחד, הדמוקרטים, ישראל ביתנו, הציונות הדתית, עוצמה יהודית, ש"ס, יהדות התורה, רע"ם, וכן – גם המשותפת. כל מגזר יקבל נתח בעוגה הלאומית בהלימה לכוח שהעניקו לו הבוחרים. כל סיעה שזכתה באמון הבוחרים ונכנסה לכנסת כחוק תהיה שותפה להנהגת המדינה.

אני שומע את הצרחות. גם לי יש רשימה מפוארת של ח"כים שהייתי מעדיף לראות על מאדים מאשר במוקדי השלטון. אבל כאן בדיוק טמון היופי: עם 120 ח"כים בקואליציה, הכוח של אלה שאתם מתעבים מצטמצם דרמטית, כי לאיש אין יד על השלטר.

אף סיעה לא יכולה לאיים להפיל את הממשלה. אפילו לא שלוש סיעות. הסחטנות כמעט תיעלם, ולאיש אין כוח מוחלט – אבל לכולם יש יד על ההגה.

במקום רוב שנולד מאיומים, נידרש לבנות כל פעם רוב ליוזמה המוצעת באמצעות שכנוע והידברות. כדי לקדם חוק יש להתכבד ולגייס עבורו רוב אמיתי בכנסת, כל פעם מחדש.

במקום להכניע, ניאלץ להטות אוזן, לשכנע ולהתפשר. גם עם אלה שאנחנו משוכנעים שאין לנו שום דבר במשותף איתם – ניאלץ, רחמנא ליצלן, לעבוד ביחד. תפקידים יחולקו פרופורציונלית, בהתאם לגודל הסיעה. ח"כים ערבים, יש לציין, מתעניינים ככל הנראה רק בתפקידים למען החברה האזרחית וכלל לא מבטאים עניין בתפקידים ביטחוניים. 

אני שומע את הצרחות. גם לי יש ח"כים שהייתי מעדיף לראות על מאדים מאשר במוקדי השלטון. אך פה טמון היופי: עם 120 ח"כים בקואליציה, הכוח של מי שאתם מתעבים קטן דרמטית, כי לאיש אין יד על השלטר

והנה הבונוס הגדול: כבלי המשמעת הקואליציונית העיוורת – זו שהפכה את נבחרי הציבור לחותמת גומי – יוסרו. זה ישפר מיידית את החיים של כולנו.

אני מסקר את הכנסת כ-17 שנה וראיתי שוב ושוב איך היא מחייבת ח"כים להצביע נגד המצפון שלהם, נגד הבוחרים שלהם ואפילו נגד עצמם. ספרתי בעבר מעל 100 מקרים שבהם ח"כים התבקשו להצביע נגד חוק שהם עצמם הגישו – למען הישרדות הממשלה. המצב המטורלל הזה יסתיים. הכנסת תחזור להיות בית העם. רשות עצמאית.

כי אם כבר אחדות, למה רק חצי אחדות?

הפנו מבט לשווייץ

נשמע לכם מופרך? הפנו מבט לשווייץ.

שם השכילו להבין שהדרך היחידה למנוע התפרקות היא לחלוק את השלטון בין כולם – וזה עובד נהדר.

אני כבר שומע את צקצוקי הלשון: מה החוכמה להשיג אחדות בשווייץ? הרי השווייצרים נולדו לתוך גלויה פסטורלית של הרים מושלגים ושוקולד משובח. אז זהו, שממש לא. מאחורי הגלויה מסתתרים שסעים עמוקים, מלחמת אזרחים וסכסוכי דת מרים. האחדות שם צמחה כפתרון למחלוקות שקרעו אותם.

אני שומע צקצוקים: מה החוכמה להשיג אחדות בשווייץ? שם נולדו לגלויה פסטורלית. אז זהו, שמאחורי הגלויה יש שסעים עמוקים, מלחמת אזרחים וסכסוכי דת מרים. האחדות צמחה כפתרון למחלוקות שקרעו אותם

כולם בשווייץ חלק מהמשחק. הייתם חושבים שזו תהיה ממשלת שיתוק. בפועל? יותר כמו ממשלת פיהוק.

השווייצרים בקושי יודעים איך קוראים לשרים שלהם, כי הכול פשוט מתקתק. השלטון איננו שלל, והמדינה שייכת לכולם.

גדול עליכם שווייץ? הביטו בשלטון המקומי. לאחרונה עשרות ראשי רשויות מקומיות – גם מהליכוד – קראו לשיתוף פעולה יהודי-ערבי. הם כתבו כי הניסיון המעשי שלהם "מוכיח כי ניתן למצוא מכנה משותף ולפעול יחד למען הציבור".

חורים שצריך לסתום

ברור שיש חורים. כיצד תיקבע זהות ראש הממשלה? בשווייץ שבעה שרים מארבע המפלגות הגדולות מנהלים את המדינה במשותף. יש רוטציה שנתית לנשיא תורן שאינו יכול להכתיב את רצונו לאחרים, וההחלטות מתקבלות בהסכמה ככל האפשר – ובהצבעה כשצריך.

שאלה נוספת: מי יפקח על ממשלה נטולת אופוזיציה? בשווייץ אלו האזרחים עצמם – דרך משאלי-עם וביזור נרחב של סמכויות אל המחוזות והרשויות המקומיות.

ישראל שונה. נידרש לכללי משחק חדשים, אבל אומת הסטארט-אפ בהחלט מסוגלת להגותם.

כי ההזיה האמיתית היא המציאות שהתרגלנו אליה – מציאות שבה למוחרת כל בחירות כמעט חצי מהעם מנושל לחלוטין מקבלת ההחלטות, אך נדרש לשאת בתוצאות שלהן.

ההזיה האמיתית היא המציאות שהתרגלנו אליה – שבה למוחרת כל בחירות כמעט חצי מהעם מנושל לחלוטין מקבלת ההחלטות, אך נדרש לשאת בתוצאותיהן. המדינה לא שייכת רק למי שניצחו בבחירות, אלא לכל החיים בה

המדינה לא שייכת רק למי שניצחו בבחירות, אלא לכל מי שחיים בה. אז אחרי שנים שבהן ניסינו להוציא זה את זה מהמשוואה, אולי הגיעה העת לדמיין מה יקרה אם נכניס את כולם.

הייתם מוכנים לתת לזה צ'אנס?

תומר אביטל הוא אקטיביסט ועיתונאי עצמאי, ממייסדי הגופים במימון הציבור ״שקוף״ ו״לובי 99״. לאורך השנים כתב, עבד והגיש פינות בין היתר ב״עובדה״, ״כלכליסט״, ״הצינור״, ערוץ 14, "הארץ", "מקור ראשון" ו"כאן". הוא זכה בפרס "דיגיט" לעיתונות מצטיינת ודורג ברשימת 100 המשפיעים של ״גלובס״ ו״דה מרקר״. אביטל פרסם את ספר המתח ״המשכן – תעלומת רצח במסדרונות הכנסת״ ו״מדריך מעשי לקריאה ביקורתית של החדשות בישראל״. הוא מכיר את מערכות השלטון מבפנים, וכעת שוזר את סודותיהן האפלים בספרו השלישי "ממלא המקום". הוא מועמד ב״דמוקרטים״ ומרצה לחשיבה ביקורתית.