בין ארגנטינה של אז לברצלונה של היום – לאן נעלמה המחאה שגם בנתה

תחושת הריחוק שלי מהתמונות שהגיעו מפריז, של חנויות שנבזזות, גרמה לי לחשוד בעצמי ולחזור אל המשפט: "מי שלא סוציאליסט עד גיל 30 אין לו לב, ומי שסוציאליסט אחרי גיל 30 אין לו שכל". האם זה קרה גם לי? האם אני, שהסתובבתי עם תנועות מובטלים בארגנטינה בתחילת שנות ה-2000, שהתלהבתי מכל מפעל שהשתלטו עליו עובדים – האם הזדקנתי עד שאיני מסוגלת בכלל לראות את הערך של המחאה?

אז אני לא יכולה לומר הרבה על צרפת, קטונתי, אבל אני כן יכולה לומר משהו על המהומות במרכז ברצלונה במוצאי שבת, ב-24 באוקטובר, לעומת תופעות שראיתי בארגנטינה בתחילת שנות ה-2000 – שאולי גם מסייעות להבין אם מקורו של הריחוק שלי הוא הגיל, או משהו אחר לגמרי.

המהומות במרכז ברצלונה הפתיעו את ספרד. יכול להיות שהכתובת הייתה על הקיר – אחרי צרפת וקצת איטליה, כשבספרד הבחירות באופק, וברקע פרסומים על חשד להתערבות רוסית ברשתות – ובכל זאת, המהומות הפתיעו.

המהומות במרכז ברצלונה הפתיעו את ספרד. יתכן שהכתובת הייתה על הקיר – אחרי צרפת וקצת איטליה, כשבספרד הבחירות באופק, וברקע פרסומים על חשד להתערבות רוסית ברשתות – ובכל זאת, המהומות הפתיעו

משהו בהן הרגיש לא אמין, כאילו אין משהו אמיתי שעומד מאחוריהן. יושבי מאהל מחאת הדיור בכיכר קטלוניה הכחישו קשר לצעירים בשחור שניפצו זגוגיות ובזזו חנויות. הייתה תחושת מעשה מהונדס, שהלכה וצברה תאוצה לאור חקירות המשטרה על הקבוצות הווירטואליות שקראו להתכנסויות – בטלגרם, בטיקטוק ובפלטפורמות נוספות – תחת השם Blocus.

Blocus פירושו בצרפתית "חסימה", שם ששימש למחאות תלמידים שחסמו את הכניסה לבתי הספר בדרישה לשיפור תנאי הלימודים. גם בספרד הופצו תחת השם הזה קריאות למחאה בנושאי חינוך, אבל חלק מהחשבונות קראו לביזה ולפגיעה בחנויות.

לפי הדיווחים, כרזות שפורסמו ברשתות הפנו לקבוצות סגורות, שבהן ניתנו הוראות לגבי מקומות המפגש, הלבוש והחפצים שיש להביא.

בסרטון שהופץ בטלגרם נראה צעיר רעול פנים שמציג את עצמו כנציג של Blocus. הוא מדבר על הקושי להשיג דיור הולם, על מצב מערכת הבריאות ובתי הספר, ואומר שהם אינם שייכים למפלגה פוליטית. לדבריו, הם בחרו בדרך רדיקלית יותר משום שאיש לא הקשיב למחאות השקטות.

הוא טוען שמטרתם אינה לבזוז או לגרום הרס, אף שלפי La Ciutat, החשבון המיוחס לו הפיץ קודם לכן קריאות לביזה. בתחקיר של RTVE, שבחן קבוצות שבהן תואמו התכנסויות, נמצאו גם ויכוחים בין מי שקראו להפגין בשקט לבין מי שעודדו אלימות וביזה.

משהו בהן הרגיש לא אמין, כאילו אין משהו אמיתי שעומד מאחוריהן. יושבי מאהל מחאת הדיור בכיכר קטלוניה הכחישו קשר לצעירים בשחור שניפצו זגוגיות ובזזו חנויות. הייתה תחושת מעשה מהונדס

המשטרה פעלה, והתקשורת פרסמה הודעות על חשדות למעורבות זרה. עיתון ABC דיווח כי שירותי המודיעין זיהו פעילות רוסית שנועדה להגביר את תפוצת הקריאות שכבר פורסמו, אך לפי מקורותיו לא נמצאו ראיות לכך שרוסיה ארגנה את המהומות.

טלגרם חסמה קבוצות, ובשבת שלאחר מכן, ב-31 באוקטובר, למרות הקריאות להתכנסויות נוספות, הן לא התקיימו בברצלונה. המשטרה נערכה בכוחות גדולים, בדקה את זהותם של מאות צעירים, והערב עבר ללא מהומות. המשטרה עדיין חוקרת מי עומד מאחורי הקריאות. אך גם אם הייתה התערבות חיצונית שניסתה להגביר את הקריאות, מי שעמד מאחוריה ידע שיש מי שיקשיב. שיש על מי להשפיע. צעירים שהייאוש שלהם אמיתי.

מחשבותיי נדדו לצעירים – ופחות צעירים – שמחו בארגנטינה בתחילת שנות ה-2000. כאלה שגם בזעם ההפגנה פשטו על חנות זו או אחרת, ובאותה נשימה הייתה להם תפיסת עולם פוזיטיבית. הם בנו משהו. 

הם בנו תנועה רחבה של אספות קהילתיות, שלא רק מחתה נגד השיטה אלא גם ייצרה אלטרנטיבה – בתפיסת בתים ריקים על ידי מחוסרי דיור, בגידול מזון באופן עצמאי בגינות קהילתיות, בחדרי אוכל שבהם בישלו ואכלו יחד. אחרים הפעילו קואופרטיבים יצרניים מכל מיני סוגים, ובהם מפעלים שעליהם השתלטו עובדים.

הייתה בנייה אלטרנטיבית למודל הכלכלי הקיים – בנייה ששמה כל אקט של ונדליזם בהקשר קצת אחר. ברור יותר למה תאגיד הוא מייצג של השיטה הכלכלית, וברור למה אני לא רק מוחה נגד, אלא גם מייצר משהו אחר.

מחשבותיי נדדו לצעירים – ופחות צעירים – שמחו בארגנטינה בתחילת שנות ה-2000. כאלה שגם בזעם ההפגנה פשטו על חנות זו או אחרת, ובאותה נשימה הייתה להם תפיסת עולם פוזיטיבית. הם בנו משהו

לעומת מה שראיתי בארגנטינה אז, במהומות בברצלונה אני רואה את הזעם, אבל לא את הבנייה שלצידו. אני לא חושבת שהזעם בהכרח מזויף, וגם לא שאין לו סיבות. אבל אני תוהה אם משהו השתנה מאז – אם אז, לצד הכעס והייאוש, עוד הייתה תחושה שאפשר ליצור עולם אחר, ואילו היום קשה יותר אפילו לדמיין אותו.

זה זעם בעולם מיואש, חושש וחרד מבינה מלאכותית ומאוליגרכים טכנולוגיים, מעבודה שתלך ותיעלם, מהון שהולך ומתרחק עם כל חלום אחר. עולם שבו קשה יותר לדמיין את עצמך כמי שיכול לייצר אלטרנטיבה, בלי לחכות לאחר שייצור אותה עבורך.

שיחה עם סטודנטית צעירה באוניברסיטה של ברצלונה, שהוריה היגרו מסודן, נתנה לי עוד דחיפה אחרונה בסידור מחשבותיי. מילותינו נדדו סביב הצורך שלה ושל חבריה למחות נגד השיטה. הזעם מחפש דרך, מחפש צורה, או יותר מכל מחפש משמעות אחרת לחיים. היא יודעת שיש דרכים אחרות לתעל אותו.

"אז למה אתם לא עושים משהו?", שאלתי אותה – ממרומי גילי כמי שהרגע נכנסה לעשור החמישי לחייה, שממש בא לה שהצעירים יהיו אלה שמזיזים את העולם החדש. היא דיברה על דרום אמריקה כדוגמה, אבל אז פסקה: סביבה, במחאה ובארגונים הפוליטיים, הכול מתורגם לזעם על הצד הפוליטי השני – האם תזכה המפלגה הזו או האחרת – אבל מעט מאוד מתורגם למעשים בפועל בעולם, ללקיחת אחריות, ליצירת העולם האחר האפשרי שעליו דיברו בדרום אמריקה בתחילת שנות ה-2000.

יש בעיניה זיק של התלהבות מעצם המחשבה שהכוח ליצור הוא בידיהם, שהם יכולים לקחת אחריות וללכת ליצור פרויקטים בכפרים המתרוקנים בספרד. שהם יכולים להתארגן בקהילות, ליצור עבודה, מגורים, חיים אחרים – שבהם הרעיון והמציאות ייפגשו, לא רק בדרישה לדיור מוזל בעיר הגדולה, אלא בבנייה ממשית של החזון.

זה זעם בעולם מיואש, חושש וחרד מבינה מלאכותית ומאוליגרכים טכנולוגיים, מעבודה שתיעלם, מהון שמתרחק עם כל חלום אחר. עולם שבו קשה יותר לדמיין את עצמך כמי שיכול לייצר אלטרנטיבה

אני חוזרת על השאלה מדוע הם לא עושים זאת, והיא חוזרת על המילים: "אי אפשר פה, אי אפשר". אני אומרת לה שתמיד אפשר. מתנחמת שאולי לא רק התברגנתי בגיל חמישים, אבל מבינה שאולי, גם בגיל חמישים, אין מנוס מלהמשיך לעשות.

מיכל גרינברג כורך, ילידת ירושלים, כיום מתגוררת בעיירה קטנה סמוכה לברצלונה, יזמית ב"הפואנטה", מגזין שמנגיש חדשות בספרד בעברית, ומבקש לאפשר חיבור לקהילה ולמקום.