הדיפלומט הישראלי שאין לו מה לומר

מאז הושבעה הממשלה הנוכחית, לפני ארבע שנים, לעיתים אני מוצאת את עצמי מדמיינת כיצד הייתי נוהגת אילו עדיין הייתי דיפלומטית. אלא שבמקום ליזום ולהגיב, לדבר ולכתוב, בדמיוני אני חסרת אונים ונטולת מילים.

איך, למשל, אפשר להשיב על שאלה כזאת? "כבוד השגרירה, עוד לפני הבחירות שנערכו בארצכם ב-27 באוקטובר, ניסה ראש הממשלה שלכם לערער על הלגיטימיות של המצביעים הערבים, המהווים כ-20 אחוזים מאזרחי ישראל. לאחר שהם הגיעו לקלפיות במספרי שיא, דווח שגייס גורמים במערכת הביטחון כדי לעורר חשדות נגדם. כיצד מתיישבת התנהלות כזאת עם הטענה שארצכם היא דמוקרטיה?"

בן שיח, הבקי בהדרת יהודים לאורך הדורות, עשוי להוסיף: "איך הייתם מרגישים אילו מנהיג במדינה אחרת היה מנצל את מעמדו כדי להדיר יהודים מהתהליך הפוליטי? האם לא למדתם דבר?"

בן שיח, הבקי בהדרת יהודים לאורך הדורות, עשוי להוסיף: "איך הייתם מרגישים אילו מנהיג במדינה אחרת היה מנצל את מעמדו כדי להדיר יהודים מהתהליך הפוליטי? האם לא למדתם דבר?"

דיפלומטים אמורים לדעת לעגל פינות ולנווט במצבים קשים, אבל מה אפשר לומר? שכל הערבים הם איום וישראל חייבת להתגונן מפניהם? אדם בעל יושרה לא יוכל לטעון כך. מצד שני, כנציג הממשלה, אי אפשר לענות שראש ממשלה הנאבק על הישרדותו הפוליטית כנראה יעשה הכול כדי לשמור על כיסאו.

מדי יום, כותרות העיתונים מזמנות לדיפלומט הישראלי אתגרים חדשים – להסביר את הבלתי ניתן להסברה. למשל: "אם המערכות שניהלתם נגד איראן היו מוצלחות כפי שטענתם, לשם מה מדברים על הצורך בחידושן? ואם הן לא הצליחו, מדוע אתם מניחים שחידושן יניב תוצאות אחרות?"

או, דמיינו דיפלומט ישראלי שהגיע לקבלת פנים, נניח לכבוד חג לאומי של מדינה כלשהי. בניגוד לתדמית של דיבורים ריקים על כוסית משקה, האירועים הללו מספקים הזדמנות למפגשים קצרים ויעילים, בלי צורך לתאם מראש. בסיומם חוזרים למשרד ומדווחים מה שמעו, וגם מה נשאלו.

למשל, מנהל בנק או משקיע בסייבר יתהה: "הוד מעלתך, האם זה נכון שראש הממשלה שלכם הכריז שנוכח העיצומים הקרבים הוא הורה להיערך לכלכלה עוקפת שתשתמש במטבעות קריפטו?" לאחר שנציגנו אישר, ימשיך בן השיח: "מדוע אינכם פועלים לשנות את המדיניות שגורמת לאיומים בעיצומים? האם השלמתם עם הצטרפות למועדון שכולל את רוסיה וצפון קוריאה? מאחר שהייצוא שלכם מבוסס לא על סחורות אלא על שירותים שמסתמכים על מערכת הבנקאות הבינלאומית, איך זה יעבוד בפועל?"

דיפלומטים אמורים לנווט במצבים קשים, אך מה אפשר לומר? שכל הערבים הם איום? מצד שני, כנציג הממשלה, אי אפשר לענות שראש הממשלה הנאבק על הישרדותו הפוליטית כנראה יעשה הכול כדי לשמור על כסאו

מה יאמר השגריר הנבוך? שזוהי תוכנית יסודית ורצינית? שראש הממשלה נוקט הפחדה כשיטת בחירות? או שהוא ממש מתנצל, אבל בדיוק נזכר במשהו וחייב לעזוב?

כל אלה מעבר לשאלות הקבועות – עיקרן מה צופן העתיד לישראל נוכח מגזר הולך וגדל שאינו ממצה את כושר ההשתכרות, ומה החזון לעתיד השטחים והאוכלוסייה המקומית.

לנציגי ישראל קל להגן על מדיניות הממשלה הנוכחית באוזני מי שממילא נוטים לתמוך בה: חלקים בעולם היהודי, חוגים אוונגליסטיים מסוימים, וקומץ ממשלות. את כל היתר אפשר להאשים באנטישמיות, בצביעות, או לכל הפחות באי-הבנה. המסר ברור: אנחנו בסדר, ואל תצפו מאיתנו להשתנות.

לאור זאת, יייתכן שהדרך הטובה ביותר עבור דיפלומט ישראלי בשנים האחרונות הייתה לשתוק, כפי שאני עושה בדמיוני.

תוצאות הבחירות האחרונות לא הבהירו באופן חד-משמעי לאן מועדות פני המדינה. מנהיגי האופוזיציה יכולים לאפשר למחלוקות ולשאיפות אישיות להעניק למדינה קדנציה נוספת של המדיניות שהם מתנגדים לה. לחלופין, הם יכולים לפעול יחד, לרבות עם נציגי האזרחים הערבים בישראל, שקולותיהם חיוניים להשגת רוב קואליציוני – זאת כשותפים מלאים, ולא רק כקולות שאפשר לספור כשנוח.

מה יאמר השגריר הנבוך? שזוהי תוכנית יסודית ורצינית? שראש הממשלה נוקט הפחדה כשיטת בחירות? או שהוא ממש מתנצל, אבל בדיוק נזכר במשהו וחייב לעזוב? ייתכן שהדרך הטובה לדיפלומט ישראלי הייתה לשתוק

רק אז יוכלו ישראל – ונציגיה הדיפלומטיים – לדבר שוב בקול ברור ומשכנע, בציפייה ובתקווה שיישמעו.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.