משרוקית הכלבים - ההסתה בקבלנות משנה

הפוליטיקאי מספק את הרמז, הקהל משלים את המשמעות, ואם מישהו מחליט לפעול – הדובר בכלל התכוון לערכי הדמוקרטיה. את הקולות הוא אוסף. את האחריות הוא משאיר לאחרים.

הפוליטיקה שיכללה שיטת תקשורת מופלאה: לומר דבר אחד, לגרום לחלק מהציבור להבין דבר אחר, וליהנות משניהם. לטכניקה קוראים "Dog Whistle Politics" – פוליטיקת משרוקית הכלבים.

משרוקית הכלבים מפיקה צליל שאוזן אנושית אינה שומעת, אך כלבים קולטים היטב. בפוליטיקה העיקרון דומה: הציבור שומע נאמנות, ביטחון ומשילות; קהל מסוים עשוי לשמוע גם חשד, הדרה ואיום. אותה אמירה, שני תדרים. ואם מישהו מתלונן? כנראה שיש לו בעיית שמיעה.

למשרוקית הכלבים יש צליל שאוזן אנושית לא שומעת, אך כלבים קולטים היטב. בפוליטיקה העיקרון דומה: הציבור שומע נאמנות, ביטחון ומשילות; קהל מסוים עשוי לשמוע גם חשד, הדרה ואיום. אותה אמירה, שני תדרים

הפילוסופית ג'ניפר סול, בספרה Dogwhistles and Figleaves: How Manipulative Language Spreads Racism and Falsehood (Saul, 2024), מנתחת כיצד מסרים פוליטיים מרומזים עשויים לעורר דעות קדומות ולאפשר לדובר להתנער מן המשמעות שנקלטה. זו אינה בהכרח פוליטיקה של שקרים. לעיתים היא מתוחכמת יותר: פוליטיקה של אמירות תמימות לכאורה, עם משמעות נוספת שאיש אינו ממהר לרשום על שמו.

נאמנות למדינה. של מי, בדיוק?

בבחירות 2009 הציעה ישראל ביתנו את הסיסמה "בלי נאמנות אין אזרחות".

מרגש. ממלכתי. כמעט שיעור באזרחות. רק שבסופו חלק מהתלמידים מתבקשים להחזיר את התעודה.

רפי ברזילי, מיוצרי הקמפיין, סיפר לרונית ורדי ב"גלובס" בפברואר 2009 כי הסיסמה החלה כ"כותרת תמימה לפלאייר" על חוקים הנוגעים לערביי ישראל. כשנשאל אם לא חשש שהקמפיין ילהיט יצרים ואף יוביל לפגיעה באנשים, השיב: "לא".

איזו שלוות נפש מקצועית. את הפוטנציאל האלקטורלי זיהו. את האפשרות להשלכות חמורות העלו בפניו. הדאגה, מתברר, לא הייתה חלק מהקמפיין.

אביגדור ליברמן הבהיר כי המסר אינו מכוון נגד ערבים אלא נגד תומכי טרור, ללא הבדל דת ולאום.

והנה האריזה המושלמת: מבחוץ עיקרון אוניברסלי; מבפנים הקשר הנוגע למיעוט מסוים. מי ששומע אחריות אזרחית – שמע נכון. מי ששומע חשד קולקטיבי – זו כבר בעיה בפרשנות שלו.

כולם שווים בפני הדרישה לנאמנות. רק חלק נדרשים להיבחן, ואחרים כבר יושבים בוועדת הבחינות.

בבחירות 2009 הציעה ישראל ביתנו את הסיסמה "בלי נאמנות אין אזרחות". מרגש. ממלכתי. כמעט שיעור באזרחות. רק שבסופו חלק מהתלמידים מתבקשים להחזיר את התעודה

מי בעל הבית? ומי קיבל צו פינוי?

בבחירות 2022 שאל איתמר בן גביר: "מי פה בעל הבית?"

לרגע נדמה כי מדובר במאבק הרואי של ראשות ועד הבית על האחריות לשטיפת חדר המדרגות. אלא שבן גביר לא התמודד על ראשות ועד הבית, אלא על הנהגת המדינה. ובמדינה דמוקרטית, בניגוד לבניין הרשום בטאבו, איש אינו מחזיק בנסח בעלות על המולדת ומנפיק לשאר האזרחים רישיונות מגורים.

אפשר לשמוע בסיסמה דרישה לגיטימית למשילות ולאכיפת חוק. אבל אפשר לשמוע גם משהו אחר: מי מחזיק במפתחות ומי נדרש לבקש רשות להיכנס; מי רשאי להרגיש בבית ומי צריך להודות לבעל הבית שטרם החליף את המנעול.

ההבדל בין "מי אוכף את החוק" לבין "למי שייכת המדינה" הוא ההבדל בין שלטון חוק לבין היררכיה של אזרחים. ואם מישהו מזהה במסר הדרה? אפשר תמיד להשיב: מה רציתם, אנרכיה? הרי בסך הכול שאלו מי בעל הבית. איש לא דיבר על פינוי. בינתיים.

הערבים מצביעים. הדמוקרטיה בסכנה

ב-17 במרץ 2015, ביום הבחירות, הזהיר בנימין נתניהו: "שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות אל הקלפי". האמירה נחרתה בזיכרון הציבורי כ"הערבים נוהרים לקלפיות", אף שהמילה "נוהרים" כלל לא נאמרה. כאן כבר לא נדרשה משרוקית. הערבים הוזכרו במפורש. כשהכרוז פועל במלוא העוצמה, אפשר לוותר על התדרים הסמויים.

אפשר לשמוע בסיסמה "מי פה בעל הבית?" דרישה לגיטימית למשילות ולאכיפת חוק. אך גם: מי מחזיק במפתחות ומי נדרש לבקש רשות להיכנס; מי רשאי להרגיש בבית ומי צריך להודות לבעל הבית שטרם החליף את המנעול

והאיום הנורא? אזרחים ערבים שהעזו לממש את זכות הבחירה. לא פרצו לקלפיות, לא שרפו אותן. פשוט הצביעו.

זכות הבחירה היא, כידוע, ערך דמוקרטי מקודש. בתנאי, כמובן, כי האנשים הנכונים משתמשים בה.

שישה ימים לאחר מכן הביע נתניהו צער על הפגיעה באזרחים הערבים. הצער הגיע אחרי הבחירות, אחרי גריפת קולות. האזהרה הספיקה להגיע לפניהן.

"הם לא יחליטו". מי זה הם? תלוי את מי צריך לסמן

ב-2019 הציב הליכוד תמונות של ארבעה עיתונאים לצד הסיסמה "הם לא יחליטו". בהמשך נוסף "אתם תחליטו".

ודאי. בדמוקרטיה הציבור מחליט, לא העיתונאים. אלא שהעיתונאים, למרבה הפלא, כלל לא התמודדו בבחירות. הם סיקרו את חקירות נתניהו.

מתברר שגם כדי לאיים על הדמוקרטיה אין הכרח להתמודד בבחירות. לפעמים די לשאול את השאלות הלא נכונות.

באפריל 2026 השתמשה מפלגת המילואימניקים בראשות יועז הנדל בנוסחה דומה, הפעם לצד תמונות של חברי כנסת ערבים וחרדים.

ב-2019 הציב הליכוד תמונות 4 עיתונאים לצד הסיסמה "הם לא יחליטו". ובהמשך "אתם תחליטו". ודאי. בדמוקרטיה הציבור מחליט, לא העיתונאים. אלא שהעיתונאים לא התמודדו בבחירות. הם סיקרו את חקירות נתניהו

איזו יעילות לשונית: מחליפים את התמונות, משאירים את ה"הם", ומקבלים יריב חדש. בלי להחליף אפילו את הקופירייטר.

לא כל שימוש ב"הם" הוא משרוקית כלבים. אבל זו מילה חסכונית להפליא: במקום להתמודד עם טענותיו של היריב, אפשר להפוך את עצם השתתפותו בשיח לבעיה.

המצביעים מסוכנים כשהם מצביעים. העיתונאים מסוכנים כשהם שואלים. וחברי הכנסת? מתברר שגם עצם האפשרות שיחליטו מעוררת חרדה דמוקרטית.

כשהמשרוקית נשמעת לאוזניים הנכונות מדי

כאן הבדיחה מפסיקה להצחיק. הסכנה אינה רק כי אנשים שונים שומעים מסרים שונים. הסכנה היא שיש מי שעלולים לפרש את המשמעות המרומזת כהצדקה לעוינות, להדרה ואפילו לאלימות.

אחד שומע "נאמנות" וחושב על אזרחות אחראית. אחר שומע כי השכן שלו חשוד מעצם זהותו. אחד שומע "משילות" וחושב על אכיפת חוק. אחר עלול להבין שהגיעה השעה להראות למישהו מי בעל הבית, ואולי גם להציע לו כרטיס בכיוון אחד לרובן איילנד.

רוב המאזינים לא יפעלו כך. אבל לא צריך רוב. די במיעוט קטן שיפרש מסר פוליטי כהיתר לפעולה עוינת, כדי שהעמימות תהפוך מסגנון דיבור לסיכון ממשי.

אין בכך הוכחה שכל משרוקית מובילה לאלימות, או שפוליטיקאי מסוים אחראי למעשה שלא הוכח קשר בינו לבין דבריו. אבל יש כאן שאלה שמנהיגים מעדיפים לעיתים להשאיר ללא תשובה: מה קורה כאשר המסר נקלט בדיוק אצל מי שמוכן לקחת אותו צעד אחד רחוק מדי?

מחליפים את התמונות, משאירים "הם", ומקבלים יריב חדש בלי להחליף קופירייטר. לא כל שימוש ב"הם" הוא משרוקית כלבים, אך המילה חסכונית: במקום להתמודד עם טענות היריב, עצם השתתפותו בשיח הופכת לבעיה

מבחינת הדובר, המנגנון עשוי להיות משתלם להפליא. אם המסר מגייס מצביעים – זו גאונות אסטרטגית. אם הוא מעורר ביקורת – זו אי-הבנה. ואם מישהו מפרש אותו כהיתר לפגוע באחרים – הדובר מעולם לא נתן הוראה כזאת. הוא הרי רק דיבר על ערכים אוניברסליים.

מבחינה משפטית, הכחשה אינה חסינות. לעבירות הסתה יש יסודות שצריך להוכיח, ולא כל אמירה מקוממת מקיימת אותם. אבל גם היעדר אחריות פלילית אינו תעודת יושר ציבורית. חוק העונשין אינו מדריך לנימוסים דמוקרטיים. "לא הוכחה עבירה" הוא רף משפטי, לא אות הצטיינות מוסרית. הידיים נקיות. רק המשרוקית מלוכלכת.

אין צורך להניח כי הציבור הוא עדר. משרוקית הכלבים פועלת דווקא משום שלאנשים יש זהויות, פחדים ואמונות. הפוליטיקאי אינו חייב להמציא פחד חדש; לעיתים די ללחוץ על פחד ישן ולקרוא לזה "משילות".

וכך נולדת חלוקת עבודה פוליטית מושלמת: הדובר מספק את הרמז, המאזין משלים את המשמעות, וכשמתעוררת סערה – הדובר שולף מגבון: "לא לזה התכוונתי". הוא לא אמר לשנוא. הוא דיבר על אהבת המולדת. הוא לא ביקש להדיר. הוא דיבר על נאמנות. הוא לא קרא לפגוע באיש. הוא רק שאל מי בעל הבית.

איזה מזל שיש מילון. תמיד אפשר להסתתר מאחוריו.

לכן השאלה אינה רק מה הפוליטיקאי אמר, אלא מה היה עליו לצפות שחלק ממאזיניו יבינו. אין בכך הרשעה אוטומטית בכוונות נסתרות, אלא סירוב להעניק להכחשה את המילה האחרונה.

בפוליטיקת משרוקית הכלבים, הדובר אינו צריך לנשוך. די לו לשרוק. ואם מישהו אחר נושך, הוא תמיד יכול להישבע שבסך הכול ניגן בחליל.

כך נולדת חלוקת עבודה פוליטית מושלמת: הדובר מספק את הרמז, המאזין משלים את המשמעות, וכשמתעוררת סערה – הדובר שולף מגבון: "לא לזה התכוונתי". הוא לא אמר לשנוא. הוא דיבר על אהבת המולדת

בדמוקרטיה, הציבור בוחר את השלטון. בפוליטיקת משרוקית הכלבים, נדמה כי השלטון מבקש לבחור איזה ציבור רשאי לבחור בו.

עו"ד אדם פראירה עוסק, בין היתר, במשפט החוקתי, הפלילי וזכויות האדם, וחוקר את יחסי הגומלין בין משפט, מדיניות ציבורית וחברה בישראל. עמית ביוזמת צעד - תקשורת בונה אמון.