כשנשיא המדינה הופך לשמעון ריקלין

מי שצפה השבוע בפגישות של נציגי המפלגות עם נשיא המדינה יצחק הרצוג סבר כנראה כי נקלע לערוץ התעמולה 14.

הרצוג טען שניסה לאתגר את כל נציגי הסיעות, אך רוב האמירות שניפק בסדרת הפגישות הדהדו את דף המסרים הביביסטי ושיקפו אותו.

לשפל הגיע הנשיא המתקרנף במפגש עם נציגי הדמוקרטים. "האם כל החיים זה 'כן או לא נתניהו'? לא הגיע הזמן ללכת לאחדות?" שאל את נציגי המפלגה – חברי הכנסת נעמה לזימי, גלעד קריב, אפרת רייטן, גבי לסקי ויאיא פינק – משל היה השופר של שמעון ריקלין.

מתבקש לשאול: עם מי בדיוק רוצה הנשיא "אחדות"? עם מי שרימה את בני גנץ כשחתם עימו על הסכם רוטציה ולא מימש את התחייבותו? עם מי שגם היום מסרב להכיר בתוצאות הבחירות והופך את הצבעתם של חמישית מאזרחי המדינה לאקט לא לגיטימי?

מתבקש לשאול: עם מי רוצה הנשיא "אחדות"? עם מי שרימה את גנץ כשחתם עימו על הסכם רוטציה מבלי לממשו? עם מי שמסרב להכיר בתוצאות הבחירות והופך את הצבעת חמישית מאזרחי המדינה לאקט לא לגיטימי?

עם מי שמערער את האמון במוסדות המדינה? עם מי שלא חדל להסית, לסכסך ולשסע, ובכל הקמפיין שלו הגדיר את הגוש הנגדי "פלסטין"? עם מי שמתנער מאחריות למחדל והאסון הגדול ביותר שהעם היהודי חווה מאז השואה?

עם מי שמסרב להקים ועדת חקירה ממלכתית שתפיק לקחים ותדאג שזוועה שכזו לא תכה בנו שוב?

הרצוג ממשיך להדהד את השקר כאילו ה"אחדות" היחידה שיכולה להתקיים מחייבת חבירה לבנימין נתניהו. האמת היא שגוש השינוי – הכולל ימין ממלכתי, מרכז ושמאל ציוני, עם אופציה לצירוף חרדים וערבים – מבטא לכידות ואחדות הרבה יותר מממשלה עם אדם שבנה קריירה על העמקת הקרע בעם.

היטיב לבטא זאת חבר הכנסת גלעד קריב כשענה לנשיא כי "מי שחפץ באחדות חייב להביא את עידן נתניהו לסוף".

בהמשך הישיבה עם נציגי הדמוקרטים הרצוג "הרהיב עוז" והעיר: "מה יהיה אחרי נתניהו, מה יעמוד בקמפיין של המפלגות". אין גבול לצביעות של נשיא המדינה.

זה אותו הרצוג שבינואר 2015 הכריז כי "נתניהו לא סופר את אזרחי המדינה". זה אותו הרצוג שכיו"ר המחנה הציוני אמר ליונית לוי, באותה שנה, כי "מה שעושה נתניהו הוא חוסר אחריות, הוא לא לטובת המדינה, הוא ממשכן את נכסי המדינה לטובת השרידות האישית שלו" – ושנה לאחר מכן אמר בריאיון אחר כי "נתניהו עסוק בהישרדות וברוב המקרים מעדיף את האינטרס האישי שלו על פני האינטרס הלאומי".

הרצוג ממשיך להדהד את השקר כאילו ה"אחדות" היחידה מחייבת חבירה לנתניהו. אך גוש השינוי – הכולל ימין ממלכתי, מרכז ושמאל ציוני ואופציה לצירוף חרדים וערבים – מבטא לכידות ואחדות הרבה יותר

כלומר, את אותה שאלה – "מה יעמוד בקמפיין המפלגות אחרי עידן נתניהו?" – הרצוג היה יכול להפנות לעצמו, בימים שבהם עוד הייתה בו יושרה בסיסית.

אבל הרגע הנמוך ביותר מבחינת נשיא המדינה היה כשתהה בפני נציגי הדמוקרטים אם אין בהם "חרטה" על ה"קריאות לסרבנות" במהלך המחאה מול ההפיכה המשטרית.

גם הרצוג בתוך תוכו יודע שלא היו "קריאות לסרבנות" – אנשי מילואים שהזהירו כי לא ימשיכו להתנדב לשירות מילואים אם מדינת ישראל תחדל להיות דמוקרטית אינם "סרבנים" – וכי הראשונים שהתייצבו להילחם בבוקר ה-7 באוקטובר היו אותם "סרבנים" שהתנגדו להפיכה המשטרית. נשיא המדינה יודע זאת, אך כפי הנראה בוחר למחזר את השקרים של מכונת הרעל.

מעניין שכשהרצוג ישב עם נציגי החרדים הוא לא שאל אותם אם אינם מתחרטים על כך שהעניקו גיבוי למשתמטים ולעריקים וקידמו חוק השתמטות בזמן שמדינתנו נלחמת בשבע חזיתות.

משונה שכשהרצוג ישב עם נציגי הליכוד הוא לא שאל אותם האם אינם מתחרטים שקידמו הפיכה משטרית שיצרה פילוג נוראי, פגעה אנושות בדימוי שלנו מול אויבינו, וככל הנראה גם הובילה למחדל ולטבח. הוא לא שאל אותם האם אינם מתחרטים על תמיכתם הבלתי מסויגת בראש ממשלה נאשם, שהחזיר ללשכתו אדם שככל הנראה עבד עבור קטאר.

הנשיא גם לא בדק עם נציגי הציונות הדתית אם אינם מתביישים שיו"ר מפלגתם קבע בעבר כי "חמאס הוא נכס". לעומת זאת את יו"ר רע"ם, מנסור עבאס, הוא כן העמיד ב"מבחן הנאמנות" הבזוי כששאל אותו אם חמאס הוא ארגון טרור – אף שהאיש כבר גינה "כל הזדהות עם פשעי ה-7 באוקטובר" והבהיר כי על חמאס להתפרק מנשקו.

את הדמוקרטים הרצוג שאל על "תמיכתם בסרבנות". מעניין שאת נציגי החרדים הוא לא שאל אם אינם מתחרטים על כך שהעניקו גיבוי למשתמטים ולעריקים וקידמו חוק השתמטות בזמן שמדינתנו נלחמת בשבע חזיתות

בסופו של דבר, חרף המופע המביש, הרצוג נאלץ להעניק את המנדט ליו"ר מפלגת ישר! גדי איזנקוט. נקווה שאיזנקוט ישלים את המשימה המורכבת וישמור על ישראל – ולא על נתניהו – מאוחדת.

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).