במשך שנים בנה חזבאללה את מעמדו בחברה השיעית בלבנון סביב הבטחה אחת מרכזית: הנשק שבידיו נועד להגן על הדרום ועל תושביו.
אלא שכיום, אחרי בתים שנחרבו, כפרים שנפגעו, משפחות שנעקרו פעם אחר פעם, ואזור שלם שמתקשה להשתקם – יותר ויותר קולות מתוך העדה השיעית שואלים שאלה הפוכה: מפני מי בדיוק הגן הנשק הזה?
ב-8 באוקטובר 2023 החליט חזבאללה לפתוח את חזית לבנון, לדבריו "בסולידריות" עם הפלסטינים ברצועת עזה. זו לא הייתה החלטה של ממשלת לבנון ולא של הצבא הלבנוני, אלא החלטה עצמאית של הארגון להכניס את גבול הצפון למערכה.
כיום, אחרי שבתים נחרבו, כפרים נפגעו, משפחות נעקרו שוב ושוב ואזור שלם מתקשה להשתקם – קולות גוברים בעדה השיעית שואלים שאלה הפוכה: מפני מי בדיוק הגן הנשק שחזבאללה הועיד להגנתם?
התוצאה עבור לבנון הייתה קשה. לפי הבנק העולמי, המלחמה בין השנים 2023-2024 לבדה גרמה נזק פיזי והפסדים כלכליים בהיקף של כ-14 מיליארד דולר, כאשר מחוזות נבטייה ודרום לבנון היו האזורים שנפגעו בצורה הקשה ביותר. צרכי השיקום נאמדו ב-11 מיליארד דולר.
אבל המספרים אינם מספרים את הסיפור כולו. בתוך החברה השיעית עצמה מתחיל להתגבש חשבון נפש נוקב יותר.
השיח' מחמד אל-חאג' חסן, ראש "הזרם השיעי החופשי" ומתנגד ותיק של חזבאללה, הגדיר כבר ב-2024 את המצב כ"נכבה אמיתית" שעוברת העדה השיעית. באוקטובר של אותה שנה הוא שאל בפומבי מה העניק לו נשקו של חזבאללה "כשיעי וכלבנוני", והשיב בעצמו: "התוצאה היא אפס ושום דבר". לדבריו, לבנון עברה משלב של הרפתקה לשלב של הימור על גורלה.
מאז החריפה התחושה הזאת. במרץ 2026 נקלעה לבנון פעם נוספת למערכה קשה, וגם הפעם נשמעו מתוך המעוזים השיעיים קולות שהאשימו את חזבאללה בכך שקיבל החלטה צבאית שאת מחירה נדרשו אחרים לשלם.
יותר ממיליון בני אדם נעקרו מבתיהם בשלביה הראשונים של המערכה, ורבים מהם היו שיעים מהדרום, מהבקעה ומהדאחיה. ה"וושינגטון פוסט" תיאר במרץ שחיקה בתמיכה בחזבאללה דווקא בקרב חלק מן הציבור השיעי שהיה בסיס כוחו ההיסטורי, על רקע הכעס על ההחלטה להיכנס לעימות נוסף.
השיח' אל-חאג' חסן טען ב-2024 שהעדה השיעית עוברת "נכבה אמיתית", הגדיר בפומבי "כשיעי וכלבנוני" את מה שהעניק לו נשקו של חזבאללה: "אפס ושום דבר". לדבריו, לבנון עברה משלב ההרפתקה לשלב ההימור על גורלה
הטענה החוזרת בקרב אותם מבקרים פשוטה: חזבאללה ביקש לשכנע במשך שנים שהנשק הוא פוליסת הביטוח של השיעים. בפועל, מבחינתם, אותו נשק הפך את האזורים שבהם הם חיים לזירת עימות קבועה.
פעיל שיעי אנונימי מהדרום שבולט מאוד ברשת X כתב לאחרונה כי במשך שנים עמדו בפני חזבאללה שתי אפשרויות: להשקיע באדם, בחקלאות, בתשתיות ובעתיד – או להשקיע במנהרות, בנשק ובמלחמות. "הם בחרו לחפור מתחת לאדמה במקום לבנות מעליה", כתב.
בציוץ אחר סיכם את המציאות בדרום במילים קשות עוד יותר: האזור נותר תקוע בין האינטרסים של ישראל לבין אלה של איראן, בעוד התושבים משלמים "מהאדמה שלהם, מהבתים שלהם ומהעתיד שלהם".
וזו אולי הנקודה המשמעותית ביותר. במשך שנים הצליח חזבאללה לחבר בין גורלו לבין גורל העדה השיעית, עד שביקורת על הארגון הוצגה כמעט כביקורת על העדה עצמה. אלא שההרס של השנים האחרונות מתחיל לחדד את ההבחנה ביניהם. "חזבאללה אינו העדה, והעדה אינה חזבאללה", כתב אותו פעיל שיעי מהדרום בימים האחרונים.
במשך שנים הצליח חזבאללה לחבר בין גורלו לגורל העדה השיעית, עד שביקורת עליו הוצגה כביקורת על העדה עצמה. אלא שהרס השנים האחרונות מתחיל לחדד את ההבחנה ביניהם. "חזבאללה אינו העדה, והעדה אינה חזבאללה"
הביקורת הזאת עדיין אינה מעידה בהכרח על קריסה של התמיכה בחזבאללה. הארגון ממשיך ליהנות מבסיס חברתי ופוליטי משמעותי, ואין כיום חלופה שיעית אחת ומאורגנת המסוגלת לרשת אותו. גם בקרב השיעים קיימת מחלוקת עמוקה בשאלת האחריות למלחמה ולתוצאותיה.
אבל משהו בשיח משתנה. אחרי שנים שבהן חזבאללה שאל את השיעים מי יגן עליהם בלעדיו, יותר ויותר מהם מתחילים לשאול מה הם נדרשים להקריב כדי שהוא ימשיך להחזיק בנשקו.
בעיני שיעים רבים בלבנון ישראל נתפסת כאחת שהחריבה בתים וכפרים בתקיפותיה, והיא נושאת באחריות למעשיה במלחמה; גם ארגוני זכויות אדם מתחו ביקורת חריפה על מדיניות הפינוי וההרס הישראלית בדרום לבנון.
אולם עבור המבקרים השיעים, בכך לא מסתיים הדיון באחריות. מבחינתם, חזבאללה הוא שבחר שוב ושוב להפוך את סביבת חייהם לחזית במסגרת מאבקים שחורגים מגבולות לבנון.
אם בעבר הציג הארגון את עצמו כמי שהציל את הדרום מן הכיבוש, היום נשמעת בתוכו שאלה מטרידה הרבה יותר: מה נותר מן הדרום אחרי ארבעה עשורים שבהם עתידו נקשר בנשק חזבאללה?
אם בעבר הציג הארגון את עצמו כמי שהציל את הדרום מן הכיבוש, היום נשמעת בתוכו שאלה מטרידה הרבה יותר: מה נותר מן הדרום אחרי ארבעה עשורים שבהם עתידו נקשר בנשק חזבאללה?
ובמובן הזה, כשמחמד אל-חאג' חסן מדבר על "נכבה" שיעית, הוא אינו מתאר רק את מספר הבתים שנהרסו. הוא מדבר על קהילה ששילמה באדמתה, בפרנסתה, בבניה ובעתידה עבור החלטות שלא היא קיבלה.
ד"ר נועה ריבן היא חוקרת המתמחה בלבנון, בחזבאללה, בחברה השיעית ובתיאולוגיה השיעית. מחקריה עוסקים בפוליטיקה של העדה השיעית בלבנון, ביחסי דת ופוליטיקה ובמוקדי הכוח הפועלים בתוך החברה השיעית, תוך התמקדות בהתנגדות השיעית לחזבאללה ובהתפתחותה לאורך השנים. היא עמיתת מחקר ב-MECARC באוניברסיטת אריאל ומרצה בתחומי המזרח התיכון והאסלאם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו