תפסיקו לחבק אותנו בטקסים ואז להפקיר אותנו בבירוקרטיה

בסוף החודש, ב-27 בנובמבר, תציין ישראל את יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. יהיו טקסים, נאומים והבטחות שלא נשכח.

אבל עבור מי שנפגעו מטרור השאלה אינה מה ייאמר מעל הבמה, אלא מה יקרה בבוקר שאחרי: האם שוב יידרשו להילחם על ההכרה, על הטיפול ועל הזכות להשתקם?

הבחירות מאחורינו, והדיונים על הרכבת הממשלה הבאה במרכז סדר היום. אך בזמן שהמפלגות עוסקות בתיקים, סמכויות ותקציבים, נפגעי פעולות האיבה והמשפחות השכולות ממתינים להחלטות שיקבעו כיצד ייראו חייהם.

הבחירות מאחורינו, והדיונים על הרכבת הממשלה הבאה במרכז סדר היום. אך בזמן שהמפלגות עוסקות בתיקים, סמכויות ותקציבים, נפגעי פעולות האיבה והמשפחות השכולות ממתינים להחלטות שיקבעו כיצד ייראו חייהם

ההוקרה הממלכתית אינה יכולה להחליף אחריות ממלכתית, והאחריות הזאת צריכה להופיע גם בקווי היסוד ובתקציב של הממשלה שתקום.

שלוש שנים אחרי ה-7 באוקטובר – מעבר לכך שלא קמה ועדת חקירה ממלכתית, מערך השיקום עדיין אינו נותן מענה מספק לכל מורכבות הפגיעה. אנחנו פוגשים הליכי הכרה ממושכים של נפגעי פעולות איבה מול רשויות המדינה, שירותים מפוצלים ומשפחות שנאלצות לנווט לבדן בין טפסים, ועדות וגופים שונים. מי שמנסה לאסוף את שברי חייו לא צריך להפוך גם למומחה לבירוקרטיה.

אב שצפה בסרטון חטיפת בנו המובל לרצועת עזה על ידי מחבלי חמאס עלול להתקשות לקבל הכרה מתאימה בפגיעה שחווה, משום שלא נכח בזירה. ומה באשר לאח שצפה בחטיפת אחיו או אחותו לעזה, ומתמודד עם הטראומה שלו בעודו משמש משענת להוריו?

הפגיעה אינה נעצרת בגבולות זירת האירוע. גם נפגעי המעגלים הנוספים זקוקים להכרה ולמענה שיקומי מותאם.

הכרה היא רק תחילת הדרך. נער ששרד אירוע טרור זקוק למעטפת לימודית וחברתית; אדם המתמודד עם פוסט-טראומה זקוק לסיוע בחזרה לעבודה ולמעסיקים שיקבלו תמריצים לקליטתו; משפחה שכולה זקוקה לליווי רציף.

שלוש שנים אחרי ה-7 באוקטובר – מעבר לכך שלא קמה ועדת חקירה ממלכתית, מערך השיקום עדיין אינו נותן מענה מספק לכל מורכבות הפגיעה. מי שמנסה לאסוף את שברי חייו לא צריך להפוך גם למומחה לבירוקרטיה

המדינה חייבת להקים מוקד שירות מאוחד ומערך שיקום מתואם, במקום להטיל על הנפגעים את האחריות לחבר בעצמם בין השירותים.

גם הפערים בפועל בזכויות בין נפגעי פעולות האיבה ומשפחותיהם לבין נכי צה"ל ומשפחות חללי כוחות הביטחון מחייבים תיקון. הדרישה להשוואת זכויות, תגמולים והטבות אינה באה לגרוע מזכויותיו של איש – היא נועדה להבטיח שגם אזרח שנפגע מטרור יקבל מעטפת שוויונית וראויה.

מעל 100,000 איש הוכרו עד היום על ידי מדינת ישראל כנפגעי פעולות איבה. לפני ה-7 באוקטובר מנה ארגון נפגעי פעולות איבה כ-3,400 חברים, וכיום מעל 23 אלף – אנשים בעלי 20% נכות ומעלה, הורים שכולים ויתומים משני הורים. מאחורי המספרים עומדים אנשים שזקוקים לסיוע לאורך שנים.

ובכל זאת, אין בתקציב המדינה סעיף ייעודי לפעילותו. בלי עיגון תקציבי קשה להרחיב שירותים ולתת לנפגעים ולמשפחותיהם ליווי רציף. נדרש תקציב ייעודי לארגון היציג, לצד השקעה ממשלתית במערך השיקום כולו.

הדיונים על הקמת הממשלה הם הזדמנות לקבוע התחייבויות ברורות: הרחבת ההכרה, צמצום פערי הזכויות, מערך שיקום מתואם, תקציב ולוחות זמנים לביצוע. זו אינה דרישה של מחנה פוליטי – זו אחריות של כל ממשלה.

מעל 100,000 איש הוכרו עד היום על ידי ישראל כנפגעי פעולות איבה. לפני ה-7 באוקטובר מנה ארגון נפגעי פעולות איבה כ-3,000 חברים, וכיום מעל 23 אלף. ובכל זאת אין בתקציב המדינה סעיף ייעודי לפעילותו

ביום ההוקרה יאמרו שוב שנפגעי הטרור אינם לבד. המבחן יהיה מה יקרה אחרי שהטקס יסתיים. הממשלה הבאה לא תיבחן במספר הפעמים שתצדיע להם, אלא בשאלה אם תפסיק לשלוח אותם להיאבק על מה שנחוץ להם כדי לחיות.

מדינה שיודעת לזכור את נפגעי הטרור שלה חייבת לדעת גם לשקם אותם.

עו״ד ענבר חן מאירי מכהנת כממלאת מקום מנכ״לית ארגון נפגעי פעולות איבה, הארגון היציג במדינת ישראל. במסגרת תפקידה היא פועלת לקידום זכויותיהם של נפגעי הטרור והמשפחות השכולות, לצמצום פערים בזכויות ולשיפור מערך השיקום והליווי. בעשייתה היא מבקשת להביא את קולם של הנפגעים למוקדי קבלת ההחלטות ולהבטיח שההכרה וההוקרה יתורגמו למענה ממשי ומתמשך.