עמוס עוז. שנות ה-90. ירושלים.

המבט החודר אל המצלמה, עיניו הירוקות אשר גם בצילום שחור לבן אינן מאבדות מצבען, הפנים הגבריות חרוצות קמטים, המארלבורו-מן של הספרות העיברית.

המבט החודר אל המצלמה, עיניו הירוקות אשר גם בצילום שחור לבן אינן מאבדות מצבען, הפנים הגבריות חרוצות קמטים, המארלבורו-מן של הספרות העיברית

כאן על כסא, בין מבני משכנות שאננים, אבל כמה היה מתאים לו להצטלם  במדבר, על רקע שקיעת השמש, ענני אבק ברקע, צילום גברי.

ידיים סוגרות על חזה, מסמנות קו גבול בין שנינו. אין שום דבר אישי ביננו. היופי אינו חושף כאבים, זכרונות ילדות. זהו צילום מתוך הסכמה, אין בו שום התענגות של הגבר היפה  מהאקט הצילומי, ואין לו גם ציפייה לתוצאה: הוא הרי  מכיר את המראה הזה שנים, לא תהיינה כאן הפתעות.

אין מה להכביר במילים. אצל מאיר אריאל יושב ערבי עם נרגילה בסוף כל משפט שאומרים בעיברית. בכל צילום של "סופר ישראלי" יושב עמוס עוז

אין מה להכביר במילים. אצל מאיר אריאל יושב ערבי עם נרגילה בסוף כל משפט שאומרים בעיברית. בכל צילום של "סופר ישראלי" יושב עמוס עוז.

איל יצהר הוא צלם שמלווה ומתעד מזה שנים את צדדיה ומרכיביה השונים של ההוייה הישראלית. במהלך השנים עבודותיו התפרסמו ב עיתונים שונים בינהם " מוניטין ", " כותרת ראשית ", רשת שוקן, מוספי "ידיעות אחרונות", עיתונות חוץ, "גלובס" ובתערוכות. והוא אינו אופטימי כלל