איל יצהר
הזמן של
איל יצהר

איל יצהר הוא צלם שמלווה ומתעד מזה שנים את צדדיה ומרכיביה השונים של ההוייה הישראלית. במהלך השנים עבודותיו התפרסמו ב עיתונים שונים בינהם " מוניטין ", " כותרת ראשית ", רשת שוקן, מוספי "ידיעות אחרונות", עיתונות חוץ, "גלובס" ובתערוכות. והוא אינו אופטימי כלל

חדר חושך מרגיש בחושיו החדים מהיכן מגיעה החמאה לפרוסה

תחילת ה-90', אברי גלעד מתחת לשטיח.
מדגמן  לכתבה את פוזיציית "אברי המת".
כמעט גופה מגולגלת בשטיח.

מה אומר, לא זוכר הרבה מסשן הצילומים הזה.
כי זה רק אברי.
אז אושיה. וגם היום.
אז, השדר הצעיר, המרדן, איש שמאל.
הרגיש כנראה, בחושיו החדים (מקצוען), להיכן נושבת הרוח ומהיכן מגיעה החמאה לפרוסה.

היום, ומזה שנים, שדר שמוביל קו ימני.
מרגיש, כנראה, בחושיו החדים (מקצוען), להיכן נושבת הרוח ומהיכן מגיעה החמאה לפרוסה.

אז, סוג של שובב.
היום, סוג של  מיושב.
אז, סוג של שטותניק.
היום, סוג של רוחני.
אז, בעור פנים מתוח, רענן.
היום גם בעור פנים מתוח.

והיום עם עוד כמה דברים. למשל, גזענות.
בשנת 2017 זכה אברי גלעד בתואר המפוקפק של שיאן תלונות הציבור לפי דו"ח הרשות השנייה. הוגשו נגדו 3,900 תלונות.

בין הפנינים ששיחרר בשידור בשנים האחרונות:

"סליחה שאני אומר לך את זה ככה, כיהודי לערבי: המצב הקבוע שלהם (הערבים) זה זעם. ולא סתם יש כל פעם יום זעם. תמיד כעס. אין בפלטה, בארגז הכלים הרגשי, שום דבר אחר חוץ מכעס וזעם. ראית פעם הומור? חיוך? אהבה? נתינה? קבלה? משהו?"

ב-2017 קבע בשידור בתוכנית הבוקר של רשת שצריך לפעול באלימות כלפי פלסטינים חפים מפשע.

ב- 2019 המליץ במהלך השידור לבני הקהילה האתיופית לנסות דרך שתקל על האבחנה ביניהם לבין האריתראים והסודנים:

"אולי אתם צריכים ללכת עם איזה כובע מחודד?"

בין השאר החמיא למרואיין אתיופי במילים:

"אני מרגיש שאני מרוויח משהו שאני לא יכול להרוויח מחבריי הלבנים. יש משהו עתיק מאפריקה שאני נהנה להתפלש בו".

לא בכדי הוא המליץ ליוצאי אתיופיה למצוא דרך שתבדיל בינם לבין הסודנים והאריתראים. הוא נימק זאת בכך שהם:

"קהילה עבריינית, במיוחד בתחום של עבירות רכוש ועבירות מין […] אתם בעצם ברחתם מהאפריקאים האלה והם שבו לפה בשביל לרדוף אתכם".

אחרי שאמר לעמנואל אלבז פלפס בשידור שרוב שריפות הכנסיות מבוצעות על ידי מוסלמים, וזכה לגינוי מצידה, הבהיר בפוסט את כוונתו:

"אם אני רואה במוסלמים על אדמת אירופה חשודים מיידיים במיני אירועים טרוריסטיים נגד מארחיהם וכלפי היהודים שם גם איני גזען. אני פשוט אדם עם עיניים".

מה נאמר?
הים אותו ים, אבל האברי אינו אותו האברי. או שכן.

איל יצהר הוא צלם שמלווה ומתעד מזה שנים את צדדיה ומרכיביה השונים של ההוייה הישראלית. במהלך השנים עבודותיו התפרסמו ב עיתונים שונים בינהם " מוניטין ", " כותרת ראשית ", רשת שוקן, מוספי "ידיעות אחרונות", עיתונות חוץ, "גלובס" ובתערוכות. והוא אינו אופטימי כלל

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 300 מילים

חדר חושך יז'י קושינסקי, זמן קצר לפני התאבדותו

את אדן החלון במלון "המלך דוד" שבירושלים אוחז בידיו בחוזקה, אולי כדי שלא ליפול אל מוות מוקדם מדי, ג'וזף לווינקופף, ילד שואה יהודי מלודז', שכדי להצילו בזמן מלחמת העולם שינה לו אביו את השם שנתן לו בלידתו ל-יז'י קושינסקי.

קושינסקי שניצל מהשואה בזכות איכרים פולנים, היגר מפולין לארצות הברית בסוף שנות ה-50, והפך את סיפור חייו מהשואה לספרות, שהוטל ספק ברמזים האוטוביוגרפיים ששובצו בה.

גם בסיפור חייו החדש באמריקה, אליה היגר אחרי שהמציא קרן בדיונית שבשמה/שמו הבטיח בכתב כי יחזור לפולין, דמותו של קושינסקי נדמית כדמותו של גיבור בבדיה ספרותית פיקרסקית:

מהגר פולני (מי שהיה צלף בצבא הפולני, כנראה), הופך לפרנסתו לנהג משאית, משלים תארים באוניברסיטת קולומביה, זוכה למענקים ופרסים מקרנות אמריקאיות, נהיה למרצה בפרינסטון, מתחתן ומתגרש לאחר ארבע שנים עם יורשת מיליונים, שמנדה אותו לפני מותה מירושה, הופך אותה לדמות בספר, הופך לאזרח אמריקאי חובב פולו, מתחתן עם צאצאית אמריקאית למשפחת אצולה גרמנית, מסיים חייו בהתאבדות בגיל 57.

"אני הולך לישון מעט יותר מהרגיל", כתב במכתב ההתאבדות, אחרי שנטל כדורי הרגעה, סמים ואלכוהול.

אז כאן בירושלים, בחדרו שבמלון, זמן לא רב לפני מותו, הכל היה מהודק ומוקפד ומכסה:

הריבועים בחולצת המשבצות הסוגרת על צוואר, השרוולים הארוכים המסתירים גוף, עד קצה כפות הידיים הגרומות הנראות כציפורני ציפור האוחזות בענף, והמכנסיים המשוכות למעלה מדי, גבוה מעל קו המותן. נו, ילד פולני.

איל יצהר הוא צלם שמלווה ומתעד מזה שנים את צדדיה ומרכיביה השונים של ההוייה הישראלית. במהלך השנים עבודותיו התפרסמו ב עיתונים שונים בינהם " מוניטין ", " כותרת ראשית ", רשת שוקן, מוספי "ידיעות אחרונות", עיתונות חוץ, "גלובס" ובתערוכות. והוא אינו אופטימי כלל

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 204 מילים

חדר חושך דליה איציק, שנות ה-80', מעבדות לחירות

הנה, כבר פסח. אמרנו פסח וחשבנו על אבות אבותינו שנסו ממצרים.
חשבנו על אבות, חשבנו על אב. חשבנו על משה.
כי בימים שכאלו אנו מחפשים מנהיג שאחריו נוכל ללכת בביטחה.
איזה משה שיעביר אותנו בשלום את הים הסוער, יתווה לנו דרך, יחוקק לנו חוקים.

ואם לא משה, אז  אולי איזה דוד שיש לו מעוף וחזון ולמרות קומתו הקטנה הוא ענק שבענקים. ואיזה פוליטיקאי אינו רוצה להיות דוד, בן גוריון?

חשבנו על אבות, חשבנו על אב. חשבנו על משה. כי בימים שכאלו אנו מחפשים מנהיג שאחריו נוכל ללכת בביטחה. איזה משה שיעביר אותנו בשלום את הים הסוער, יתווה לנו דרך, יחוקק לנו חוקים

אפילו ביבי רוצה, כי לא רק בסיגרים ובחליפות הוא מזהה איכות, גם בפוליטיקה.
והוא לא היחיד.

גם דליה איציק, שהייתה חצי שנה נשיאה כממלאת מקום נשיא המדינה, ומועמדת לתפקיד נשיאה,  ויו"ר הכנסת, ושרה, וחברת כנסת, וחברת מליאת רשות השידור, ויו"ר הסתדרות המורים, וחברת מועצת העיר ירושלים וסגנית ראש העיר ירושלים וממונה על תחום החינוך בירושלים ומורה ומחנכת בישראל, גם היא רצתה פעם להיות קצת דוד.

כי מי תירצה להיות פולה כשאפשר להיות דוד. ולו לרגע.

ואיך נהיים דוד?

אפשר להתחיל בפוזה. אם יש פוזה שהיא היסטורית, כי  נבחרה להיות המייצגת מתוך שלל ג'סטות וצילומים, צברה וותק ויזואלי ונטענה במשמעויות תוך הצגתה ברבים במשך שנים עד היותה אייקונית – כדאי לאמץ אותה.

כי הפוזה המאומצת מהדהדת את המוכר, משייכת את ההווה לעבר מיידית, בלי צורך בטקסט, ברעיון, בדיבור. בלי דמי תיווך. טראח לפרצוף.

אפשר להתחיל בפוזה. אם יש פוזה היסטורית, שנבחרה כמייצגת משלל ג'סטות וצילומים, צברה וותק ויזואלי ונטענה במשמעויות עד איקוניות – כדאי לאמצה. היא מהדהדת את המוכר, בלי דמי תיווך. טראח לפרצוף

כאן איציק בתחילת דרכה הפוליטית. היא הייתה שלובה בחיינו כ-25 שנים, כלומר, רבע מאה חלקנו איתה את חיינו. מה נשאר?

הוויקיפדיה מציינת שהעבירה 6 (!) חוקים בכנסת האחרונה שכיהנה בה.

והתאיידה, נשכחה, לא השאירה אחריה פוזה למזכרת.

תמצית הפוליטיקה הישראלית.

איל יצהר הוא צלם שמלווה ומתעד מזה שנים את צדדיה ומרכיביה השונים של ההוייה הישראלית. במהלך השנים עבודותיו התפרסמו ב עיתונים שונים בינהם " מוניטין ", " כותרת ראשית ", רשת שוקן, מוספי "ידיעות אחרונות", עיתונות חוץ, "גלובס" ובתערוכות. והוא אינו אופטימי כלל

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 288 מילים

חדר חושך וולטר קרונקייט, שנות ה-80: עיתונות נוכחת, לא מבדרת

נזכרתי באיש כי בימים שכאלו, כשאנו מוצאים עצמנו מופחדים ומפחדים על בסיס יומיומי, ימים בהם סיימו את תפקידם ראש ממשלה לשעבר הנאשם בפלילים, העסוק בהפצת שקרים, גזענות והסתה, אבל הוא והמנגנון הפוליטי שלו מסרבים לפנות את משרתם לנבחרים תוך כדי מענות וטענות ומניפולציות. בימים כאלו אנו זקוקים לעיתונות נוכחת, לא מבדרת.

במציאות שכזו, שנוספה לה גם פגיעה  בזכויות האזרחים, יש צורך בעיתונות ותקשורת אמיצות, לא רופסות ומפוחדות, כנועות רייטינג וחולות צהבת ורדדת שהתבררה כנגיפית, לא מרפה ורק מתפשטת.

במציאות שכזו, שנוספה לה גם פגיעה בזכויות האזרחים, יש צורך בעיתונות ותקשורת אמיצות, לא רופסות ומפוחדות, כנועות רייטינג וחולות צהבת ורדדת שהתבררה כנגיפית, לא מרפה ורק מתפשטת

עיתונות אשר מחויבת לחשיפת האמת, לסיקור המסמן את הנכון והראוי והצודק. עיתונות ששואלת שאלות, לא מניחה לאיש להתחמק מתשובות, אינה  נגררת לשיתוף פעולה עם מניפולציות ולא מרפה עד שהדברים הנאמרים יהיו דברי אמת בדוקים. עיתונאות שאינה שותקת ב"מסיבות עיתונאים" בהם החוגג והנהנה היחיד הוא הדובר, המפקיע זמן מסך ונעלם עם סיום דיבורו.

הנה כאן, מצטלם בירושלים בשנות ה-80, וולטר קרונקייט, מגיש החדשות שהיה מסיים את המהדורה היומית ב"And that's the way it is", שזה בעצם: "תסמכו עלינו, אלו הם באמת פני הדברים, אין כאן פרשנות אישית". האיש שדיווח לאומה האמריקאית משדות הקטל של מלחמת העולם השנייה, על מותו של הנשיא קנדי, על המאבק נגד הגזענות, על נחיתת האדם הראשון על הירח, ובין לבין סיקר ב-1968 את מלחמת הרמייה הגדולה של שנות ה-60', מלחמת וייטנאם.

עם שובו מווייטנאם, לאחר סדרת כתבות מלב המאפליה שבהן תיאר את המתקפות הצפון וייטנאמיות על חיילי ארה"ב, את עשרות ארונות הקבורה עטופי הדגל האמריקאי, לא חשש להעז והעביר לציבור האמריקאי מסר אישי, חדש, המתבסס על תובנותיו המקצועיות, שאין לארה"ב סיכוי לנצח במלחמה.

עם שובו מווייטנאם, לאחר סדרת כתבות מלב המאפליה, בהן תיאר את ארונות הקבורה עטופי הדגל האמריקאי, העביר לציבור האמריקאי מסר אישי, המבוסס על תובנותיו המקצועיות, שאין לארה"ב סיכוי לנצח

אז לא סחבק של מרואיינים, לא חבר אישי של ראשי ממשלה ונשיאים, לא רוכב על אופנוע בכפור הסיבירי, לא מראיין זמרות מתגרשות שמוציאות תקליט, לא חנוט בחליפה המבליטה שרירי חדר כושר, לא אינטונציות סרקסטיות ולא נשימות ופאוזות דיבור טעונות באוויר משמעותי, לא התבטלות והתנחמדות אל מול בעלי כוח ושררה.

אז מה כן? עיתונאי המחויב למקצוע ולציבור ולהצגת המציאות כפי שהיא לעיתים: לא נוחה, לא נעימה, לא מבדרת ומשעשעת. אמיץ דיו להישאר ספקן, אך לא פופוליסט.

איל יצהר הוא צלם שמלווה ומתעד מזה שנים את צדדיה ומרכיביה השונים של ההוייה הישראלית. במהלך השנים עבודותיו התפרסמו ב עיתונים שונים בינהם " מוניטין ", " כותרת ראשית ", רשת שוקן, מוספי "ידיעות אחרונות", עיתונות חוץ, "גלובס" ובתערוכות. והוא אינו אופטימי כלל

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 367 מילים

חדר חושך אור לגויים ועמוד האש לממשיכי דרכם, ש"ס 1984

1984. כרגיל, בחירות.

והפעם, הפתעה. ארבעת המופלאים של ש"ס, הלא היא: "התאחדות הספרדים העולמית שומרי התורה", שמשתתפת לראשונה בבחירות לכנסת.

ארבעת חברי הכנסת החדשים של תנועה, שאנשיה אנונימיים לרוב אזרחי המדינה, שלוחי הרב עובדיה יוסף בגיבוי הרב שך – בעירוב עניינים שבין מזרחיים לאשכנזים ובין ליטאים וחסידים, מרק פוליטי שנרקח בחצרות בני ברק וירושלים.

הארבעה, כאן בשעת ערב בחצר משכן הכנסת, ל"כותרת ראשית".

ומי בכנסת? יעקב יוסף בנו המורה והממרה של הרב עובדיה, אשר הופרש לאחר קדנציה, הרב יאיר פרץ שבמהלך השנים פרש מהרשימה והקים רשימה אחרת, כמוהו שמעון בן שלמה שפרש לפני סיום הקדנציה והקים סיעת יחיד, ורפאל פנחסי שהורשע כארבע שנים לאחר תחילת מאבקו בהסרת החסינות שלו.

כולם נהיו אור לגויים ועמוד אש לממשיכי דרכם: אריה דרעי, שלמה בניזרי, יאיר פרץ, יאיר לוי, עופר חוגי, שלמה דיין.

איל יצהר הוא צלם שמלווה ומתעד מזה שנים את צדדיה ומרכיביה השונים של ההוייה הישראלית. במהלך השנים עבודותיו התפרסמו ב עיתונים שונים בינהם " מוניטין ", " כותרת ראשית ", רשת שוקן, מוספי "ידיעות אחרונות", עיתונות חוץ, "גלובס" ובתערוכות. והוא אינו אופטימי כלל

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 124 מילים

חדר חושך נערת הפלא על מיטת הנוער

1998. רמת השרון, עיר פרברית של המעמד הבינוני גבוה.

על מה שמכונה מיטת נוער, כלומר, סוג של מיטה שחטאים לא מתקיימים בה, אלא שיש בה סדינים נעימים, חלומות ותמימות ואופטימיות, כתמי משחת אקנה על הכרית וגם קצת כאבי לב של התבגרות, מציגה  בגאווה נערת הפלא המחוננת סיון רהב בת ה-17 את ספרה הראשון "המדריך לעיתונאי הצעיר".

על מה שמכונה מיטת נוער, כזו שחטאים לא מתקיימים בה אלא סדינים נעימים, תמימות ואופטימיות, כתמי משחת אקנה על הכרית וכאבי לב של התבגרות – מציגה  בגאווה נערת הפלא סיון רהב בת ה-17 את ספרה הראשון: "המדריך לעיתונאי הצעיר"

מי שכיום מעבירה מדי שבוע שיעור תורה, עורכת הרצאות שעיניינן התקשורת, זוגיות, קריירה, חינוך ילדים, ציונות, מחזיקה אתר בו היא עוסקת מדי יום באקטואליה ובפרשת השבוע (שאותם ניתן לשמוע בעשר שפות שונות) ומעבירה שיעור שבועי על פרשת השבוע – מסתבר שהתשוקה להדריך ולנווט טמונה בה.

כי הנה, כבר בגילה המוקדם, מסתבר מהכתוב על כריכת הספר שהנערה הצעירה הזו היא ברוכת כישרונות, ויש לה קריירה עמוסה שבה הספיקה כל כך הרבה: היא כותבת, עורכת מנחה ותחקירנית.

מסתבר גם שהיא רב-גונית: כותבת ל"ראש אחד" ול"עיתון ערוץ הילדים" (תחקירים, חשיפות שחיתות?) וגם ל"על השולחן" (מתכון למרשמלו חרוך במדורה?). והיא גם מגישת תוכניות טלויזיה: "מוקש" ו"בננה בום", ומראיינת.

ואת מי ראיינה אז סיון מאיר?

כשהייתה בת 14 לערך זכה להתראיין אצלה יצחק רבין. אני יכול רק לדמיין את הראיון, ובעצם, לא מסוגל לדמיין אותו כלל, לא את השאלות ולא את התשובות. אבל אינטונציית הראיון, לפי פרטיטורת ראיונות ערוץ 2 לדורותיו, מדומיינת בהחלט.

כשהייתה בת 14 לערך זכה להתראיין אצלה יצחק רבין. אני יכול רק לדמיין את הראיון, ובעצם, לא מסוגל לדמיין אותו כלל, לא את השאלות ולא את התשובות. אבל אינטונציית הראיון, לפי פרטיטורת ראיונות ערוץ 2 לדורותיו, מדומיינת בהחלט

וגם את  שמעון פרס, ואביב גפן ודנה אינטרנשיונל, ארבע דמויות שהן סוג של זיקוק ישראליות שנות ה-90. רק אחד פתאום חסר לי: בוגר תיכון צ'לטנהם, מי שהיה ח"כ מזה 10 שנים וראש ממשלה מכהן אז, בנעוריה, וכיום, לא זכה להתראיין אצלה. עד עצם היום הזה.

איל יצהר הוא צלם שמלווה ומתעד מזה שנים את צדדיה ומרכיביה השונים של ההוייה הישראלית. במהלך השנים עבודותיו התפרסמו ב עיתונים שונים בינהם " מוניטין ", " כותרת ראשית ", רשת שוקן, מוספי "ידיעות אחרונות", עיתונות חוץ, "גלובס" ובתערוכות. והוא אינו אופטימי כלל

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 316 מילים

חדר חושך המארלבורו-מן של הספרות העברית

עמוס עוז. שנות ה-90. ירושלים.

המבט החודר אל המצלמה, עיניו הירוקות אשר גם בצילום שחור לבן אינן מאבדות מצבען, הפנים הגבריות חרוצות קמטים, המארלבורו-מן של הספרות העיברית.

המבט החודר אל המצלמה, עיניו הירוקות אשר גם בצילום שחור לבן אינן מאבדות מצבען, הפנים הגבריות חרוצות קמטים, המארלבורו-מן של הספרות העיברית

כאן על כסא, בין מבני משכנות שאננים, אבל כמה היה מתאים לו להצטלם  במדבר, על רקע שקיעת השמש, ענני אבק ברקע, צילום גברי.

ידיים סוגרות על חזה, מסמנות קו גבול בין שנינו. אין שום דבר אישי ביננו. היופי אינו חושף כאבים, זכרונות ילדות. זהו צילום מתוך הסכמה, אין בו שום התענגות של הגבר היפה  מהאקט הצילומי, ואין לו גם ציפייה לתוצאה: הוא הרי  מכיר את המראה הזה שנים, לא תהיינה כאן הפתעות.

אין מה להכביר במילים. אצל מאיר אריאל יושב ערבי עם נרגילה בסוף כל משפט שאומרים בעיברית. בכל צילום של "סופר ישראלי" יושב עמוס עוז

אין מה להכביר במילים. אצל מאיר אריאל יושב ערבי עם נרגילה בסוף כל משפט שאומרים בעיברית. בכל צילום של "סופר ישראלי" יושב עמוס עוז.

איל יצהר הוא צלם שמלווה ומתעד מזה שנים את צדדיה ומרכיביה השונים של ההוייה הישראלית. במהלך השנים עבודותיו התפרסמו ב עיתונים שונים בינהם " מוניטין ", " כותרת ראשית ", רשת שוקן, מוספי "ידיעות אחרונות", עיתונות חוץ, "גלובס" ובתערוכות. והוא אינו אופטימי כלל

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 163 מילים

חדר חושך הפרסונה הזולגת של רובי ריבלין

אני חושב שעם רובי ריבלין נדמה שזה תמיד Face Value. זה לא שולל כמובן את ההבנה שהאיש, כמו כולנו, הוא רב שכבות, וחלקן נסתרות מהעין. אלא שנראה ששפת הגוף שלו ופניו אומרות הכל. או את הרוב.

ניתן לזהות מיידית  את החיבוב או התיעוב שהוא חש כלפי אדם.  האיש לא רוצה להסתיר, לא יכול להסתיר וכשהוא מתרגש זו התרגשות גלויה, שלעיתים גורמת מבוכה קלה לצופה בו, במיוחד כשהוא מדבר על מקום, עיר, ארץ. כזה אדם רגשני. בחייאת רובי, תתאפק.

ניתן לזהות מיידית את החיבוב או התיעוב שהוא חש כלפי אדם. האיש לא רוצה להסתיר, לא יכול להסתיר, וכשהוא מתרגש זו התרגשות גלויה, שלעיתים גורמת מבוכה קלה לצופה בו

למה נדרשת זהירות בנסיון להגדיר את מידת אי השליטה של האיש ברגשותיו? כי האיש הוא פוליטיקאי.

כל ניע וזיע וצליל וטון באים לשרת מטרות רחוקות כקרובות. כי הפומביות של הפוליטיקאי היא הבמה בה מתקבע הדימוי שלו כשחקן בזירה.

רק כאשר דברים יוצאים משליטה, מבלי רצון ובלי משים – לא במובן של איבוד עשתונות, אלא כאשר זולג מהמציג משהו מהפרסונה שלו, מבלי שהוא מבחין בכך, נחשף דבר מה על האדם שהוא.

רק כאשר דברים יוצאים משליטה, מבלי רצון ובלי משים – לא במובן של איבוד עשתונות, אלא כאשר זולג מהמציג משהו מהפרסונה שלו מבלי שהוא מבחין בכך, נחשף דבר מה על האדם שהוא

תחילת שנות ה-90' בירושלים. אלו השנים בהן העסקן המקומי יליד ירושלים, עורך-דין, חבר מועצת העיר, שבין השאר גם מנהל את  בית"ר ירושלים, מנסה לחזור לכנסת. היריבים הפוליטיים שלו הם אריק שרון ואהוד אולמרט (במקור  בכלל מבנימינה, אח"כ מעשיהו) ששולט בסניף הליכוד שבירושלים.

כאן רובי ריבלין, שחולם על הכנסת ומסויט מהעסקונה ולא מדמיין נשיאות, בביתו שבשכונת יפה נוף, שרוע נינוח על הספה.

האווירה נינוחה, חמימה ואוריינטלית משהו: שטיח פרסי (אפגאני?) על הקיר.

ספה, שמאחוריה משענת קש קלועה, והריפוד שלה משובץ דוגמאות מצולעות צבעוניות, לצדו של רובי על הספה כרית רקומה.

כאן רובי ריבלין, שחולם על הכנסת ומסויט מהעסקונה ולא מדמיין נשיאות, בביתו שבשכונת יפה נוף, שרוע נינוח על הספה. האווירה נינוחה, חמימה ואוריינטלית משהו: שטיח פרסי (אפגאני?) על הקיר

במדור אופנה היה אולי נכתב  שהסוודר הרועש שריבלין לובש משתלב נהדר (או שלא) בקרנבל הצבעים והטקסטורות של הבית. למרות הישיבה הנינוחה, המפושקת לרווחה, ההישענות הנעימה על הכרית, לא מדובר בסולטן.

כי סולטן אמיתי היה מכסה את הפרסונה שלו, המבצבצת לה ברווח שבין הגרב וקצה המכנס.

איל יצהר הוא צלם שמלווה ומתעד מזה שנים את צדדיה ומרכיביה השונים של ההוייה הישראלית. במהלך השנים עבודותיו התפרסמו ב עיתונים שונים בינהם " מוניטין ", " כותרת ראשית ", רשת שוקן, מוספי "ידיעות אחרונות", עיתונות חוץ, "גלובס" ובתערוכות. והוא אינו אופטימי כלל

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 359 מילים

חדר חושך אבל אז המבט

גם באיחור של כשבוע היה זה נכון להעלות את תמונת עמוס עוז, שטוביה אושרי תפס את מקומו כאן בשבוע שעבר. אבל אז נזכרתי באהרון אפלפלד, שצילמתי באמצע שנות ה-90'.

בתחילת ינואר מלאו שנתיים למותו של אפלפלד, סופר וחתן פרס ישראל לספרות יפה, ושמתי לב שלא נתקלתי לאחרונה בטקסט, תמונה או איור שלו לציון הזמן שעבר.

אז אם טוביה אושרי כמושא צילום הוא סיבה לדחוק ולדחות קצת את עוז, אם יש מי שמחכה לו כאן, היה לי ברור שאפלפלד, כמושא צילום, גם הוא סיבה לדחות עוד קצת את עוז. כי בשעה שאת עמוס עוז זוכרים רבים, ודנים בו ובכתביו שנה אחרי, אפלפלד כבר נשכח, נדחק.

היה לי ברור שאפלפלד, כמושא צילום, גם הוא סיבה לדחות עוד קצת את עמוס עוז. כי בשעה שאת עמוס עוז זוכרים רבים, ודנים בו ובכתביו שנה אחרי, אפלפלד כבר נשכח, נדחק

אבל לא רק שעברו שנתיים וכבר לא מזכירים/זוכרים אותו, גם כשהסתלק אפלפלד והובא לקבורה, כפי שהעיד וכתב על האירוע מישק'ה בן דוד, הייתה זו לוויה צנועה, שנוכחות אנשי ספרות בה הייתה מצומצמת ביותר. אז מי זוכר?

כי הנה מסתבר שגם אחרי שנים כאן, אפלפלד פליט השואה לא הצליח להיות אחד מהחבר'ה. אולי גם כי לא רצה. הפופולריות של עוז אינה לגנותו של עוז, שאפלפלד היה מורה שלו בנערותו, אלא כדי לומר עלינו שאלו שהגיעו משם, גם לאחר שנים שהם חיים ביננו, וגם במותם, נשארים מודרים מעט. גם אם מבחירה.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שצילמתי אותו, אלא האחרונה, ובכל אחד מהמפגשים אתו היה סוג של מסע שצריך לעבור כדי להגיע אל האיש, ואני חושב שלא הצלחתי. לא שאפלפלד היקשה, הוא שיתף פעולה בתהליך, אבל בכל פעם הרגשתי שהוא נמצא בזמן הצילומים במקום אחר, שותק, מרוחק פיזית עד כמה שיכול ואני במעין מרדף סמוי אחריו.

בכל אחד מהמפגשים אתו היה סוג של מסע לעבור כדי להגיע אליו, ואני חושב שלא הצלחתי. לא שאפלפלד היקשה, הוא שיתף פעולה בתהליך, אבל בכל פעם הרגשתי שהוא נמצא במקום אחר, שותק, מרוחק פיזית, ואני במעין מרדף סמוי אחריו

כאן, כשהוא יושב בגינת ביתו כשהערב סביבו מחשיך והאפלה מתחילה לעטוף אותנו, הייתה לי מחשבה כי אפשר שזו תהיה הפעם הראשונה שאוכל להתקרב אליו קצת, כי אולי מכאן כבר לא יהיה לו מקום לברוח אליו, אבל אז המבט.

איל יצהר הוא צלם שמלווה ומתעד מזה שנים את צדדיה ומרכיביה השונים של ההוייה הישראלית. במהלך השנים עבודותיו התפרסמו ב עיתונים שונים בינהם " מוניטין ", " כותרת ראשית ", רשת שוקן, מוספי "ידיעות אחרונות", עיתונות חוץ, "גלובס" ובתערוכות. והוא אינו אופטימי כלל

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 348 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה