"שלג" הוא סיפור, ואולי רומאן, לא גמור. לא המוות המהיר והאכזרי שהסרטן הביא על רונית מטלון מנע ממנה לסיים אותו. היא סיימה שני ספרים אחרי שכתבה את הטקסט הזה. ועדיין הטקסט האיכותי מאד שנקרא "שלג" מעיד שמותה עצר אותה בדרך לעלות על הר גבוה.

"שלג" הוא סיפור, ואולי רומאן, לא גמור. לא המוות המהיר והאכזרי שהסרטן הביא על רונית מטלון מנע ממנה לסיים אותו. ועדיין הטקסט האיכותי מאד שנקרא "שלג" מעיד שמותה עצר אותה בדרך לעלות על הר גבוה

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

משהו פנימי וחזק עצר אותה בדרך קשה ומעוררת כבוד, דרך שהיתה חשבון נפש וחשבון כתיבה. אבל אותו משהו פנימי וחזק שעצר אותה, הוא גם שתבע ממנה להתעקש על הדרך הזאת ולטפס בה שוב ושוב, בארבע גירסאות.

אומר מיד: היו לרונית מטלון שדים משלה, אבל השד שאיתו התמודדה בטקסט הזה הוא שד שמלווה את כולנו: השד שנשקף אלינו כאשר אנחנו מוכנים להביט במראה בלי מורא ובלי משוא פנים ובלי הנחות שאדם עושה לעצמו, ולשאול מהי דמותנו בעיני עצמנו.

נרקיס המיתולוגי טבע, כידוע, כשהעז לעשות את זה. אמה של שלגיה היתה מוכנה להטביע במים עמוקים כל מי שתעז להתחרות בדמותה במראה. אבל לא כדאי להשלות את עצמנו שכולנו יכולים להיוולד ולמות בלי שאיזה נרקיס, או איזו אמא-שילגיה, יציצו מתוכנו. קשה לריב עם דמותנו במראה, קשה כל כך שכותבים גירסא ועוד גירסא של הריב הזה.

היו לרונית מטלון שדים משלה, אבל השד שאיתו התמודדה בטקסט הזה הוא שד שמלווה את כולנו: השד שנשקף אלינו כאשר אנחנו מוכנים להביט במראה בלי מורא ובלי משוא פנים ובלי הנחות שאדם עושה לעצמו

לפעמים מה שיש בפיסגה של פרוזה הוא דבר פשוט וראשוני: דמות שלא נשכח. דינה היא, בשבילי לפחות, דמות בלתי נשכחת. אני מאמין שקוראי ספרות עברית יזכרו את דינה של רונית מטלון יחד עם המינה ליזה של אורלי קסטל בלום, יחד עם אברהם אברהם של דרור משעני. אני מאמין שכבר כעת דינה ממלאת את חלומות הלילה של שחקניות, שמתות לגלם אותה בעיבוד הקולנועי שבודאי יבוא.

ודוקא לכן אי אפשר שלא לשאול: ב"שלג" עלה בידה של מטלון לגלף דמות חזקה כל כך, מאופיינת כל כך; ולמרות זאת היד הכותבת שלה נעצרה. למה? אביא רק שני משפטים מן הספר. דינה אומרת:

עטיפת "שלג" של רונית מטלון

"אני צריכה באיזשהו אופן להיעקר מהאופי שלי שנתן ונותן בלעדיות לרגע האחד".

אנטואן, בעלה של דינה, שם לב שהיא חוזרת שוב ושוב על הביטוי "עם השנים", והוא שואל אותה

"מה העניין הזה שלך ב'עם השנים'"?

העניין הזה, ההתעקשות הזאת של דינה לריב עם הנטיה שלה לתת בלעדיות לרגע אחד, ולחפש בתוכה מקום למה שמצטבר בתוכה עם השנים, היא, בשבילי לפחות, מפתח לטקסט המשובח הזה.

העניין הזה, ההתעקשות הזאת של דינה לריב עם הנטיה שלה לתת בלעדיות לרגע אחד, ולחפש בתוכה מקום למה שמצטבר בתוכה עם השנים, היא, בשבילי לפחות, מפתח לטקסט המשובח הזה

יש סופרים שחייבים להציב דמות של עצמם במרכזן של יצירות שלהם; לא כל היצירות שלהם, אבל רבות מהן. זאת דמות שמתחילה מן האמת הביוגרפית אבל היא לא נעצרת שם. היא גם עיצוב ספרותי. היא גם חצי בדיה. כי כולנו, סופרים ולא סופרים, מחזיקים בדמות מסוימת של עצמנו, שחציה אמת וחציה אשליה, או פחד, או ערגה.

כזה היה עגנון כאשר כתב סיפורים רבים שבמרכזם בן דמותו "חמדת". כזה היה קפקא כאשר K שלו הולך במסדרונות המסויטים של רבים מסיפוריו. כך גם רונית מטלון.

אני אחטא בהכללה. ספרים מורכבים ועשירים של מטלון כמו "זה עם הפנים אלינו", ו"שרה שרה" ו"קול צעדינו", ו"והכלה סגרה את הדלת" הם ספרים שונים זה מזה גם בדמות העצמית של הכותבת שמעוצבת בהם. ועדיין אלה דמויות שמתכנסות אל מכנה משותף. זה המכנה המשותף שהיא עצמה הגדירה אותו כ"בלעדיות הרגע האחד".

זאת דמות שמתחילה מן האמת הביוגרפית אבל היא לא נעצרת שם. היא גם עיצוב ספרותי. היא גם חצי בדיה. כי כולנו, סופרים ולא סופרים, מחזיקים בדמות מסוימת של עצמנו, שחציה אמת וחציה אשליה, או פחד, או ערגה

לא במקרה רבים מספריה של מטלון הם פרגמנטריים. היא קוטעת הרבה מן הרצפים שהיא מספרת עליהם כדי להתבונן בהם מקרוב, כמו לקרב עיניים אל תצלום. ולא במקרה היא נמשכה מאד אל אמנות הצילום, ויחד איתה היא פרצה לעצמה דרך ברומאן הראשון שלה "זה עם הפנים אלינו". אבל לא את הצילום הקולנועי היא אימצה, זה המתעד רצף של זמן, אלא אל צילום הסטילס, זה המתעד רגע בזמן.

וזה לא רק שמטלון הצטיינה בהתרכזות הזאת ברגע, או בזמן קצר. היא אכן היתה חדת עין לגלות ברגע מצולם אחד צל מאחורי דמות, כפילות אצל דמות, ואירוניה במבט שמתראה תמים, וכוחניות מאחורי חיוך, או תמימות מאחורי תיאטראליות.

אבל היתה סיבה נוספת, וקובעת יותר, ל"בלעדיות הרגע האחד". העין המתבוננת בחרה ברגע האחד כדי שלא לראות את הרצוף, ובעיקר את הרצוף ואת המתפתח בה עצמה, בעין שראתה וכתבה. היתה איזו נסיגה מהותית, טראומאטית, של עצמה מעצמה בדמותה של רונית מטלון כפי שעוצבה בספריה. זו היתה דמות שהשאירה הרבה מקום לדמויות שבהן היא התבוננה, והמעיטה את עצמה. לא פעם היא המעיטה את עצמה עד כדי רגע אחד של התבוננות.

העין המתבוננת בחרה ברגע האחד כדי שלא לראות את הרצוף, ובעיקר את הרצוף ואת המתפתח בה עצמה, בעין שראתה וכתבה. היתה איזו נסיגה מהותית, טראומטית, של עצמה מעצמה, בדמותה של רונית מטלון כפי שעוצבה בספריה

זה היה גם אחד מסודות קסמה של הסופרת המחוננת הזאת. כדאי להזכיר שהיא, וגם אני למרות הבדל הגיל בינינו, התבגרנו אל הסתייגות מ"עבותות עגנון". לא נשארנו אדישים לעוצמת המבט של עגנון, לרוחב ההיסטורי של "תמול שלשום" ולדקות הפסיכולוגית של "בדמי ימיה". אבל לא סבלנו את החמדת הזה שצץ בסיפורים שלו בשמו ושלא בשמו.

דמותו הכותבת של עגנון בעיני עצמו היתה כולה חמידות, ומחמדים, והתלטפות אגו ועברית מצועצעת. רונית מטלון הגיבה על כך בדמות עצמית מנוגדת: מאד לא בטוחה בעצמה, מאד ביקורתית כלפי עצמה, מאד מודעת למיגבלותיה, מאד מסרבת לעשות את עצמה חשובה יותר מ"זה עם הפנים אלינו"- זה שמופיע לנגד עיניה.

לא פעם היא כתבה מתוך מבט עיניה של של נערה מתבגרת-מהוססת, מלאת רגשי נחיתות, מוכת ילדות שסועה, אפילו גרוטסקית בעיני עצמה. כמעט תמיד זו היתה דמות שחיפשה דמויות אחרות כדי להציב אותן, ואת העוצמה הרגשית שלהן, ואת התבונה המחשבתית שלהן, במרכז הספרים שכתבה. זו היתה אמה הכמעט ריאלית של מטלון, או סבתה המעט בדויה, או אחיה, או אח דמיוני, או אהוב רצוי, או חברה מן החלומות, או ז'קלין כהנוב מן המסות הניפלאות שכתבה.

לא פעם כתבה מתוך מבט עיניה של נערה מתבגרת-מהוססת, מלאת רגשי נחיתות, מוכת ילדות שסועה, אפילו גרוטסקית בעיני עצמה. כזו שחיפשה דמויות אחרות, על עוצמתן הרגשית ותבונתן המחשבתית, להציב במרכז ספריה

ברומאן היוצא מן הכלל, והלא מספיק מוזכר בביקורת, "שרה שרה", ניסחה מטלון בבהירות את ההעמדה  הזאת של בת-דמותה-הממעיטה-את-עצמה, שניקראה עפרה, אל מול  דמותה הנערצת של חברה בשם שרה. עפרה העידה על עצמה: "נוטעת את עצמי בהתבוננות שלא היתה אלא עמדת ציפיה דרוכה, המתנה שנהייתה תו של אישיות: מה תעשה שרה, מה תגיד." וכדרכה של מטלון, היא גם ניסחה בחריפות את הטיעון הביקורתי כנגד הפתרון הספרותי, והריגשי, הזה:

"ניסיתי לצאת מזה. די, עפרה, אמרתי לעצמי, מספיק להיות תולעת, לחיות חיים של מישהו אחר. תחיי כבר את החיים שלך, הגיע הזמן. כשנואשתי מהנימרצות הכוזבת, סמוקת הלחיים והעניינית  כביכול של 'לקחת את עצמי בידיים', פניתי להצדקות כמו ספרותיות: בניתי את דיוקני כבת הלוויה, זו שלכאורה נתקעת לטרקלין של המשפחה, שיש לה מעמד דו-משמעי של רהיט ואשת סוד, זו שיודעת, זו שבלעדיה אי אפשר לספר את הסיפור."

עכשו, ב"שלג", היא יוצאת מזה. או יוצאת, ונעצרת, וכותבת עוד גירסא. מטלון תפסה בחושיה החדים שיש קשר בין הצמצום הריגשי של דמותה הספרותית לבין הצמצום של המבט שלה אל ה"בלעדיות לרגע האחד". לא היתה בספריה בלעדיות לרגע אחד בחייהן של דמויות אחרות, בהן היא בהחלט התבוננה לאורך שנים. אבל בעצמה התבוננה מטלון ברגע אחד ובלעדי. לעצמה היא הקדישה רגע שאינו מתפתח ואיננו נעשה למשך-חיים, לביוגרפיה.

לא היתה בספריה בלעדיות לרגע אחד בחייהן של דמויות אחרות, בהן היא בהחלט התבוננה לאורך שנים. אבל בעצמה התבוננה מטלון ברגע אחד ובלעדי. לעצמה היא הקדישה רגע שאינו מתפתח ואיננו נעשה למשך-חיים, לביוגרפיה

ב"שלג" העניקה מטלון לדינה את כל הסיבות להמעיט את דמותה. ילדות קרועה מול אב הפכפך ונוטש, ולא מעניק חסות, ומשחק מול ביתו באיזו מלודרמה מתעתעת של חסות; וגם מורשת של דעות קדומות ישראליות מאד כנגד ילדה שמוצאה משפחתה ממצרים; וגם ילדות של עוני; וגם נשיות פצועה ואי-בטחון מיני.

אבל דינה לא נשארת שם. היא מתפתחת. היא מישתנה. היא מצליחה לבנות לעצמה אישיות מעבר לאביה, מעבר לטראומות של נעוריה. היא נעשית לא רק  לניצבת בעלילות ספרותיות שהיא קוראת ומצטטת, אלא גם למעצבת של עלילה משל עצמה; והיא גם רוכשת מודעת נשית לעוצמה הארוטית של גופה ולכוח הריגשי שמעניקה לה היכולת לא רק לאהוב אלא גם להיות נאהבת.

אבל דינה לא נשארת שם. היא מתפתחת. מישתנה. מצליחה לבנות לעצמה אישיות מעבר לאביה, מעבר לטראומות של נעוריה. היא נעשית לא רק לניצבת בעלילות ספרותיות שהיא קוראת ומצטטת, אלא גם למעצבת של עלילה משל עצמה

והיא בעיקר רוכשת לעצמה ביוגרפיה – היא מחברת את הרגעים שבחייה לרצף מתפתח בן 15 שנה. היא עוברת מתל אביב לניו יורק, מבדידות מכונסת בעצמה לאמהות שפונה אל ביתה. והצעד החזק ביותר של דינה שבגרה היא ההזמנה שהיא מזמינה איש שאהב אותה בנעוריה לסגור איתו איזה מעגל כאשה בשלה, ונבונה, ובעלת בגרות ריגשית, בגרות נשית מאד.

לא היה שום דבר דקדנטי באישיות הספרותית של רונית מטלון. לא היתה אצלה התענגות על פצע ולא היתה אידאליזציה של מחסור. לכן היא פרצה בספר האחרון שפירסמה, "והכלה סגרה את הדלת" מדמות פסיבית של עצמה אל דמות אקטיבית שסגרה דלת ומסרבת בתוקף להתמעט ולהידלדל. אבל גם שם זה היה סירוב של רגע. גם שם לא היתה ביוגרפיה, לא היתה התבגרות ולא היתה הבשלה. ב"שלג" יש הבשלה.

ב"שלג" יש הבשלה. אבל יש גם חשש כבד. לא בקלות אנחנו מביטים בעצמנו בראי הנוסע של משך החיים. דינה משיגה הרבה "עם השנים" ומגלה בעצמה הרבה. אבל רודף אותה הפחד שבכל רגע תינתק שלשלת השנים והיא תחזור אל רגעים בודדים

אבל יש גם חשש כבד. לא בקלות אנחנו מביטים בעצמנו בראי הנוסע של משך החיים. דינה משיגה הרבה "עם השנים" ומגלה בעצמה הרבה. אבל רודף אותה הפחד שבכל רגע תינתק שלשלת השנים והיא תחזור אל רגעים בודדים. או גרוע מזה – אל רגעים של שקר או של הונאה עצמית. כי "מרגע זה", פחדה דינה, "יבואו חומרי מילוי ריקים". אין ב"שלג" חומרי מילוי ריקים. אבל הפחד הבריא והאותנטי מהם נתקל בקירות וכתב ארבע גירסאות לא גמורות. אולי בגירסא החמישית, אילו נכתבה, היה גם הפחד נחלש.

פרופ' נסים קלדרון הוא מבקר ספרות ותרבות. נולד ועבד בתל אביב, עבד גם בבאר שבע, נוסע שוב ושוב לניו יורק, ויסע עוד היום לכל עיר בעולם, רק לא אל חיק הטבע. כתב ספרים על ההקשר הפוליטי של הספרות בישראל, על נתן זך, על הקשר בין השירה העברית לבין הרוק הישראלי, ועל מאיר אריאל. ערך מבחרי שירים של נתן זך ואורי ברנשטיין. מלמד במחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר ובבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. כותב כעת על ענבל פרלמוטר. חבר מרצ.