פוסט מהלב על העסקים הקטנים בדרום

נעמה כספי (משמאל) ודוכנים במרקטיטו בפסטיבל דרום אדום (צילום: Yann Gal Pasha‎)
Yann Gal Pasha‎
נעמה כספי (משמאל) ודוכנים במרקטיטו, פסטיבל דרום אדום

אוקיי,

עכשיו פוסט מהלב ואני מקווה שיגיע לעיניים הנכונות. כלומר מספיק לי שיגיע אליכם.

זה יהיה פוסט שמדבר על איך בכל תחום בחיים, אנחנו חייבים קשרים. כסף, קשרים/ ואו כסף בשביל לקבל יחס/ יח"צ/ פרסום.
ובעיקר צביעות. תהיה צבוע, תקבל עד חצי המלכות. תהיה מקושר – הבמה שלך.

אז אכתוב על נושא שקרוב ללבי – העסקים הקטנים בדרום. ולא משנה התחום – כל תחום. אמנות, תרבות, קולינריה, צילום, כתיבה. מוזיקה. כל דבר. אם אין לך מרפקים, אם אין לך את הקשרים הנכונים, אם אתה לא בן של, אח של, סבתא של, אחיין של, אתה כמעט שקוף. אתה שקוף. לא כמעט.

אכתוב על נושא שקרוב ללבי – העסקים הקטנים בדרום. בכל תחום. אמנות, תרבות, קולינריה, צילום, כתיבה, מוזיקה, כל דבר. אם אין לך את הקשרים הנכונים ואתה לא בן של, אח של, סבתא של, אחיין של, אתה כמעט שקוף. אתה שקוף. לא כמעט

אם לא תתחנף או תגלגל ביצה מתחת לכנף של מישהו בעל עמדה בכירה, לא יתייחסו אליך.

לא ידעו עליך.

בכל דבר אנחנו חייבים קשרים. פרוטקציה. כלומר – להיות מושחת. כן. להשחית את עצמך. לבזות את עצמך. לעטות על עצמך מסכה. לעשות הצגה. להפוך עורך. כן, לשכב עם מישהו בשביל לקבל הזדמנות להכרה.

למה אני כותבת על זה? כי הבנתי אחרי שנים שאם לא אספר שאני חברה של, שכנה של, בת קיבוץ של, לא אקבל את ההזדמנות או הסיכוי השווה שהייתי מקבלת ככה במפתיע ממישהו שרואה בי באמת כישרון. באמת מזהה בי איכויות. באמת רואה את המשהו הזה שלא קיים אצל אחרים. למשל לצלם בפסטיבל נחשב. לצלם הופעה מטעם אתר תרבות כלשהו.

נניח לצלם לעיתון. לפרסום כלשהו. למה? כי אני לא מקושרת. אני יכולה להיות מקושרת, אני יכולה להמציא. אבל לא. יש גבול לביזוי.

אני כולה נעמה כספי. הקטנה. השקופה. הנחבאת אל הכלים. מצלמת בהתנדבות. לא. אל תשלמו לי. יאא, תודה. יוו אתם באמת אוהבים את התמונות? נו, תשלמו כמה שנראה לכם.

נניח לצלם לעיתון. לפרסום כלשהו. אני כולה נעמה כספי. הקטנה. השקופה. הנחבאת אל הכלים. מצלמת בהתנדבות. לא. אל תשלמו לי. יאא, תודה. יו, אתם באמת אוהבים את התמונות? נו, תשלמו כמה שנראה לכם

גם אם אתה זמר נחשב מאוד, שאומר לי "אני אקח צילום שלך לפרסום – אבל לא אשלם לך, כי את יודעת, אני לא יכול, פשוט הכרטיסים סולד אאוט ואין לי מאיפה לשלם לסיגריות, בירה. פסק זמן, אבל הי, תקבלי קרדיט, בעצם לא בטוח שתקבלי קרדיט אבל אולי"

יאא, באמת? אני מתרגשת כל כך! וואו. חתיכת כבוד. (סיפור אמיתי).

או אותו זמר שהוציא אותי מקרדיטים לקליפ שלו כשצילמתי אצלו מאחורי הקלעים, כי לא באמת הייתי הוילון בתפאורה של הקליפ. ככה. יום שלם מהבוקר. 12 שעות צילום. ואפס קרדיט. את הכסף קיבלתי בסוף, אחרי חצי שנה.

הזמר שיכתוב שיר על התנהגויות כאלה של בני האנוש המורמים מעם – אבל לא יראה את הדבשת של עצמו.
על הרגע כשגיליתי זאת – הזמר מוחרם אצלי. וכולכם מכירים אותו.

גם אם אתה זמר נחשב מאוד שאומר לי "אני אקח צילום שלך לפרסום – אבל לא אשלם לך, כי את יודעת, אני לא יכול, פשוט הכרטיסים סולד אאוט ואין לי מאיפה לשלם לסיגריות, בירה, פסק זמן. אבל הי, תקבלי קרדיט, בעצם, לא בטוח שתקבלי קרדיט אבל אולי"

אבל לא על זה הסיפור – הסיפור הוא הכאב שלי על העסקים שאני כל כך אוהבת מהדרום בו אני חיה,  הדרום היפה – אהוב לבי. האזור שלי, עסקים ואמנים מוכשרים אש, שלא יודעים עליהם.

החומוס של לירן ואלה מ"בא לבית", עסק מקומי קטן (צילום: נעמה כספי)
החומוס של לירן ואלה מ"בא לבית", עסק מקומי קטן (צילום: נעמה כספי)
"בא לבית", עסק מקומי קטן (צילום: נעמה כספי)
"בא לבית", עסק מקומי קטן (צילום: נעמה כספי)

אמנים שלא שומעים עליהם, כי הם לא מלקקים בתחת של מישהו שנותן את הטון. שקובע במגדלי השן מה יראו. מה ישמעו. למה יחשפו.

השקשוקה של איתמר. עסק שכבר לא קיים, מהמועצה הסמוכה שער הנגב, צולם ליד מפלסים בשנה שעברה (צילום: נעמה כספי)
השקשוקה של איתמר. עסק שכבר לא קיים, מהמועצה הסמוכה שער הנגב, צולם ליד מפלסים בשנה שעברה (צילום: נעמה כספי)

למזלי, בורכתי ביכולת כתיבה משולבת בזעם.

אז אני כותבת בזעם.

עם מי צריך לשכב כדי שהצילומים שלי יפורסמו בעיתונים הנפוצים ביותר?

למה בפסטיבלים בדרום בקושי נותנים במה לאמנים מ*הדרום* שיופיעו בו? למה מביאים זמרים עם יח"צ חצוף ומרפקני? הם לא יותר טובים. הם לא יותר מוכשרים.

עם מי צריך לשכב כדי שהצילומים שלי יפורסמו בעיתונים הנפוצים ביותר? למה בפסטיבלים בדרום בקושי נותנים במה לאמנים מ*הדרום*? למה מביאים זמרים עם יח"צ חצוף ומרפקני? הם לא יותר טובים או מוכשרים

תאמינו לי – אני מבינה במוזיקה. בנוסף להיותי צלמת, למדתי מוזיקה מאתיים שנה. בביה"ס טענו במבחני קבלה לכלי נגינה שיש לי 'אוזן מוזיקלית' שאין לילדים אחרים. כל משפחתי עוסקת במוסיקה. עלי לא יעבדו. לא כולם זמרים. ולא כולם כאלה מוכשרים. רק מה, הם מיוחצנים מפה ועד מדגסקר בירתנו הנצחית.

אז למה אצלנו משום מה עניי עירך *אינם* קודמים?

למה תמיד מביאים (מי מביא אתם שואלים? מקבלי ההחלטות, אולי מהרשות המקומית, שמקבלים שכר מהמדינה וממני) אמנים, זמרים, שחקנים, בשלנים, קונדיטורים, מפעילי בועות סבון, בובות כפפה, יוצרים מחוץ לאזור שלנו? למה? למה?!

מישהו יכול להסביר לי את ההיגיון פה?

למה מביאים (מי מביא אתם שואלים? מקבלי ההחלטות, אולי מהרשות המקומית, שמקבלים שכר מהמדינה וממני) אמנים, זמרים, שחקנים, בשלנים, קונדיטורים, מפעילי בועות סבון, בובות כפפה, יוצרים מחוץ לאזור שלנו? למה? למה?!

והנה עוד דוגמה: למה בחניון רעים, שבת אחרונה, טונות מטיילים – הזדמנות עסקית  מטורפת לחשיפה מעולה לכל הבשלנים/אופים פה – רוב הדוכנים, הרוכלים, הבסטיונרים שידרסו כלניות ואת אמא שלך אם צריך, שעשו מהמקום הכי יפה בשנה – שוק תחתית, זוועת עולם – למה הם מגיעים מהמרכז – אשדוד צפונה? צועקים עם מערכות כריזה? מחנים את הגזלן שלהם לשמונים שעות, וזה עושה מדי פעם סיבוב מטריד בין הכלניות עם המוזיקה המחרידה שלו – דווקא כשכל מה שבא לי בסופשבוע זה לשמוע רק ציוץ ציפורים ורחש דבורים? להאזין לשקט המופתי של הטבע, באזור שרק הפגזות שומעים בו במשך כל השבוע?

למה הכל נהיה כזה מבאס. תת תרבות.

למה לא מפרגנים לעסקים מהדרום? עסקים מעולים. ברמה גבוהה. כן. רמה גבוהה מאוד. איכות שהיא שלנו ומשלנו.

מחנים את הגזלן ל-80 שעות, שיעשה סיבובים מטרידים בין הכלניות עם המוזיקה המחרידה שלו – דווקא כשכל מה שבא לי בסופשבוע זה לשמוע ציוץ ציפורים ורחש דבורים? להאזין לשקט המופתי של הטבע, באזור שרק הפגזות שומעים בו במשך כל השבוע?

כי אנחנו צנועים מדי? כי אנחנו לא צורחים בכל קרן רחוב "תראו אותנו" אנחנו מוכשרים אשששש! יש פה אמנים מדהימים! מוזיקאים הכי טובים. שמן זית המעולה ביותר שתמצאו כיום בשוק. ואחת צלמת ממש טובה.

לא. נביא דווקא מבחוץ. נוציא שבעים אלף שקל באירוע קיץ, על זמר פח עם טקסטים חלולים ונבובים – שעושה טובה שמופיע פה. תודה שהגעת עד אלינו. מתוק. כן, קבוע. ככה כל שנה – את אלה שכבר שמענו. טחנו. הכרנו. עוד פעם. עוד פעם. ועוד פעם.

וגם כי את לא מקושרת. ואין לך כבר אבא שהיה צייר גאון, אחד שאביגדור סטימצקי – הצייר בין הנחשבים בארץ – העריץ!

לא. נביא דווקא מבחוץ. נוציא 70 אלף שקל באירוע קיץ, על זמר פח עם טקסטים חלולים ונבובים – שעושה טובה שמופיע פה. תודה שהגעת עד אלינו. מתוק. ככה כל שנה – את אלה שכבר שמענו. טחנו. הכרנו. עוד פעם

זה למה.

חרא בלבן.

**לא פוסט מתמסכן, אנחנו לא מסכנים, אנחנו מעולים, מוכשרים, נהדרים פה בדרום האדום. היפה***

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
מבין את התסכול שלך.. למה שלא תכתבי פוסט בכל פעם על עסק או מישהו מהדרום .תעלי סט צילומים ..... יש לך פלטפורמה חינמית ועם קוראים איכותיים ... אולי לעשות יריד יוצרים... כן יש אפליה ויש הטי... המשך קריאה

מבין את התסכול שלך.. למה שלא תכתבי פוסט בכל פעם על עסק או מישהו מהדרום .תעלי סט צילומים ….. יש לך פלטפורמה חינמית ועם קוראים איכותיים … אולי לעשות יריד יוצרים… כן יש אפליה ויש הטיות .. אבל ניתן לשנות זאת …

עוד 1,049 מילים ו-1 תגובות
סגירה