אביחי מנדלבליט, דן אלדד (צילום: פלאש90 / משרד המשפטים)
פלאש90 / משרד המשפטים

הדלפות הן האוויר שעיתונות חופשית נושמת, גם כשהוא מזוהם

מחול השדים שהתרחש בסוף השבוע, של הדלפות והדלפות-נגד מלשכת היועץ המשפטי לממשלה ומלשכת מ״מ פרקליט המדינה, הציף שוב את הדיון סביב מדיניות האכיפה בעבירות של הדלפה ● רק לפני שבועיים פרסם מנדלבליט הנחייה חדשה בנושא ● מעניין אם היועמ״ש יחיל זאת גם על ההדלפות שיצאו וממשיכות לצאת ממשרד המשפטים ● פרשנות

פרסום החלטת ממלא-מקום פרקליט המדינה דן אלדד ביום חמישי האחרון לפתוח בחקירה פלילית בעניין חברת "הממד החמישי" – אך לא נגד בני גנץ עצמו – עורר מחול שדים של הדלפות והדלפות-נגד, שיצאו על פי הדיווחים מלשכת היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, ומלשכתו של אלדד עצמו.

כל צד האשים את האחר בשקילת שיקולים פוליטיים, האחד בעיכוב החקירה והאחר בזירוז החקירה, והכול בהדלפות אנונימיות המיוחסות למקורבים עלומים.

אפשר רק לדמיין מה היה קורה אילו הייתה מתקיימת בישראל אכיפה פלילית על עבירות של הדלפה מתוך משרדי ממשלה או רשויות ממלכתיות אחרות. האם היו נותרים עובדים מחוץ לבתי הכלא, כדי להמשיך לבצע את עבודת אותם משרדים?

אפשר רק לדמיין מה היה קורה אילו הייתה מתקיימת בישראל אכיפה פלילית על עבירות של הדלפה מתוך משרדי ממשלה או רשויות ממלכתיות אחרות. האם היו נותרים עובדים מחוץ לבתי הכלא, כדי להמשיך לבצע את עבודת אותם משרדים?

אכיפה פלילית בעבירות הדלפה היא עניין מסוכן. פעמים רבות מתייחסים פוליטיקאים ובעלי תפקידים בכירים אל הדלפות מרשויות שלטון כאל רעה חולה, אבל האמת היא שהדלפות מתוך הממסד הן עניין חיוני למדי בדמוקרטיה.

זה נכון בעיקר, כמובן, כאשר מדובר בהדלפות של מידע או מסמכים חשובים, בנושאים שיש בהם עניין ציבורי מובהק, לעתים נושאים שכלל לא היו מגיעים לידיעת הציבור אלמלא אותה הדלפה, בשל האינטרס המובנה של בעלי התפקידים בשלטון לשמור מידע שלילי, מביך או בעייתי לעצמם.

הדלפות – ממש כמו עבודה מול מקורות חסויים – הן האוויר שעיתונות חופשית נושמת. בלעדיהם התקשורת אינה יכולה למלא נאמנה את תפקידה במדינה דמוקרטית. את הדברים האלה אמר נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר בפסק הדין שהכיר לראשונה בישראל מבחינה משפטית בחיסיון עיתונאי (ב"ש 298/86 בן ציון ציטרין נ' ביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד (7.4.1987)):

"ההגנה על מקורות המידע, הדרושה לצורך ביצוע התפקיד העיתונאי, לרבות ההגנה על כיבוד יחסי האמון אשר על יסודם נמסר מידע תמורת הבטחה שהמקור לא יתגלה, היא אינטרס של הציבור ולא עניינו הפרטיקולרי של העיתון או של העיתונאי הנוגעים בדבר … האינטרס החשוב של הזרימה החופשית של המידע אל העיתונות, הוא תנאי להגשמתה של חירות הביטוי בכלל ושל חופש העיתונות בפרט".

הדלפות יכולות כמובן לבוא מכל מין וסוג, והן מוכרות היטב בעולם הפוליטי, ביחסים שבין נבחרי ציבור והסובבים אותם לבין עיתונאים. ואולם בשנים האחרונות התמקד שיח ההדלפות בישראל בסוגיה של הדלפות מחדרי חקירות, וספציפית של הדלפות פרוטוקולי חקירות של חשודים ועדים מחקירות בתחום השחיתות השלטונית.

במהלך החקירות בפרשות משה קצב, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו, היו מקרים רבים שבהם עד מפתח (או אחד החשודים) התייצב בבוקר בחדר החקירות, ובערב הובאו עיקרי הדברים על גבי שקופיות במהדורת החדשות בטלוויזיה.

במהלך החקירות בפרשות משה קצב, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו, היו מקרים רבים שבהם עד מפתח (או אחד החשודים) התייצב בבוקר בחדר החקירות, ובערב הובאו עיקרי הדברים על גבי שקופיות בחדשות בטלוויזיה

רשויות החוק כמובן אינן מפרסמות בזמן אמת את תוכן החקירות. ההדלפות מגיעות מפי אחד או יותר מהמשתתפים במחזה – או החוקרים המדווחים למעלה, לממונים עליהם ולפרקליטות; או החשוד עצמו, המדווח לעורך דינו על תוכן החקירה מיד עם צאתו מחדר החקירות, ומשם הלאה.

"גילוי בהפרת חובה"

חוק העונשין כולל סעיף ההופך הדלפה מרשות רשמית לעבירה פלילית. הסעיף, הקרוי "גילוי בהפרת חובה", מטיל על עובד ציבור שמסר ללא רשות מידע שהגיע אליו מתוקף תפקידו, למי שלא היה מוסמך לקבל את המידע, עונש של עד שלוש שנות מאסר. ואולם הסעיף הזה נחשב לאות מתה, כלומר סעיף חקיקה שהמדיניות הרשמית לגביו היא אי-אכיפה.

בשנת 2011, בעת כהונתו של היועץ המשפטי לממשלה הקודם, יהודה וינשטיין, התבשל במשרד המשפטים מהלך שתכליתו הייתה העצמת האפשרות להיאבק בכלים פליליים בתופעת ההדלפות מחדרי החקירות. לעתים היה מדובר בהדלפה בעל-פה של משפט או שניים, ולעתים דובר על הדלפות של תמלילי חקירה שלמים, שהודפסו במלואם בעיתונים.

הרעיון של וינשטיין היה להוסיף לחוק העונשין סעיפים, האוסרים על פרסומם של תמלילי חקירה, קלטות שהן חלק מחומרי החקירה, חומרי חקירה אחרים כולל בדיקות פוליגרף וכו' – אלא אם בית משפט נתן אישור מראש לפרסום. ההצעה גם הטילה איסור פלילי על חשודים, נאשמים, עדים ועורכי דינם להעביר תמלילי חקירה לפרסום כזה, וקבעה כי מי שיעבור על איסור זה חשוף לעונש של עד שנת מאסר.

העיתונאים וכלי התקשורת התקוממו. מילא להיאבק בהדלפות בכלים פליליים, אבל למקם את הפליליות על העיתונאי, שקיבל את ההדלפה או המסמך המודלף, כלומר בשל העובדה שביצע את עבודתו נאמנה? באופן חריג, קיים וינשטיין "שימוע" לכלי התקשורת בטרם פרסום תזכיר החוק, ונוכח הביקורת שהושמעה באותו כינוס, החזיר את ההצעה לשולחן השרטוטים, שממנו לא שבה עוד.

מן העבר השני, ב-2015 הגישו כמה חברי כנסת הצעה לתיקון סעיף "גילוי בהפרת חובה" בחוק העונשין, כך שלא ניתן יהיה להפעילו נגד מדליף אם הוכח שהמידע שפורסם הוא אמת והיה עניין ציבורי בפרסומו.

הסעיף הזה, לו היה קיים בחוק בתקופה שבה הפרקליטה ליאורה גלט-ברקוביץ' הדליפה לעיתונאי ברוך קרא את דבר קיומה של חקירה נגד ראש הממשלה דאז אריאל שרון בפרשת סיריל קרן, היה בוודאי מונע את פיטוריה בבושת פנים מהפרקליטות והעמדתה לדין פלילי. אגב, שלושת חברי הכנסת שהניחו את הצעת החוק – זהבה גלאון, נחמן שי ומיקי רוזנטל – כבר אינם נמצאים בכנסת.

"יישום זהיר ומצומצם"

ישנן הדלפות שהאינטרס הציבורי הוא לחקור אותן. למשל, הדלפות של החלטות, סיכומים וחומרים מתוך הקבינט הביטחוני.

בשנים האחרונות, מאז מבצע "צוק איתן" בשנת 2014 ולאחריו, היו כמה מקרים שבהם התבקש היועץ המשפטי לממשלה להורות על חקירה פלילית בנוגע להדלפות של חומרים מהקבינט, שגרמו כשלעצמן לסיכון ביטחוני. במקרים הללו החליט היועץ המשפטי בסופו של דבר שלא לפתוח בחקירה.

"מסירת מידע או מסמכים המגלים סודות ביטחוניים, עלולה לפגוע בביטחון המדינה", הסכים היועץ במכתב שנשלח לאחרונה לתנועה למען איכות השלטון. "מאידך, ניצבים לעתים עקרונות של חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת, המאפשרים בקרה ציבורית על התנהלות מערכות השלטון".

"מסירת מידע או מסמכים המגלים סודות ביטחוניים, עלולה לפגוע בביטחון המדינה. מאידך, ניצבים לעתים עקרונות של חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת, המאפשרים בקרה ציבורית על התנהלות מערכות השלטון"

על רקע זה, בחר מנדלבליט לפני שבועיים, בעיתוי מעניין, לפרסם הנחייה חדשה מטעמו, שעניינה מדיניות האכיפה בעבירות של הדלפה. היועץ קורא אמנם ל"יישום זהיר ומצומצם" של העבירה הפלילית הזו, רק במקרים שבהם המידע "האסור" הביא לפגיעה או לפוטנציאל של פגיעה באינטרסים חיוניים – סודות ביטחוניים, מקורות מודיעיניים, פגיעה בהליכי חקירה.

מצד שני, היועץ מתיר, במקרים חריגים, אפילו פגיעה בחופש העיתונות באמצעות זימון עיתונאים לחקירה, כדי שיפרו את החיסיון ויגלו מי הדליף להם מידע, ובאמצעות הוצאת נתוני תקשורת (איכון סלולרי, תכתובות אימייל וכו') במסגרת חקירות שכאלה. "לעתים", כותב היועץ בהנחייתו, "דווקא חקירה במצבים אלה רצויה על מנת לנקות מחשד גורמים שונים שנחשפו למידע שנמסר".

מעניין אם היועץ יבחר להחיל את הנחייתו-שלו על ההדלפות שיצאו וממשיכות לצאת ממשרד המשפטים.

עוד 1,007 מילים
סגירה