פעם יצא לי לראות סרט מרגלים מצרי "48 שעות בתל-אביב". העלילה הייתה מופרכת, הרפליקות מלאכותיות לחלוטין ועדיין הסרט הזה נראה יותר אוטנטי מכל מה שקורה עכשיו בכנסת.

ביבי שמדבר על "האינטרס הציבורי שחייב לגבור על האינטרס האישי". איווט שפתאום נזכר אחרי 20 שנים שהוא המגן של החילונים במדינת ישראל. החרדים ש"מתפשרים" אך אחרי זה יעלימו עין מכך שבמאה שערים שורפים את בובת החייל. האופוזיציה שמנסה לשכנע שהיא אופוזיציה.

הפארסה המטורפת הזאת תסתיים מתישהו, אך בנתיים אנחנו כולנו משלמים את מחיר ההצגה: פגיעה בדמוקרטיה ובשלטון החוק במדינת ישראל. קצת כמו לראות תאונת רכבת בזמן אמת ממרחק אפס.

עוד על ישראל ומזרח התיכון בעמוד שלי "מזרח התיכון על פי קסניה"

קסניה סבטלובה היא עמיתת מחקר במכון הבינתחומי הרצליה ועמיתת מדיניות במכון מתווים למדיניות חוץ אזורית. לשעבר חברת כנסת מטעם סיעת התנועה, והפרשנית לענייני ערבים בערוץ 9.

האם החברה הישראלית מסוגלת להתמודד עם דילמות קורעות לב ונשמה כמו דילמות המו"מ על גורל החטופים?

זו שאלה קשה, שכן לאיש בישראל אין ניסיון, ידע או יכולת להכריע בין נשים לילדים, בין נשים לגברים, בין אזרחים לחיילים מול משפחות החטופים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

צעירים ומוכשרים לרוב ברחו כמו מאש מפוליטיקה. הם היו ציניים ואנוכיים כטרנד ובחרו להתמקצע, לעשות כסף ולבנות קריירה. הפוליטיקה נשארה לבינוניים ומטה, לקיצוניים ולמקושרים, שמצאו חן בעיני ידוען כלשהו, אשר הקים סוג של מיזם שנקרא מפלגה.

כמות הרפש, ההשמצות והאשפה המוטחת הרחיקו טובים מן הזירה. עכשיו אנחנו משלמים את המחירים של הפקרת הזירה: בשירות ציבורי בלתי מתפקד כמעט בשעת מלחמה, שירות שמופעל באמצעות מאכערים וגוזרי קופונים, בחינוך המופרט שקורס ובבתי הספר שפסקו לחנך, באוכלוסיות שאינן עובדות אבל מצהירות שאנחנו מתקיימים בזכותן, בשחיתות שנעשית מהמקפצה והפכנו אדישים כלפיה, ובאלימות הגואה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.