329 ימים מפרידים בין יום הבחירות של 9 באפריל 2019 – עידן תמים יותר, שבו הישראלים עדיין לא ידעו כי החוק יכול להניב קיפאון פוליטי של שנה שלמה ושלוש מערכות בחירות – לבין יום הבחירות של 2 במרץ 2020.

שלוש מאות ועשרים ותשעה ימים של קיפאון פוליטי מתיש.

במהלך השבועות הקודמים, ובייחוד בימים האחרונים, נהיה ברור שהקיפאון הזה הפך ממשוכה או ממצב של אי-נוחות למציאות הבסיסית של הרגע הפוליטי הנוכחי בישראל. הוא עיצב את מערכת הבחירות ואת הפסיכולוגיה של שני המועמדים המובילים והביא לרמה חדשה של רשעות באסטרטגיות התעמולה שלהם.

הקיפאון הפך למציאות הבסיסית של הרגע הפוליטי הנוכחי בישראל. הוא עיצב את מערכת הבחירות ואת הפסיכולוגיה של שני המועמדים המובילים והביא לרמה חדשה של רשעות באסטרטגיות התעמולה שלהם

באפריל, הליכוד, שזכה ל-35 מנדטים, גילה שיריבתו הצעירה יכולה גם היא לגרוף 35 מנדטים – ועוד הוא גילה, ביום האחרון למשא ומתן הקואליציוני ומאוחר מכדי לעשות משהו בנדון, שבעל בריתו משכבר הימים, ראש מפלגת ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, איננו עוד שותף מובן מאליו של הימין המסורתי.

בספטמבר, כחול-לבן איבדה שני מנדטים – אבל הליכוד איבד שלושה. הירידה במספר המנדטים של כחול-לבן לא נבעה מירידה במספר המצביעים – למעשה היא זכתה ב-25,000 קולות נוספים לעומת הבחירות של אפריל – אלא מהחישוב המורכב של אחוז החסימה.

אולם גם אם הייתה תזוזה של כמה מנדטים כאשר חלק מהבוחרים שקלו מחדש את האפשרויות העומדות בפניהם, הדבר המפתיע יותר בשתי מערכות הבחירות של 2019 היה הנאמנות שהפגין הרוב המכריע של המצביעים – וכוחה היציב באופן מפתיע של כחול-לבן.

הליכוד, לעומת זאת, למעשה איבד קולות – כ-35,000 קולות או כ-3% מהמצביעים שלו באפריל – למרות המיזוג עם כולנו של משה כחלון ופרישת זהות של משה פייגלין.

הנתונים הללו נראים כמו פרטים קטנים לכל מי שמנסה להבין את התמונה הגדולה או את החשיבות הכללית של הבחירות היום. אבל זה בדיוק העניין: הקמפיינים, והמרוץ באופן כללי, עסקו בפוליטיקה של פרטים קטנים, מלחמת חפירות מרה שמגדירה את מטרותיה במונחים של רווחים זעירים, שנאחזת נואשות בכל הישג זעום – לא בשביל ניצחון בבחירות, אלא כדי לבסס נרטיב שיותיר את האפשרות לניצחון בסבב נוסף.

הקמפיינים עסקו בפוליטיקה של פרטים קטנים, מלחמת חפירות מרה שמגדירה את מטרותיה במונחים של רווחים זעירים – לא בשביל ניצחון בבחירות, אלא כדי לבסס נרטיב שיותיר את האפשרות לניצחון בסבב נוסף

מה שהחל ב-21 בפברואר 2019, יום הקמתה של כחול-לבן, כאתגר הקשה ביותר מזה עשור עבור שלטונו המתמשך של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הפך במהלך שלושה סבבי בחירות למלחמה חסרת תקדים של התשה אלקטורלית בין שתי מפלצות חסינות באופן מפתיע.

חישבו על ההישג הפוליטי שהבחירות היום מייצגות עבור כל אחד משני המועמדים המובילים.

בנימין נתניהו, על פי הסקרים, כמעט לא איבד תמיכה לאחר ההודעה על הגשת כתבי האישום נגדו (דבר המהווה תקדים עבור ראש ממשלה מכהן).

בני גנץ הוכיח עכשיו כי ביכולתו ללכד ולאלף את האגו ואת הנאמנות של שלושת שותפיו השאפתנים – יאיר לפיד, משה יעלון וגבי אשכנזי – על רקע שנה של מרוצי בחירות הססניים, על רקע הצעות נדיבות ביותר מצד הליכוד לתפקידים בכירים וליכולת השפעה מדינית ועל רקע ויכוחים לא מעטים בתוך שורות הפעילים.

זה לא פחות ממדהים וחסר תקדים (גם אם נעשה במונח הזה שימוש יתר בסבב הבחירות הנוכחי) ששני הצדדים הצליחו להוביל את עדת התומכים שלהם ואת קבלני הקולות עד לנקודה הזאת.

אז איפה זה משאיר את שני הצדדים לקראת יום הבחירות הקרוב?

בקצרה: הן נתניהו והן גנץ תקועים במקום.

להוציא תרחיש של שינוי משמעותי בשיעור ההצבעה או נהירה המונית בלתי צפויה לקלפיות רק בנקודות ההצבעה של הימין, לנתניהו עדיין אין קואליציית רוב עם מפלגות הימין והחרדים בלבד, והסיכויים שליברמן יצטרף לקואליציה שלו אינם גבוהים היום יותר משהיו בספטמבר או באפריל. שני האישים חולקים היסטוריה משותפת ולרוב בלתי נעימה, וליברמן יודע שהצמיחה הפוליטית הנוכחית שלו באה ממצביעים שמעדיפים ממשלה בראשות כחול-לבן על פני ממשלת ליכוד.

גם גנץ תקוע במקום. כחול-לבן אולי נהנתה מתקווה מעורפלת כלשהי להקים ממשלת מיעוט בתמיכה חיצונית של המפלגות החרדיות ו/או ישראל ביתנו ו/או הרשימה המשותפת על פי הצורך. אבל התקווה הזאת נגוזה מן העין.

כחול-לבן אולי נהנתה מתקווה מעורפלת כלשהי להקים ממשלת מיעוט בתמיכה חיצונית של המפלגות החרדיות ו/או ישראל ביתנו ו/או הרשימה המשותפת על פי הצורך. אבל התקווה הזאת נגוזה מן העין

ממשלות מיעוט כאלה התקיימו בדמוקרטיות אחרות, אבל מעולם לא היו כלי למשילות יציבה במערכת הפוליטית הישראלית. בפשטות, ממשלה כזאת תהיה תלויה בכל אחת מקבוצות האינטרסים השונות הללו לשם כמעט כל צעד מדיני או חקיקתי שתעשה, ולפיכך תתקשה למשול ותיפול בקלות.

נותרנו, אם כן, עם שתי מפלגות חסינות, שכל אחת מהן הוכיחה את כוחה אל מול השנייה בשני סבבי בחירות ובאינספור סקרים, ואף אחת מהן אינה מצליחה להביא ניצחון (שוב, בהנחה שהסקרים אמינים).

המציאות הזאת עיצבה את סבב הבחירות הנוכחי. העניין איננו עוד ניצחון מוחץ. בהנחה שאף אחת משתי המפלגות לא תקרוס לפתע – כפי שכל אחת מהן הניחה שיקרה ליריבתה במהלך 11 החודשים האחרונים, שבהם הליכוד כינה את כחול-לבן "אופנה זמנית" ואילו כחול-לבן עצרה את נשימתה בציפייה לסקרים על שיעור התמיכה בנתניהו לאחר הגשת כתבי האישום נגדו – המלחמה היא כעת על הגדרת הנרטיב של אחרי הבחירות. אם הניצחון אינו יכול עוד לבוא מהכרעה בבחירות, יש להשיג אותו באמצעות התשה איטית של היריב.

לפיכך, תזוזות קטנות מקבלות לפתע חשיבות רבה.

הליכוד איבד הן מנדטים והן מצביעים בין אפריל לספטמבר, בכלל זאת באזורים הנחשבים למעוזי המפלגה משכבר הימים, כגון עיירות הפיתוח בצפון ובדרום. ירידה דומה היום תהפוך את נתניהו מהקוסם הבלתי מנוצח של הימין לעול כבד שמושך אותו למטה לאט אבל בעקביות.

לגנץ יש פחות מה להוכיח, אבל יש לו גם סביבה פוליטית שברירית יותר כדי להוכיח את זה. בספטמבר הוא איבד מנדטים אבל הרוויח בוחרים. ועדיין, בשונה מנתניהו, רק שלושה או ארבעה אנשים מחזיקים את המפתח להישרדותו הפוליטית.

קואליציית כחול-לבן הוכיחה חסינות מפתיעה, אבל איש אינו באמת יודע בכמה סבבי בחירות היא עוד תוכל לעמוד מבלי שהסיעות המרכיבות אותה, בייחוד "יש עתיד" ורשת הפעילים האיתנה שלה, ינטשו את הספינה. זה יהיה נכון במיוחד אם תוצאות הבחירות היום יפריכו את טענתו של גנץ כי הוא מרחיב בהתמדה את בסיס התמיכה שלו, גם אם בצורה איטית וכואבת.

קואליציית כחול-לבן הוכיחה חסינות מפתיעה, אבל איש אינו באמת יודע בכמה סבבי בחירות היא עוד תוכל לעמוד מבלי שהסיעות המרכיבות אותה, בייחוד "יש עתיד" ורשת הפעילים האיתנה שלה, ינטשו את הספינה

נרטיבים פוליטיים מגשימים את עצמם לעתים קרובות. מרגע שהכדור מתחיל להתגלגל בכיוון זה או אחר, הנרטיב עשוי להיות קשה לערעור. הפחד מפני כישלון עשוי לזרז את הכישלון.

כל זה מוביל למסקנה מדהימה אחת: כל צד רדוף על ידי האפשרות של הפסד; לא הפסד בבחירות, אלא הפסד של מנדט בודד. והנואשות הזאת להישג קטן ככל שיהיה, וההכרח להימנע בכל מחיר מכל מראית עין של ירידה בכוח, הניבו מסע תעמולה מחוספס של מניפולציות חסרות מצפון ושל מרירות גוברת.

גנץ הזהיר בשבת בערב כי לנתניהו ולליכוד "אין גבולות" וכי הם יהיו מוכנים לעשות הכול כדי לנצח, ולכן על הבוחרים להיות ערניים כלפי ניסיונות לשבש את מהלך הבחירות.

נתניהו אימץ קמפיין המתעקש כי גנץ מוגבל נפשית, כי הוא עלול להיות נתון לסחיטה מצד המודיעין האיראני בשל תוכן מיני בוטה שדלף מהטלפון הנייד שלו (ועל פי הליכוד, הוא כנראה נגיש רק למנהלי הקמפיין של הליכוד ולמודיעין האיראני), וכי הוא מנהל ומנהיג בלתי כשיר, אף על פי שזכה לשבחים חוזרים ונשנים מצד נתניהו עצמו בעת ששירת כרמטכ"ל עד פברואר 2015.

קרוב לוודאי שהיום זה יהפוך למכוער עוד יותר, הרבה יותר. כל מצביע שיישאר בבית, כל מצביע שיגיע לקלפי מתוך פחד וכעס, עשוי להיות זה שיכריע את הכף במאזן המטריף הזה.

זה לא צריך להפתיע אף אחד, אם כן, ששני הצדדים ושני הקמפיינים כבר התחילו להתכונן לסבב רביעי.