שהריבון ידפוק על השולחן

מחאה בכיכר הבימה ב-29 בפברואר 2020 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)
אבשלום ששוני/פלאש90
מחאה בכיכר הבימה ב-29 בפברואר 2020

יש משהו משכר עד כדי גיחוך בכיסא ראש הממשלה בישראל.  כיסא שהוא כל כך נחשק מצד אחד, אבל גם כל כך קשה לשבת עליו, לתפקד ממנו ולהצליח מצד שני.

ישראל לא מתנהלת כבר שנה, ועדיין אין למשבר סוף נראה לעין. המדינה נתקעה. ולא שאין פתרון, כי קיימים לפחות חמישה פתרונות אפשריים להקים ממשלה ולהריץ את המדינה הזאת. מי שמכשיל את האפשרות הזאת הם מה שמכונים "מנהיגנו". הצורך שלהם "להיות ראש ממשלה" שקול כמעט למכור לסמים שחייב מנה.

מוזר, שכן כל מעייניהם טמונים לכאורה בקידומה של מדינת ישראל או החברה הישראלית. והנה, כשהדברים נוגעים בהם עצמם – שום כלום. רק החשבון האישי, הנקמנות הבין-אישית, רצון הישרדות מסוג כזה או אחר, ואגו גמדי מנופח כמו עד כמעט התפוצצות שהופכים את המהלך הפשוט הזה – של הקמת ממשלה –  לטרגדיה טורקית (להבדיל מיוונית, שבה בוכים רק בסוף).

רק החשבון האישי, הנקמנות הבין-אישית, רצון הישרדות מסוג כזה או אחר, ואגו גמדי מנופח כמו עד כמעט התפוצצות שהופכים את המהלך הפשוט הזה – של הקמת ממשלה –  לטרגדיה טורקית

למה זה קורה לנו? למה ראשי ממשלה ושרים באירופה שקצת קשה להם,  מניחים את המפתחות על השולחן? בלי לחצים, בלי משיכות זמן מוטרפות? בלי ועדות פרלמנט ייחודיות? למה להיות ראש ממשלה בישראל זה כמו להיות או לא להיות?

לא תמיד זה היה כך.

יצחק רבין סרב להתמודד נגד שמעון פרס (שהיה מספר 1 בעבודה באותה תקופה) ב-1991 רק משום שהתמודדות כזאת נחשבה בעיניו "ניסיון הדחה". היה קשה לשכנע אותו. היינו זקוקים לשעה מאוחרת (ניצול העייפות) בלילה כדי לשכנעו להתמודד נגד פרס. זה קרה אצלו בבית, באחת בלילה, רק לאחר שראה תוצאות של סקר על נייר מקושקש שהיציג לו קלמן גאייר, ורק לאחר ששאל אותי מה דעתי ושיקרתי לו ואמרתי לו "שיש מצב", היה מוכן להתמודד.  לא היה מצב. אבל ניצחנו בפריימריז אחרי ההפסד בוועידה.

אני בטוח שאם יצחק שמיר היה בסיטואציה של בנימין נתניהו, הוא היה מוותר – למרות שקשה לדמיין אותו בסיטואציה כזאת. כך גם מנחם בגין. אבל גם רבין, לו היה בסיטואציה של גנץ היום, היה מוותר. הוא היה אומר – עזבו את זה; שביבי יהיה ראש ממשלה. בית המשפט כבר יטפל בו. אנחנו רוצים את השלטון רק כדי לעשות דבר אחד חשוב – הסדרים עם השכנים שלנו. אם תצוץ לנו ההזדמנות – ניקח. אם לא – אז לא. אין לי עניין להיות ראש ממשלה "סתם".

אני בטוח שאם שמיר היה בסיטואציה של נתניהו, הוא היה מוותר. כך גם בגין. אבל גם רבין, לו היה בסיטואציה של גנץ היום, היה מוותר. הוא היה אומר – עזבו את זה; שביבי יהיה ראש ממשלה. בית המשפט כבר יטפל בו

למה האובססיה הזאת להיות ראש ממשלה – ועוד ראש ממשלה "סתם"? כי כל המועמדים שלפנינו, עם כל האובססיה שלהם, מבקשים להיות ראש ממשלה "סתם", כהגדרתו של רבין. לא כדי לממש חזון, או תכנית, או חלום. סתם.

אז מה קורה כאן? מה השתנה? מה זאת האובססיה הזאת? מנעמי השלטון? הרצון להשתחל להיסטוריה של העם היהודי? להיסטוריה של מדינת ישראל האלמותית?

כמעט תשעה מילים אזרחים – חצי מגודל האוכלוסייה של פריז או קהיר או ניו יורק או דאר-א–סאלאם בטנזניה – חיים כאן ומנסים להתנהל איכשהו בין הקורונה לבנקים. לכל צד הנימוקים שמייצרים להם אסטרטגים ויועצים ורקדני בלט למיניהם – כמו פגיעה בדמוקרטיה, כמו אדם עם אישום כזה או אחר, וככה וככה – כשמסתכלים עמוק לתוך עיניהם של הדוברים מתגלה אמת מפחידה: לכולם כמעט יש חשבון אישי. או נגד מישהו או בגלל משהו.

כשמשה בוגי יעלון מדבר נגד נתניהו, ניתן לשמוע את החשבון האישי מתפוצץ כמו זיקוקי די-נור מגרונו. כשנתניהו מדבר – ניתן לשמוע בבירור את מסך העשן שהוא מנסה לייצר לאישומים כנגדו. שלא לדבר על אביגדור ליברמן, שאילו היה מד-חום שמודד את עוצמת החשבונות האישיים שלו, המכשיר היה מאיים להתפרק בשרשרת נפץ גרעינית.

הכל אישי.

גנץ הוא אולי היחיד שאין לו חשבון – הוא לא הספיק – אבל הוא כמו כלוא בתוך מה שקרוי הקוקפיט אשר סוחב אותו למחוזות שהוא עצמו אינו מאמין שיימצא בהם.

אז בואו נסתכל על עצמנו במראה: מה שרואים זאת תמונת זוועה. חברה מערבית מתקדמת (לכאורה), נאנקת תחת מריבות אישיות, נקמה ואגו של מה שקרוי מנהיגות, ובמשך יותר משנה אינה מתנהלת, בעוד החבורה המגוחכת הזאת ממשיכה להתקוטט כמו תינוקות במגרש חול.

אז בואו נסתכל על עצמנו במראה: מה שרואים זאת תמונת זוועה. חברה מערבית מתקדמת (לכאורה), נאנקת תחת מריבות אישיות, נקמה ואגו של מה שקרוי מנהיגות, ובמשך יותר משנה אינה מתנהלת

צריך שנחשוב – אנחנו האזרחים – איך לשים סוף לקרקס המטורף הזה. יש כיכר. בכיכר הזאת יכולים 400 אלף איש למוטט גם את הסחי שמול עינינו. צריך פשוט לעמוד שם שעה אחת, כולם ביחד – וכל זה ייגמר. כולם – משני הצדדים או שלושת הצדדים או כל הצדדים הפוליטיים. מספיק זה מספיק.

כמו במלחמה, אנחנו לא בודקים מאיזו מפלגה התותחן שלנו או קצין הקשר או המג"ד. ובבחירות הבאות נעיף את כולם הביתה כעונש על מה שהם עושים לנו עכשיו. כי עכשיו אנחנו משרתים אותם במקום שהם ישרתו אותנו.

הם לא בני האלים. ואנחנו לא אוסף של עבדים. אנחנו הריבון.

חיים אסא מנהל "אימפקט" – מכון לאסטרטגיה ישראלית. היה אסטרטג הקמפיין של יצחק רבין (1992) וציפי לבני ( 2009). הוא כיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשלת רבין, וכיו"ר חברת סייקן וראש המעבדה למשחקי מלחמה אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 776 מילים ו-1 תגובות
סגירה