בימים האחרונים, אסטרטגיית בניית הקואליציה של בני גנץ נראתה קצת משונה. לאחר שנתניהו קרא לממשלת "אחדות-קורונה" בשבוע שעבר, התגובה של גנץ נתפסה כלא מוכנה וקצרת ראייה. הוא הגיב לנתניהו ביום חמישי בלילה, כאשר בירך על הרעיון, אך דרש תנאי אחד להצטרפות כחול לבן: שנתניהו יקים "ממשלה לאומית רחבה הכוללת נציגים מכל סיעות הבית" – כלומר, לרבות הרשימה המשותפת.
זה היה מהלך מפתיע, שכן הסיעות המרכיבות את המשותפת הן אוסף מגוון של ליברלים, אסלאמיסטים, פרוגרסיביים ולאומנים רדיקליים – רובם ככולם לא ציונים. וזה היה מפתיע גם במובן הטקטי-פוליטי: הקמפיין של נתניהו התמקד בטענה שגנץ לא יכול לשלוט בלי תמיכת המשותפת. כעת, נראה שגנץ עצמו מכיר בתלות הזו.
השמאל חגג את המענה של גנץ כאקט של שוויון, עם כניסה ראשונה מסוגה של נציגי המיעוט הערבי אל תוך המיינסטרים של הפוליטיקה היהודית. אבל גנץ אינו פרוגרסיבי אידאליסט עם עיניים נוצצות כפי שהימין טען בשנה החולפת.
הוא היה הרמטכ"ל שהוביל את המבצע בעזה ב-2014, וב-2006 הפציר לפעולה קרקעית נרחבת בלבנון, כאשר פיקד על זרוע היבשה במלחמת לבנון השנייה. לפני שהפכו ליריבים פוליטיים, נתניהו שיבח אותו שוב ושוב על הרוגע והנחישות שלו.
אם כן, מדוע בשיא מגפת הקורונה גנץ יתנה את ההצטרפות לממשלת אחדות בהכללה של הסיעות הערביות – הקרבה עצמית פוליטית, מנקודת המבט של גנץ עצמו, שלא לומר פשרה ערכית לא מבוטלת מבחינת הרמטכ"ל לשעבר.
בני גנץ היה הרמטכ"ל שהוביל את המבצע בעזה ב-2014, וב-2006 הפציר לפעולה קרקעית נרחבת בלבנון. לפני שהפכו ליריבים פוליטיים, נתניהו שיבח אותו שוב ושוב על הרוגע והנחישות שלו
החישוב שלו פשוט: המפלגות הערביות מוכנות סוף-סוף לשחק במגרש הפוליטיקה הקואליציונית. עם 15 מנדטים, כבר לא מספיק להם לעמוד מנגד, להתלונן, ולהתעטף בסמלים ורטוריקה בומבסטיים וחסרי חשיבות. איימן עודה שואף להפוך את עצמו ואת המגזר שלו לכוח שצריך להכיר בו – והמבוי הסתום אצל היהודים נתן לו הזדמנות לעשות את זה.
המהלך המפתיע של בל"ד
אחד הסימנים לרצינות של מפלגה נמצא במוכנות שלה לתעדף את היעדים הרבים שלה ולהקריב את היעדים הפחות חשובים לטובת אלו שחשובים יותר.
אולי זה נשמע ברור מאליו, אבל מפלגה כמו בל"ד, אחת מארבע סיעות המרכיבות את הרשימה המשותפת, התקשתה במהלך השנים לחשוב מעבר להזדהותה עם הלאומנות הפלסטינית. אחת מחבריה הצטרפה ב-2010 למשט הטורקי לעזה, אחרת כתבה פוסט אוהד על רוצח, ואחד אפילו הורשע בריגול עבור חזבאללה.
אותה בל"ד היתה המפלגה הערבית היחידה שלא הצליחה להביא את עצמה לתמוך בבני גנץ, אדריכל המבצע בעזה ב-2014, לאחר הבחירות בספטמבר.
ביום ראשון, המצב השתנה. גנץ דחף את המפלגות הערבות למרכז הבמה, והן הראו – לעצמן, לחבריהן ולעולם הפוליטי הישראלי שהביט בהן בעניין – שהן מוכנות לפעול. עם הקולות של בל"ד, לגנץ היו 61 המלצות לנשיא.
השבוע בני גנץ דחף את המפלגות הערבות למרכז הבמה, והן הראו – לעצמן, לחבריהן ולעולם הפוליטי הישראלי שהביט בהן בעניין – שהן מוכנות לפעול.
עד כאן הכל בסדר. ההימור היקר של גנץ השתלם לעת עתה. אבל האם המעמד של גנץ באמת השתנה? הוא נותר פגיע מכל הצדדים.
אם הוא יהפוך לראש ממשלה, הוא נותר תלוי בקולות הערבים – לרבות מסיעות פוליטיות הבזות לדעותיו ואפילו לזהות שלו – למנות שרים ולאשר תקציבים. והוא חשוף באופן נואש לקמפיין הבא של הליכוד, שכמובן יתמקד באותה תלות.
הסכנות, אם כן, ברורות. ובכל זאת, במחשבה שנייה, נראה שגנץ הצליח לבצע מהלך חד, נועז ולא צפוי, מסוג המהלכים שהם בדרך כלל נחלתו של היריב נתניהו.
יש אירוניה במצב של גנץ, אירוניה מכוונת. בקשירת גורלו לבל"ד המושמצת, ובקישור של בל"ד עצמה לרמטכ"ל לשעבר בתמורה, שניהם השיגו חופש בלתי צפוי אחד מהשני.
יש אירוניה במצב הנוכחי של בני גנץ, אירוניה מכוונת בקשירת גורלו למפלגת בל"ד המושמצת, ובקישור של בל"ד עצמה לרמטכ"ל לשעבר בתמורה, שניהם השיגו חופש בלתי צפוי אחד מהשני
עודה, יו"ר הרשימה המשותפת, עשוי לתמוך בממשלה של גנץ לאורך כל הכהונה – ולשמור על התלות של גנץ בו במשך כל התקופה. בל"ד, מצד שני, רחוקה מלהיות שותף מהימן של גנץ, ולו רק משום שהפוליטיקה הפנימית של המפלגה עשויה בכל רגע למרוד נגד הפשרה העצומה שמייצגת ההמלצה שלה עליו.
גנץ לא יכול להסתמך על בל"ד, והיא לא תהיה מוכנה להסכים למחיר פוליטי של תמיכה בו לזמן בלתי מוגבל, במיוחד אם יתעורר משבר חדש מול הפלסטינים. לא, גנץ בתמיכת בל"ד הוא גנץ שעל פי הגדרה חייב למצוא שותפים חדשים.
אז למה בכל זאת לפנות לדרך הזו? למה לרכב על המפלגות הערביות לבית הנשיא, רק כדי למצוא את עצמו בקואליציה בתמיכת בל"ד, שסופה לא יכול אלא להיות מר? ומדוע המשותפת, הכוללת ח"כים ותיקים ופיקחים כמו טיבי שמבינים היטב את מהלכיו של גנץ, משתפת פעולה?
התשובה לכך היא החלק הפשוט ביותר בחישוב כולו: ביום חמישי, נתניהו הזמין את גנץ להיות השותף הזוטר שלו, והותיר אותו בעמדה חלשה – או שיסכים או שימצא עצמו מסרב להיכנס מתחת לאלונקה ברגע של משבר לאומי ועולמי.
גנץ לא יכול להסתמך על בל"ד, והיא לא תהיה מוכנה להסכים למחיר פוליטי של תמיכה בו לזמן בלתי מוגבל, במיוחד אם משבר מול הפלסטינים בעזה או בגדה המערבית ימצא את עצמו לפתע על סדר היום
אחרי שקיבל את המנדט, גנץ לפתע יכול להציע את אותה הצעה בדיוק בכיוון השני – ולהפיל את אחריות הסירוב בזמן משבר הקורונה על נתניהו.
עכשיו תורו של נתניהו לגמגם ולחפש דרך מילוט – ולקוות שמשבר הקורונה לא יחריף יתר על המידה בזמן שהוא מתעקש לחכות לכישלון של גנץ.
הרשימה המשותפת, במקביל, הוכיחה לא רק שהיא יכולה להביא יותר ויותר בוחרים לקלפיות, אלא שהיא גם יודעת איך להשתמש במינוף הזה באופן ממושמע ופיקח. היא הוכיחה שהיא לא רק מדברת, אלא מוכנה לעשות.
לא מן הנמנע שנשמע בליכוד קולות חדשים בחודשים הקרובים שקוראים לפנייה חדשה של הימין הישראלי למיעוט הערבי.
אם המהלך יצליח לו וגנץ הופך לראש ממשלה, הוא מן הסתם יצטרך לתגמל את המשותפת, אולי עם ועדת כנסת כזו או אחרת שיהיה בכוחה להזרים תקציבים ליישובים הערביים – בסגנון הסידור הקיים עם החרדים מזה שנות דור.
אחרי הכל, גנץ עדיין יצטרך את התמיכה של הערבים, גם בממשלת אחדות עתידית – לא כדי להעביר תקציבים או למנות שרים, מה שהוא כנראה יעשה עם שותפיו מהליכוד, אלא כדי להתבצר מול כל ניסיון של הליכוד לערער על היציבות שלו.
הרשימה המשותפת הוכיחה שהיא לא רק מדברת, אלא גם מוכנה לעשות. לא מן הנמנע שנשמע בליכוד קולות חדשים בחודשים הקרובים שקוראים לפנייה חדשה של הימין הישראלי למיעוט הערבי
הרשימה המשותפת מאיימת להפוך לקביים של גנץ, הזהירו בליכוד. אבל אם הוא יצליח להעמיד את שני הכוחות אחד מול השני – מעמד שהמשותפת תהנה ממנו אחרי הקמפיין האנטי-ערבי של הליכוד – כל אחד יהפוך לבלם שמאפשר לגנץ לפעול בלי שהצד השני יוכל לשתק אותו.
קמפיין של השמצות אישיות
הליכוד העבירה את השנה האחרונה בהתעקשות על כך שגנץ לא אינטליגנט, ואפילו לוקה בנפשו. ויש לומר, גנץ עשוי עדיין להיכשל במהלך העדין שהוא מנסה ליישם. הוא עומד בפני אחד אחד הפוליטיקאים המיומנים בתולדות האומה, נתניהו.
אך קרוב לשנה וחצי מאז הקים את מפלגת חוסן לישראל, גנץ הוכיח את עצמו כמנהל בעל יכולות. לא נואם דגול כמו נתניהו, אפילו לא קמפיינר טוב במיוחד – עם קמפיינים שרק הגיבו ולא יזמו, ושורה של דליפות מזיקות. אבל אדם לא מגיע לתפקיד הבכיר ביותר בצה"ל ללא יכולת הנהגה ואסטרטגיה כלשהי.
כחול לבן היא ברית לא צפויה של דמויות שאפתניות במיוחד. ימניים ושמאלנים. גנץ הצליח לרתום את כולם – את אופרציית השטח של לפיד, הפופולריות של אשכנזי ואמינותו המדינית של יעלון – והחזיק אותם יחד במשך שלוש מערכות בחירות רצופות, סקנדלים ואי הסכמות ואפילו, בחלק מהמקרים, ויכוחים פומביים. הוא הוביל אותם דרך המשבר האחרון של הסתמכות על בל"ד והמשבר המתמשך של המאמצים הבלתי פוסקים של הליכוד לגייס עריקים. בקצרה, בנסיבות שהיו עשויות לגבור על מפלגות ותיקות ומבוססות יותר.
וכחול לבן, כחזית מאוחדת ואיום מגובש על השלטון ארוך השנים של נתניהו, החזיקה מעמד והוכיחה את יציבותה מעבר לכל מה שציפו החוזים והפרשנים. קשה לדמיין פוליטיקאי ישראלי אחר שהיה מצליח לבנות כזו קואליציה מאותן חלקיקים שבריריים.
נתניהו עוד עשוי לנצח את הסבב הזה ולהישאר בכיסא ראש הממשלה. אבל הוא כבר לא יחזור על הטעות של להמעיט בנחישותו ותחכומו הפוליטי של גנץ.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם