צוות יקר,

השבוע שחלף היה עבורי אחד השבועות העמוסים, המשמעותיים והמלמדים ביותר שחוויתי בחיי המקצועיים. אני כל כך מעריך את כולכם על כל הטוב שאתם עושים ובטוח שביחד נוכל לתקופה המשונה הזו. לפני כמה רגעים סיימתי לשוחח ב"Zoom" עם חבר, מנהל תיכון גדול בתל-אביב. סיימתי את השיחה מעודד מאוד. אני מבין שאנחנו כתיכון, ומערכת החינוך כולה, עושים עבודה חינוכית יוצאת מגדר הרגיל בתנאים ובתקופה מאוד מאתגרים – אסור שתיפול רוחכם.

חשבו על זה רגע, פורים היה רק לפני כשבועיים. מי היה מאמין? הכל עוד היה כרגיל. בית ספר, מורים, תלמידים והכל. פתאום בבום, "עולם חדש". כמוכם, מרגע ההודעה על סגירת בתי הספר אני עובד מהבית (לפעמים מסתתר במחסן בשעות לא סבירות ומתחבר ל-Zoom או ל-Meet) סביב השעון בלי הפסקה. עברנו ברגע, מ"אפס למאה" – בהעתקת מרחבי העשייה הבית ספריים מהוראה פרונטלית להוראה מקוונת מרחוק. זהו הישג אדיר! אני לא מכיר, או זוכר אירוע חינוכי בסדר גודל גדול ומשמעותי כל כך.

חשבו על זה רגע, פורים היה רק לפני כשבועיים. מי היה מאמין? הכל עוד היה כרגיל. ביה"ס, מורים, תלמידים. פתאום בבום "עולם חדש". עברנו ברגע מ"אפס למאה" בהעתקת מרחבי העשייה מהוראה פרונטלית למקוונת

תגובת מערכת החינוך למציאות שנוצרה בעקבות התפרצות נגיף הקורונה הינה בגדר "חציית הרוביקון" של מערכת החינוך הישראלית המשחררת עצמה מכבלי המאה ה-19 ומגדירה עצמה מחדש בהתאם למציאות החינוכית התואמת את צורכי הלומד, החברה והשוק של המאה ה- 21.

צילום מסך Feecbook – Danna Avram Semo – קבלת שבת מרחוק – אנקורי פתח תקווה

גבולות הטירוף והלא ייאמן מתנפצים לנו (שוב ושוב) בפנים. אל תדאגו, הכל יהיה בסדר ובקרוב נחזור לשגרה.

אתם יודעים, המציאות חזקה יותר מכל דמיון. במידה מסוימת, אולי לאנשי אמונה, כל סוג של אמונה, בכל מידה וצורה – יש בשגרות החיים "שיח" ישיר ומוכר עם ריבון העולם (או במפלצת הספגטי, כל אחד בדרכו) בנוגע למשברי ולנמוך ביותר שבחיינו. אצל אנשים נטולי אמונה זה כנראה אחרת. ואולי לא. במה יש לנו להיאחז?

מפחיד, בעצם מספרים לנו שאנחנו בעיצומה של מגפה. ממש לא מגפה כמו השפעת הספרדית או המגפה השחורה (לא עלינו). מדובר במגפה מודרנית. ב"עולם הישן" – הזקנים, החלשים, היולדות ופרי בטנן, הנכים וסתם כל מי שלא עשה בדיוק מה שהריבון או הכנסייה דרשו (תמיד כמעט היהודים) היה נרדף ומת! במגפת הקורונה ממוצע גיל הנפטרים באיטליה עומד על 81. זה קצת אחרת.

השבוע נפטר בישראל החולה הראשון מנגיף "קוביד-19". גבר בן 88 הסובל ממחלות רקע רבות. כל מוות בטרם עת עצוב ומיותר. אותם גברים ונשים זקנים ומוחלשים חיסונית הם ההורים, הסבים והסבתות או האחים והאחיות שלי ושלכם. מגיע להם ולנו, מגיע לחינוך של המשפחות שלנו, מגיע לחינוך של בני הנוער במדינה שלנו – ללמוד ממשבר הקורונה מהי הדרך הראויה לנהוג בחלש, באחר, בגר, ביתום ובאלמנה ובטח ובטח בזקנים – הם הורים שלנו!

פתאום היום-יום מזכיר לנו ששכחנו כמה חשוב ומשמעותי קשר רב-דורי בחינוך שאנחנו מעניקים לילדים שלנו. לתחושות החשש והדאגה מתווסף הפחד הנגזר מחוויית ההסתגרות, המזכירה ימים של דבר וצרעת מסיפורים ימי ביניימים – יותר מאשר מהמציאות המצופה בשנת 2020.

פתאום היום-יום מזכיר לנו ששכחנו כמה חשוב קשר רב-דורי בחינוך ילדינו. לתחושות החשש והדאגה מתווסף הפחד הנגזר מחוויית ההסתגרות, שמזכירה סיפורי ימי דבר וצרעת ימי ביניימים – יותר מאשר מציאות ב-2020

אין לנו ממשלה כבר למעלה משנה. אנחנו בעיצומה של מערכה פוליטית אינסופית – של שיוויון מדמם חסר הכרעה. רבים מאיתנו כבר מזמן איבדו אמון בשיטה, בדרך, באנשים ובמערכת.

מפחיד כי מחר בבוקר אנחנו עשויים להתעורר למשבר כלכלי עמוק. זוכרים בתחילת שנת ה-90 של המאה הקודמת, את התורים הארוכים לחלוקת מזון לאחר התפרקותה של ברה"מ – אז תחשבו על כזה בתוספת מסכות, 2 מטרים מרחק בין אדם לאדם ובלי שבאמת יש ריבון בירושלים. מפחיד!

אנחנו "שכונה קטנה וצפופה". הרשות הפלסטינית והקולקטיב בעזה נחנקים כאשר אנחנו נחנקים. המגזר הערבי והמגזר החרדי (חס וחלילה) בתחלואה במספרים אחרים, ומוכרזים סגרים בצווי חירום על חלקים גדולים של המדינה.

במצבים של משבר חייבים מערכת חינוך יציבה ומתפקדת! מערכת החינוך הישראלית עוסקת ביום יום בגיבוש נרטיב משותף המשמש כ"דבק לאומי", המאפשר קיום יחדיו של כלל הזרמים והזהויות המצויות בחוויה הישראלית. זו משימה מורכבת נוכח השסעים העמוקים המאפיינים את החברה בה אנו חיים.

נראה כי משבר הקורונה מוליך אותנו כחברה להיפרדות והסתגרות. המרכיב הקבוצתי, קהילתי בין-אישי אט אט יאבד. אנחנו הולכים ומתחלקים לקנטונים – כל אחד עפ"י המרחב לו הוא משתייך. הציבורי מרגיש כמו הזייה אפוקליפטית. אט אט חודרת ההבנה שבישראל 2020 אין באמת פרטיות.

נראה כי המשבר מוליך להיפרדות והסתגרות. המרכיב הקהילתי יאבד. נתחלק לקנטונים על פי מרחבי ההשתייכות שלנו. הציבורי מרגיש כהזייה אפוקליפטית, וחודרת ההבנה שבישראל 2020 אין באמת פרטיות

צאו לסופר ותרגישו את זה (עדיף להזמין online). ביום שישי קראתי שהרשויות במחוז לומברדיה שבאיטליה לא מספיקות לשרוף את הגופות. זה נשמע נורא וזורק כל אחד.ת מאיתנו למקומות לא פשוטים. ובתוך כל השגעת הזו – פתאום מאפס למאה, כאילו בלחיצת כפתור – עוברים בתי הספר להוראה מרחוק. פתאום כולם עובדים מהבית. שזה כשלעצמו טירוף לכל אחד ואחת מאיתנו בדרכו.ה הייחודית.

המציאות החדשה שברה את קשרי הזמן והמרחב להם אנו מורגלים. תחושות אחרית הימים כבר כאן. זה פוגש כל אחד מאיתנו במקומות הפנימיים העמוקים ביותר של חשש, פחד וחרדה. נראה, כי בתוך זירה מורכבת זו של תחושות ורגשות עולם המבוגרים נתון. אף אחד לא הכין אותנו המורים למציאות משונה שכזו.

הכי חשוב שתזכרו, התלמידים שלנו במקומות אחרים לחלוטין. אני כבר שבוע מדבר איתם ושומע מכם מה עובר עליהם. ילדים נאחזים אחרת במציאות. כל זמן שיש לצידם מבוגר משמעותי שיכול לעשות להם סדר במה שהם עוברים ומרגישים – הם יהיו בסדר.

במשבר כזה צריך את המורים. כן, מורים לצד ההורים. מי שמחזיק בבית מתבגר או מתבגרת יודע שלפעמים לאמירה של מבוגר מבחוץ יש השפעה הרבה יותר עמוקה ומשמעותית. זה חלק מהאמנה שבין בתי הספר להורים. אנחנו שם עבור הילדות שלכם. אל תשכחו, לילדים יש יתרון גדול עלינו המבוגרים – הם באמת אָדַפְּטִיבִיִּים והם יצליחו להסתגל כמעט לכל מציאות שאנחנו המבוגרים ננרמל עבורם. גם בימי שיגרה תפקידה של מערכת החינוך, ותפקידנו כמחנכים לנרמל עבור הילדים את המציאות שהם חווים. זה אולי אחד התפקידים החשובים ביותר שלנו אנשי החינוך.

אז מה בדיוק הולך להיות? כנראה שאף אחד לא יודע! בתוך חוסר הוודאות הזה אנחנו – אנשי החינוך חייבים להיות העוגן העוטף, המחבק והמרגיע עבור הילדים אנשי החינוך יוצרים את הקוסמוס בתוך הכאוס!

לילדים יש יתרון גדול עלינו – הם אָדַפְּטִיבִיִּים ויצליחו להסתגל כמעט לכל מציאות שאנחנו ננרמל עבורם. גם בימי שיגרה תפקידה של מערכת החינוך ותפקידנו כמחנכים לנרמל עבורם את המציאות שהם חווים

השבוע יחלפו שבועיים ממסיבות ההדבקה ההמוניות של פורים. שבועיים הם זמן הדגירה של נגיף הקורונה ("קוביד-19"). כל הנכדים הלכו להצטלם לפני שבועיים עם סבא וסבתא בתחפושות של פורים. למגזרים הדתיים היו 2 אירועים משפחתיים המוניים ואף אחד לא ידע שצריך מסכות, וצריך לשמור על 2 מטר מרחק בין אדם לאדם.

תארו לכם שבימים הקרובים מאומת חולה קורונה שהיה במסיבת פורים של בית הספר. כולם לבידוד! לפני שבועיים בלבד, בכל הארץ התקיימו מסיבות המוניות של הדבקה. בקרוב נבין כנראה היכן אנחנו עומדים.

בקרוב נדע האם מערכת הבריאות הציבורית שלנו (באמצעות ההיערכות המוקדמת, ניהול נכון של היציאה לבידוד/הסגר, מתן טיפול רפואי תומך מתאים לחולים וכולי) תברא מציאות רפואית בה יש יותר מחלימים מקורונה מאשר נפטרים מהנגיף. אני בטוח שנצליח, בטוח שיהיה בסדר. נראה לי שעד אחרי פסח הכל ייראה אחרת, בתקווה (אני אופטימי תמיד!) שבתי הספר יחזרו לפעול כרגיל.

בשבוע שעבר פרסם מנכ"ל משרד החינוך שמואל אבוהב שיפרסם את הפעימה הראשונה של מיקוד בחינות הבגרות לקיץ הקרוב. העיקרון המנחה הוא זה: בחודש מאי נקיים את מקצועות הבחירה, בקבוצות היבחנות קטנות מהרגיל, בהתאם למגבלות ובחודש יוני נקיים את בחינות החובה הגדולות – מתמטיקה, אנגלית, שפה, היסטוריה, אזרחות, ספרות ותנ"ך."

דבריו של מנכ"ל המשרד מעודדים אותי מאוד. מאמינים בנו! כולם יודעים שנצליח לתמוך, להכיל ולהכין את התלמידים לבחינות הבגרות גם בתנאים המורכבים של היום-יום הנוכחי – יש בכוחנו להפוך שעה זו לשעתה הזוהרת ביותר של מערכת החינוך הישראלית. מרגיש לי שבחרתם במקצוע הנכון. תודה ענקית על המסירות העצומה בשבוע האחרון. אנחנו לומדים המון, מלמדים המון ומצליחים לעשות טוב, חדש ויצירתי במציאות הזויה של חוסר שליטה וסדר.

הפוליטיקה של ארגוני המורים ופקידי האוצר בשבוע האחרון פגעה מאוד בכולנו. יש לי רק דבר אחד לומר: "אם קשה צריך את המורים ואם קשה מאוד (חס וחלילה) חייבים את המורים!"

אל תדאגו יהיה בסדר!

תודה על שבוע של פעם בחיים.

געגועים ליום יום – בריאות ושבוע טוב

יוסי

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנחה קבוצות, מנהל קמפוס בקבוצת החינוך אנקורי.