נזכרתי באיש כי בימים שכאלו, כשאנו מוצאים עצמנו מופחדים ומפחדים על בסיס יומיומי, ימים בהם סיימו את תפקידם ראש ממשלה לשעבר הנאשם בפלילים, העסוק בהפצת שקרים, גזענות והסתה, אבל הוא והמנגנון הפוליטי שלו מסרבים לפנות את משרתם לנבחרים תוך כדי מענות וטענות ומניפולציות. בימים כאלו אנו זקוקים לעיתונות נוכחת, לא מבדרת.
במציאות שכזו, שנוספה לה גם פגיעה בזכויות האזרחים, יש צורך בעיתונות ותקשורת אמיצות, לא רופסות ומפוחדות, כנועות רייטינג וחולות צהבת ורדדת שהתבררה כנגיפית, לא מרפה ורק מתפשטת.
במציאות שכזו, שנוספה לה גם פגיעה בזכויות האזרחים, יש צורך בעיתונות ותקשורת אמיצות, לא רופסות ומפוחדות, כנועות רייטינג וחולות צהבת ורדדת שהתבררה כנגיפית, לא מרפה ורק מתפשטת
עיתונות אשר מחויבת לחשיפת האמת, לסיקור המסמן את הנכון והראוי והצודק. עיתונות ששואלת שאלות, לא מניחה לאיש להתחמק מתשובות, אינה נגררת לשיתוף פעולה עם מניפולציות ולא מרפה עד שהדברים הנאמרים יהיו דברי אמת בדוקים. עיתונאות שאינה שותקת ב"מסיבות עיתונאים" בהם החוגג והנהנה היחיד הוא הדובר, המפקיע זמן מסך ונעלם עם סיום דיבורו.
הנה כאן, מצטלם בירושלים בשנות ה-80, וולטר קרונקייט, מגיש החדשות שהיה מסיים את המהדורה היומית ב"And that's the way it is", שזה בעצם: "תסמכו עלינו, אלו הם באמת פני הדברים, אין כאן פרשנות אישית". האיש שדיווח לאומה האמריקאית משדות הקטל של מלחמת העולם השנייה, על מותו של הנשיא קנדי, על המאבק נגד הגזענות, על נחיתת האדם הראשון על הירח, ובין לבין סיקר ב-1968 את מלחמת הרמייה הגדולה של שנות ה-60', מלחמת וייטנאם.
עם שובו מווייטנאם, לאחר סדרת כתבות מלב המאפליה שבהן תיאר את המתקפות הצפון וייטנאמיות על חיילי ארה"ב, את עשרות ארונות הקבורה עטופי הדגל האמריקאי, לא חשש להעז והעביר לציבור האמריקאי מסר אישי, חדש, המתבסס על תובנותיו המקצועיות, שאין לארה"ב סיכוי לנצח במלחמה.
עם שובו מווייטנאם, לאחר סדרת כתבות מלב המאפליה, בהן תיאר את ארונות הקבורה עטופי הדגל האמריקאי, העביר לציבור האמריקאי מסר אישי, המבוסס על תובנותיו המקצועיות, שאין לארה"ב סיכוי לנצח
אז לא סחבק של מרואיינים, לא חבר אישי של ראשי ממשלה ונשיאים, לא רוכב על אופנוע בכפור הסיבירי, לא מראיין זמרות מתגרשות שמוציאות תקליט, לא חנוט בחליפה המבליטה שרירי חדר כושר, לא אינטונציות סרקסטיות ולא נשימות ופאוזות דיבור טעונות באוויר משמעותי, לא התבטלות והתנחמדות אל מול בעלי כוח ושררה.
אז מה כן? עיתונאי המחויב למקצוע ולציבור ולהצגת המציאות כפי שהיא לעיתים: לא נוחה, לא נעימה, לא מבדרת ומשעשעת. אמיץ דיו להישאר ספקן, אך לא פופוליסט.
איל יצהר הוא צלם שמלווה ומתעד מזה שנים את צדדיה ומרכיביה השונים של ההוייה הישראלית. במהלך השנים עבודותיו התפרסמו ב עיתונים שונים בינהם " מוניטין ", " כותרת ראשית ", רשת שוקן, מוספי "ידיעות אחרונות", עיתונות חוץ, "גלובס" ובתערוכות. והוא אינו אופטימי כלל
זה לא פשוט להיות מיעוט. במיוחד מיעוט לאומי במדינה שנמצאת במלחמה עם העם שלך. למשל מי שנקראים "ערביי ישראל". מצד אחד יש שאלה של זהות. האם הם "יותר ישראלים" או "יותר ערבים"? והאם השיוך הכללי ל"ערבים" הוא נכון בכלל, או שהם בעצם פלסטינים? מצד שני יש את שאלת הנאמנות. כשזה מגיע לכדי התנגשות, וזה מגיע, הם יותר נאמנים למדינה שהם חיים בה או לעם שהם שייכים אליו? אלה שאלות ששואלים עליהם, וגם שהם שואלים בעצמם.
המכון הישראלי לדמוקרטיה מקיים סקר שנתי שנקרא "מדד הדמוקרטיה הישראלית", שמסתכל בין היתר גם על סוגיות טעונות כמו אלה. הסקר הזה מתבצע בחודש יוני בכל שנה. אחת השאלות הבסיסיות ביותר היא השאלה "באיזו מידה אתה מרגיש את עצמך חלק ממדינת ישראל ובעיותיה?". השאלה נשאלת את כל משתתפי בסקר, יהודים וערבים, אבל ניתוח התשובות כולל גם פילוח לפי מגזר.
דרור פייטלסון הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים, מספרים, ופסלוני צבים. שואף להקשות על מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.
תחת הכותרת סוחטת הרגשות: "בנק הפועלים הורה לבטל סליקת תרומות להנצחת לוחם" – פורסמה השבוע כתבה (Ynet, 24/03/2024) המתארת תביעה נגד מסכת התעללות לכאורה של הבנק ושל חברת סליקה – בעמותה, המנהלת קמפיין תרומות להנצחת זכרו של לוחם שנהרג בצפון הרצועה.
התביעה קובלת על התערבות הממשל האמריקאי בפרויקט הנצחה תמים לכאורה, שמקושש תרומות למפעל חייו של הנופל. למעשה, מדובר בטענות מניפולטיביות, המצניעות את העובדה ש"מפעל החיים" המדובר הוא מאחז בלתי חוקי, שספג סנקציות אמריקאיות בשל אלימות כלפי פלסטינים. המוסדות הפיננסיים הישראליים נענים לדרישת הממשל בסירובם להעביר דרכם תרומות, שבפועל עוקפות את אותן סנקציות.
ארנון הראל הוא פעיל חברתי, קהילתי ופוליטי. גמלאי מחינוך והוראה בתיכון. לימודי תואר שני למשפטים, למערכות מידע; לימודי תואר ראשון לגיאוגרפיה ומדע המדינה, לימודי ארץ ישראל. 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות, 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה.
בשם אלוהים הרחמן והרחום
לאחרונה נתקלתי בדבריו של הרב שלמה אבינר, הקושרים את כל המוסלמים ואת כל הערבים לחמאס. מכאן נבע הצורך להעמיד דברים על דיוקם ולשפוך אור על הנקודות שעלו מדבריו.
שיח' מוחמד שריף עודה הוא ראש העדה האחמדית בישראל, מחמד פועל רבות על מנת לשמור על מרקם החיים בין האוכלוסיות בארץ ומרבה לארח כנסים לכלל אנשי הדת והתושבים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
1. יש יותר מדי מסלפים ומאחזי עיניים בכדור הארץ.
2. מבין היותר מתעתעים – הדתיים למיניהם ולדתותיהם (כל הדתות, ללא יוצא מהכלל).
3. כל דת, אילו רק היה מתאפשר לה, הייתה מוחקת מעל פני האדמה את שאר הדתות, לכן אף דת אינה טובה יותר מאחרת, וכולן מיותרות ושליליות לחלוטין.
4. אני בעד להפסיק את כל הדתות, כיום אין בהן יותר מאשר אחיזת עיניים ותו לא.
איני בקיא די כדי להציג פסוקים קיימים בקוראן המנוגדים תכלית הניגוד לאלו שמצטט השיח'. ככל הידוע לי, הקוראן אינו מקור הסמכות היחיד או, אפילו, העקרי ממנו שואבים מוסלמים את הרצוי להתנהג לפיו. , "סירת אלנבי" שהיא סיפור חייו של הנביא מחמד והחדית' הם מקורות סמכות "שימושיים" יותר, והתנהלות נביא האסלאם הייתה אלימה ומניפולטיבית.
מעבר לכל הנ"ל מוסלמים כיהודים בוחרים באסלאם וביהדות הרצויה להם.
כמו שמתחת למע' ההפעלה החלונאיות של מיקרוסופט ניתן למצוא תשתית של Dos
כך מתחת למעטה הדקיק של המונותיאזים רוחשת ג'אהיליה: יהודית, נוצרית ומוסלמית. מתברר שכמה פסוקים בכתבי הקודש אין בהם די בכדי למגר את העובדה שהומו סאפיינס הוא החיה הרצחנית ביותר בחלד. דאעש, חמאס וחיזבאללה הם בראש וראשונה ארגוני פשע שמציעים לאנושות אפיקים לתיעול הברוטאליות הטבעית, ולא בכדי ההתקפה הרצחנית, כמו גם עריפות הראש ומעשי האונס משלהבים את העולם כולו.
אני מאמין לשיח' בכוונותיו הטובות, אבל העובדות מסביב סותרות את הצהרותיו. תכביר אינה קריאה לאהבת אדם, תשאלו את היזידים והישראלים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אני רוצה לדעת מי בא עם הרעיון המתועב של "מכסות" גיוס. הגיוס הוא חובה פרסונלית של האזרח, לא של אירגונים. או שיש או שאין הצדקה לגיוס של האזרח – מה פתאום להעביר את הסלקציה לישיבות או גופים סקטוריאליים אחרים שיחליטו על פי שיקוליהם את מי לשלוח לגיוס? האזרחים אינם ליטרת בשר שרב כלשהו יחליט האם ישלח אל הצבא. מכסות גיוס מנרמלות את היחס של מנהיגי הציבור החרדי אל הציבור שלהם כצאן חסר בינה שיעשה מה שיגידו לו – את זה בדיוק יש לפרק ולהפוך את הציבור החרדי מעדר לאנשים.
רוצים מכסות? בבקשה. 400 עילויים בתורה שיקבלו מעמד מקביל לספורטאי מצטיין. כל אחד יכול להגיש מועמדות, הרבנים יכולים להגיש המלצות, ומערכת הביטחון תאשר פרטנית את האנשים.
כל השאר – מלש"בים.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם