שורד השבי עומר שם טוב מסר הצהרה ראשונה מאז ששוחרר מהשבי בעצרת בהרצליה, לצידם של חבריו שורדי השבי מיה ואיתי רגב, ויחד איתם הסיר את השלט עם תמונתו.

"פעם אחרונה שהייתי על במה זה היה בעזה אצל חמאס. אני כאן בשביל כל אלה שנשארו שם מאחור. אני יודע מה הם מרגישים, ואני מבין כמה דחוף להוציא אותם מהגיהינום שהם נמצאים בו", אמר.

דבריו המלאים:

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. אני עומר שם טוב, ואני חופשי. אין לי ניסיון על במה, והפעם האחרונה שעמדתי על במה הייתה על במת חמאס, אז תסלחו לי אם אני מתרגש מהמעמד.

"נחטפתי בשבעה לאוקטובר, ובמשך 505 ימים הוחזקתי בשבי. לרגע לא איבדתי תקווה. תמיד האמנתי שאחזור הביתה, ותמיד הרגשתי את ההשגחה והשמירה שיש עליי, למרות שהיו רגעים קשים מאוד.

"אחרי שאיתי הוחזר, הרגשתי בודד מאוד. הועברתי למנהרה בעומק 40 מטר, לבד, בתוך תא סגור במשך 50 ימים, עם מעט אוכל וללא אור. היה לי פנס שמצאתי, והשתמשתי בו כמה דקות ביום כדי שלא תיגמר לי הסוללה.

"ביום ה-50, כשהייתי על סף ייאוש גמור, אחרי חמישה ימים בחושך מוחלט, כשנותר לי לאכול ביסקוויט ביום עם מעט מים מלוחים לשתות, צעקתי לאלוהים שיוציא אותי משם, כי אני לא יכול יותר. חמש דקות אחרי כן הגיע השובה והודיע לי שאני עובר למקום אחר.

"הועברתי למנהרה אחרת, ופתאום הבנתי שגם במנהרות יש מצב רע ויש מצב רע מאוד. ברוך השם, במנהרה החדשה היה לי אור, וכמות האוכל גדלה. את 400 הימים הבאים העברתי שם לבד, וכל יום דמיינתי לעצמי את הרגע שבו אני משתחרר ואת הדברים שאעשה כשאהיה חופשי.

"דמיינתי איך אני מניח את הראש על הברכיים של אימא והיא מלטפת לי את הראש, כמו שתמיד אהבתי. דמיינתי את עצמי רוכב עם אבא על האופנוע, מרגיש את הרוח והחופש. דמיינתי איך אני, דנה ועמית יושבים בסלון ורואים יחד סרט עם פופקורן, ואת הטיולים שאני עושה עם לוקאס בשדות.

"בכל יום שם לא ברור אם תישאר בחיים או תמות מרעב או מהתעללות פיזית ונפשית. חייבים להוציא את כולם משם – את החיים לשיקום, ואת החללים לקבורה"

"אז הדמיון הפך למציאות, וברוך השם אני כאן – ואני כאן בשביל כל אלה שנשארו שם מאחור. אני יודע מה הם מרגישים, ואני מבין כמה דחוף להוציא אותם מהגיהנום שהם נמצאים בו. בכל יום שם לא ברור אם תישאר בחיים או תמות מרעב או מהתעללות פיזית ונפשית. חייבים להוציא את כולם משם – את החיים לשיקום, ואת החללים לקבורה.

"ולכם, אזרחים יקרים, אני רוצה להגיד תודה. תודה שלא ויתרתם עליי. תודה שתמכתם, עטפתם וחיבקתם את המשפחה המדהימה שלי. כל תפילה או אנרגיה ששלחתם לי – הרגשתי, גם כשהייתי במקום הכי חשוך. הרגשתי ניצוץ של אור, וזה בזכותכם.

"אימא, אבא, דנה ועמית – איזה מזל שאתם המשפחה שלי. אוהב אתכם כל כך. תודה לכוח שם טוב מכיכר הרוקדים – אתן אלופות! תודה לעיריית הרצליה על התמיכה במשפחה שלי, ועל כך שדאגתם שבכל מקום יראו את התמונה שלי.

"מעל לשנה הייתי לבד, ואני לומד עכשיו להתרגל לחיים חדשים שלא הכרתי. אני מודה לכם על כל האהבה שאתם מרעיפים עליי, ויודע שלכל אחד ואחת מכם מגיע חיבוק גדול. תודה על ההבנה שאני זקוק לעוד קצת זמן. אוהב אתכם ממש. עם ישראל חי".