• אירה אימרגליק טולצ'ין, יטבתה, 2019 (צילום: דותן בק)
    דותן בק
  • החברות הכי טובות, יטבתה, שנות התשעים. מימין: אירה, יוליה ולנה (צילום: מהאלבום הפרטי)
    מהאלבום הפרטי
  • בנות הדודה הופרדו בירידה מהמטוס. אירה וסוניה, ברוסיה (צילום: מהאלבום הפרטי)
    מהאלבום הפרטי
  • "עיר הנוער" ביטבתה, 2019 (צילום: דותן בק)
    דותן בק
  • מחלבת יטבתה, שנות התשעים (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
    אבי אוחיון, לע"מ
  • הרפת של יטבתה, שנות התשעים (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
    אבי אוחיון, לע"מ
  • חדר האוכל, יטבתה, 2019 (צילום: דותן בק)
    דותן בק

השיבה ליטבתה

את חייבת ללמוד עברית. את חייבת להיפטר מהמבטא. את חייבת לעבוד בתקשורת הישראלית. להעלב כששואלים אותך אם נשלחת מערוץ 9 ● אירה טולצ׳ין אימרגליק עלתה לבדה מרוסיה בגיל 15, ונשלחה לקיבוץ יטבתה ● עכשיו היא חוזרת לשם, לפגוש את בני הקיבוץ שלא ידעו איך להתמודד עם העולים, ולהודות לאלה שתמכו בה ושינו את חייה

שני דקלים וביניהם עמדת שמירה עגולה מוצבים בכניסה לקיבוץ הדרומי. השמש המלאכותית שזורחת בין העצים המטופחים מוכרת למרבית הישראלים כסמל המסחרי של מחלבת יטבתה.

שנים התרגשתי מהמראה הכל-כך ישראלי הזה, שסימל עבורי את החזרה לבית – ליטבתה – בדרך כלל אחרי נסיעה מתישה באוטובוס.

במשך חמש שנים – מאז שעליתי לארץ מרוסיה בגיל 15, במסגרת פרויקט נעל"ה (נוער עולה לפני הורים), ועד שהשתחררתי מהצבא – יטבתה היה הבית שלי.

ב-1995, כאשר אמא שלי סיפרה לי שקיבלתי שיבוץ מהסוכנות היהודית, ושאני הולכת לחיות ביטבתה, לא היתה לזה כל משמעות עבורי. לא ידעתי הרבה על הקיבוץ, כמו שלא ידעתי הרבה על ישראל, חוץ מהמעט ששמעתי בפעילויות של הסוכנות. גם לא ידעתי מילה בעברית, ולכן הכל היה זר עבורי באותה מידה. דין יטבתה כדין תל אביב, כדין ירושלים – רצפים של הברות שוברות שיניים.

מהאלבום הפרטי
בנות הדודה הופרדו בירידה מהמטוס. אירה וסוניה, ברוסיה

לא עזבתי את בית הוריי ואת חברובסק, עיר מגוריי במזרח רוסיה, מטעמים ציוניים. לא עזבתי בגלל עוני, אנטישמיות או יחסים גרועים במשפחה. הייתי ילדה רגילה במשפחה תומכת, אבא אמא, אח קטן, שתי סבתות, חוג מוזיקה, חוג שחמט וציונים טובים בבית הספר.

אבל מה שעניין אותי בגיל 15 זה הרפתקאות וחוויות חדשות. רציתי להגיע למחנה קיץ שנמשך כל השנה, ותכנית נעל"ה נראתה לי ולהוריי כמו מסגרת טובה ללימודי תיכון והזדמנות טובה לבחון את האופציה להגר לישראל כדרך קבע.

הייתה לי גם שותפה לפשע: על המטוס עליתי עם בת הדודה שלי, סוניה, ויחד הרגשנו בלתי מנוצחות. אבל ברגע שנחתנו בארץ, סוניה נשלחה לפנימייה ליד חיפה, ואני דרומה, למדבר. מיד הרגשתי הרבה יותר חלשה, מוחלשת.

הבידוד היה בלתי נסבל. מיד זיהיתי את התהום שמפרידה אותנו, הרוסים, מהעולם הישראלי-הקיבוצניקי שבחוץ

לא המדבר הוא שהכניס אותי לדיכאון. היינו קבוצה של 23 ילדים מכל רחבי ברית המועצות, שאף אחד מהם לא הכרתי קודם לכן, ושעליה הופקדו שלושה אנשי צוות מהקיבוץ. אני זוכרת שהסתכלתי על פניהם של שותפיי החדשים לחיי החדשים, והבנתי שזו המסגרת שתקיף אותי בשנים הקרובות. איתם אדבר, איתם אוכל, איתם אשן, איתם אלמד ואיתם אבלה בשעות הפנאי. סוג של גטו.

בתור ילדה עירונית, שהתרגלה להסתובב בכמה מעגלים חברתיים בו זמנית, הבידוד היה בלתי נסבל. מיד זיהיתי את התהום שמפרידה אותנו, הרוסים, מהעולם הישראלי-הקיבוצניקי שבחוץ.

זה קרה כבר בביקור הראשון בחדר האוכל, וחזר על עצמו גם ביום הראשון בבית הספר: אף אחד לא הסתכל לכיוון שלי, והאנשים שעברו לידי סובבו את ראשם לצד השני. בהמשך, הבנתי שזה חלק מהמנטליות של חברי וילדי הקיבוץ. אולם באותם רגעים, כשהמבטים היחידים שקלטתי היו כאלה שבחנו אותי בהתנשאות, מהר מאוד חלחלה אלי הבנה אחת – אני לא רצויה.

העלייה לישראל הייתה היציאה הראשונה שלי מגבולות רוסיה. בתור ילידת שנות ה-80, טרום עידן האינטרנט, כל השקפת עולמי התבססה על תעמולה סובייטית – מעט מאוד השפעות של המערב, ואפס ביקורת על המדינה.

הייתי בהלם לגלות שלהיות רוסייה זה לא מגניב, שיש דעות קדומות לגבי המוצא שלי, שהחיקוים של המבטא הרוסי הם נלעגים ומבישים. אני מניחה שזו קבלת הפנים והרושם שהייתי מקבלת בכל מקום שהייתי נוחתת בו אז בישראל, אבל מה שבטוח – בקיבוץ לא עשו לנו הנחות.

את הנחמה הפרטית שלי מצאתי בתוך הקבוצה שלנו. חברתי לשלוש בנות ונהפכנו לחברות אמת, למשפחה, לכוח ההישרדות שהיה דרוש לי כל כך, כדי להשאיר את הראש מעל המים. כדי להשתייך.

החודש, כמעט רבע מאה אחר כך, החלטתי להתמודד פנים אל פנים עם המקום שנתן לי בית, אך מעולם לא הרגשתי בו בבית. הזמנתי את שלושת חברותי הטובות, ויחד חזרנו ליטבתה.

אני והיפות שלי, יטבתה, 2019 (צילום: דותן בק)
אני והיפות שלי, יטבתה, 2019 (צילום: דותן בק)

1. לפחות לא דמיינתי

לפחות לא דמיינתי, הם באמת לא רצו אותנו שם, אני חושבת לעצמי כשאני פוגשת בחדר האוכל של הקיבוץ את ליאת גלנטי.

ליאת עדיין מתגוררת בקיבוץ, עוסקת בחינוך ומגדלת שתי בנות. 24 שנים עברו והיא לא השתנתה. אותה שמחת חיים, אותם תלתלים, ואותה יכולת מדהימה לגייס אותך לפטפוט קל, גם כשאת לא ממש יודעת עברית. לא בכדי היא הייתה אחת מהבנות הראשונות והיחידות שיצרו איתנו קשר חברי.

"אני זוכרת שהיה דיון סוער בקרב ילדי 'חביב' (הכינוי שניתן לקבוצת בני גילי ביטבתה, אא"ט), כשהודיעו לנו שרוצים לקלוט קבוצה של רוסים, ולשכן אותם בעיר הנוער שלנו (אזור המגורים של הנוער בקיבוץ)", ליאת מגלה לי לראשונה.

"לא רק שיטבתה ידועים בכל האזור כקיבוץ של סנובים, תחשבי שהיינו חבורה מאוד סגורה, גדלנו ביחד מגיל שלושה חודשים ולא רצינו לקבל אף אחד לתוכנו. בסוף הדיון ערכנו הצבעה האם להביא אתכם לקיבוץ – והצבענו פה אחד נגד".

אבל עם כל הכבוד להחלטה של בני הנוער, חברי הקיבוץ הבוגרים קיימו הצבעה נוספת – והחליטו אחרת. גם שם התגלעו חילוקי דעות קשים סביב הקליטה של בני הנוער. "הדעות היו חלוקות, כי הקהילה הייתה עמוסה ועייפה מפרצופים זמניים חדשים – מתנדבים ואולפניסטים", מספר גנאדי דבורקין, שהיה המדריך שלנו במשך כל התקופה.

גנאדי, שהיה אז בעצמו חבר קיבוץ טרי ועולה חדש, מסביר שההחלטה הסופית התקבלה ממניעים אידאולגיים טהורים, כפי שהיה נהוג אז בתנועה הקיבוצית. "בסוף מה שהכריע הוא האג'נדה הציונית", הוא אומר. "אבל כשראיתי איך הם קיבלו אתכם בפועל אמרתי, 'זה קיבוץ שאוהב עלייה – אבל לא אוהב עולים'".

גנאדי היה בשנות ה-40 לחייו כשהגענו לקיבוץ, היו לו שני ילדים קטנים, אישה יפה בשם אירה, והרבה מאוד מוטיבציה לעזור לנו בכל דרך אפשרית.

עד היום גנאדי הוא הקשר העיקרי שלי עם הקיבוץ. אב לארבעה ילדים בוגרים שעדיין מתייחס אלי כאילו הייתי הילדה שלו. כאילו הישגי המקצועיים הם הישגיו. ובמידה רבה הם באמת כאלה.

היינו מבודדים פיזית – אזור נפרד בעיר הנוער, כיתה נפרדת, שולחן נפרד בחדר האוכל; וגם חברתית – כל הפעילויות נערכו בנפרד

אבל אז, כאשר הגענו לקיבוץ על אפם וחמתם של בני גילנו, אנשי צוות מסורים כמו גנאדי (ובהם גם המחנך שלי, שלום זאוסמר ז"ל, והמטפלת שלי מילה) היו טיפה בים של זרות. זרות שהרגשנו בכל דרך אפשרית.

היינו מבודדים פיזית – אזור נפרד בעיר הנוער, למדנו בכיתה נפרדת, אכלנו בשולחן נפרד בחדר האוכל; וגם מבודדים חברתית – כל הפעילויות שלנו מחוץ לשעות הלימודים התקיימו בנפרד. ביומיום, בבית הספר, בחדר האוכל, בהסעות ובכל שאר נקודות המפגש הפיזיות, נרשמה התעלמות הדדית.

בני גילנו התעלמו מאיתנו, ואנחנו התעלמנו מהם. לא רבנו איתם, הבנים לא הלכו מכות, פשוט התעלמות מוחלטת.

"כשנחתו החייזרים אנחנו לא רצינו אותם", מספרת ליאת. "אמרנו 'שימו אותם בנפרד מאיתנו, ואל תכריחו אותנו להיות חברים שלהם'. אחרי חודש-חודשיים שהייתם פה, החלטתי לבדוק במה מדובר. אני זוכרת שהייתי יושבת איתכם בלי שממש יכולנו לדבר, אבל גיליתי שאתם חמודים. שאתם בני-עשרה מורדים כמונו – מעשנים סיגריות בשושו ומתחבאים מהמדריכים. במשך כמה חודשים הקיבוצניקים שגדלתי איתם עשו עלי חרם. 'לכי לחברים החדשים שלך', הם היו אומרים לי. לעולם לא אשכח לה את זה".

שינו את חיי. ד"ר חנן גינת (מימין) ושלום זאוסמר ז"ל (צילום: מהאלבום הפרטי)
שינו את חיי. ד"ר חנן גינת (מימין) ושלום זאוסמר ז"ל (צילום: מהאלבום הפרטי)

2. כנראה שפלשנו לטריטוריה שלהם

כחלק מההווי הקיבוצי הסתובבנו בשבילים של עיר הנוער, דיברנו רוסית בקולי-קולות, צחקנו, וכנראה "פלשנו" לטריטוריה ולפרטיות של בני הקיבוץ.

"היו ילדים שזה ממש הרגיז אותם, והפריע להם", אומר לי אחד מבני הקיבוץ, שמבקש להישאר בעילום שם. הפצע הזה, מסתבר, פתוח גם אצלו עד היום. "הילדים האלה יזמו אסיפה בנושא, ובמזכירות הקיבוץ דרשו שילדי 'נעל"ה' לא יעברו בתוך אזור המגורים של הצברים, אלא יעברו בשביל שמסביב. אני זוכר שהיו חברי קיבוץ שהזדעזעו מהרעיון הזה, וראו בו גזענות לשמה, אבל היו גם חברים שתמכו בילדים".

למרות שהיינו רק בני 15, חלק מהחברים ביטבתה התקשו לראות בנו ילדים שזקוקים לבית. "הייתם סגורים, אבודים וחסרי ביטחון, הייתם זרים. לאנשים היה קשה להתחבר",  מסבירה ענת בן יוסף, חברת קיבוץ ועובדת סוציאלית במקצועה, שעבדה כמטפלת בקבוצה שלנו למשך תקופה.

ענת, שהייתה אז אמא צעירה לשלושה ילדים קטנים, פתחה את ביתה ואת לבה והייתה למשפחה אומנת עבור חברתי לקבוצה, ג'ני. כשפגשתי אותה עכשיו בחדר האוכל, והיא כבר אם לארבעה ילדים גדולים, מיד הציעה לי לבוא לביתה ולספר לי את הרשמים שלה מהתקופה ההיא.

כשהתיישבנו בגינה שלה והיא מזגה לי שוקו (של יטבתה, אלא מה), אמרה:  "יטבתה הייתה אז קהילה מאוד הומוגנית – הרוב יוצאי תנועות הנוער וגרעינים, מעט מאוד עולים חדשים. ראיתי שיש אנשים בקיבוץ שקשה להם לפתוח את הלב אליכם. הייתה סנוביות ועליונות. כאילו רצינו לשים מסביבנו חומות ולא לפתוח אותן לזרים. אנחנו טובים וחזקים, ונישאר כאלה, ורק שלא יבואו לשנות אותנו".

רק בביקור הזה גיליתי עד כמה התקופה שלנו בקיבוץ זכורה גם למקומיים. אפילו היום הראשון שבו הגענו לקיבוץ. "יש לי תמונה בראש – רכב שעוצר ליד חדר האוכל ויוצאים ממנו שישה חבר'ה", מספר אריאל ביק, חבר קיבוץ שהיה רכז נוער בתקופה המדוברת".

התיישבנו לשוחח מיד אחרי ארוחת שישי, על שני כיסאות פלסטיק בכניסה לחדר האוכל. כל מי שנכנס או יצא נתקל בנו. קלטתי הרבה מבטים, וידעתי שהלפטופ הזעיר שלי לא מסתיר אותי.

"הייתם שונים", אומר אריאל. "היום כל הילדים בעולם נראים אותו הדבר, בגלל המדיה והרשתות החברתיות. אתם לבשתם סוודרים רוסים כבדים. לא יכולתי להפסיק לחשוב על ילדים שבגיל 15 לקחו אותם מהבית, וזרקו אותם במדבר בלי שפה ובלי ההורים. זה היה אומץ בלתי נתפס, וזה גם קושי שאתה כמקומי לא יודע איך להתמודד איתו".

"לא יכולתי להפסיק לחשוב על ילדים שבגיל 15 לקחו אותם מהבית, וזרקו אותם במדבר בלי שפה ובלי ההורים. זה היה אומץ בלתי נתפס, וזה גם קושי שאתה כמקומי לא יודע איך להתמודד איתו"

ההפרדה המוחלטת בינינו לבין בני הנוער המקומיים הייתה מאורגנת וממוסדת, ונמשכה לאורך כל שנות התיכון. זאת הייתה המדיניות – או היעדר מדיניות. בסוף י"ב הרשו לנו לחגוג יחד את סיום הלימודים במסיבה משותפת. האירוע היה מהנה בצורה בלתי רגילה, אבל זה גם היה מעט מדי ומאוחר מדי.

"זו הייתה אחת הטעויות הגדולות שנעשו ואני הכיתי על חטא במשך שנים", אומר ביק, שהיה חלק מהצוות החינוכי של יטבתה.

"היינו צריכים להכניס אתכם למסגרת אחת יחד עם הנערים המקומיים, ולתת לכם מדריכים משותפים. אבל אז היה ניסיון לגונן. הצוות שלכם, שבעצמו היה מורכב מעולים חדשים, ניסה לגונן עליכם, ואנחנו ניסינו לגונן על בני הקיבוץ, שחיו בתוך בועה ונחשפו לאוכלוסיות אחרות רק בטיולים השנתיים".

שיחה עם ענת בן יוסף. יטבתה, 2019 (צילום: דותן בק)
שיחה עם ענת בן יוסף. יטבתה, 2019 (צילום: דותן בק)

3. אירה מחברוסק ויוליה מפרם

למדנו בבית ספר "מעלה שחרות", שממוקם על הר מעל יטבתה, ולומדים בו ילדי הקיבוצים של האזור. בשכבת י' היו רק שתי כיתות – אנחנו וכיתת הצברים. ד"ר חנן גינת, היום ראש המועצה האזורית חבל אילות, היה מנהל בית הספר והמורה שלנו לגיאולוגיה באותה התקופה.

כשחנן שמע על הביקור שלי ושל חברותי בקיבוץ, הוא ביקש לפגוש אותנו ביוזמתו. לא ראיתי אותו יותר מעשרים שנה, והוא לא השתנה בכלל. אותו אדם ערכי, איש חינוך שופע ידע וטוב לב.

חנן סיפר לי שעד היום, כשהוא מרצה על חינוך, הוא מדבר על שתי ילדות "אירה מחברובסק ויוליה מפרם (עיר במרכז רוסיה), שהגיעו לארץ בלי ידיעת השפה וסיימו 5 יחידות עם ממוצע של 100 בבגרות". הייתה בו כל כך הרבה חיבה אלינו שזה חימם את ליבי, ובכל זאת היו לי שאלות לא פשוטות.

חנן סיפר לי שעד היום, הוא מדבר על שתי ילדות "אירה מחברובסק ויוליה מפרם, שסיימו 5 יחידות עם ממוצע של 100 בבגרות"

חנן הוסיף כי מהרגע הראשון תמך בשילוב ילדי נעל"ה בבית הספר. אבל המניעים שלו, הוא מעיד, היו בעיקר פרקטיים: "הגיעו חבר'ה חרוצים ומוכשרים שאהבו ללמוד", הוא מספר. "זה העלה את ממוצע הציונים, ואפשר לחלק את הכיתות – שהיו קטנות – למגמות לימוד".

איזו הכנה ערכתם בבית הספר לקראת ההגעה שלנו?

"אני לא זוכר שערכנו הכנות. לא נכנסתי לכיתות ודיברתי עם הילדים על זה שמגיעה כיתה של עולים חדשים. בשנה הראשונה, באופן טבעי, למדתם בנפרד, כי למדתם עברית הרבה שעות. בהמשך, כשהתחלקתם למגמות, הכיתות היו מעורבות".

דותן בק
יטבתה, 2019

בפועל, הערבוב היה וולנטרי, כי אני לא זוכרת שיצא לי לבצע משימה לימודית אחת עם מישהו מהכיתה השנייה. למה לא ניסיתם לגרום לנו להתערבב ולחייב אותנו לעשות משימות ביחד?

"אני לא זוכר שהייתה חשיבה כזו. הילדים הצברים היו בתוך הבועה של עצמם והיה להם נוח להתעלם מכם. אבל זה הטבע של בני הקיבוץ. אפילו כשניסינו לפתוח את בית הספר לילדים מאילת, היתה התנגדות לקבל את העירוניים הערסים".

בשלב הזה מתערבת בשיחה חברתי לנה. היום ראש צוות פיתוח תוכנה בחברת היי-טק ואמא לשלוש בנות. אז היא הייתה רוסיה חסרת ערך כמוני, או לפחות ככה הרגישה.

"רק כשהגעתי ללמוד בטכניון אחרי הצבא, התחלתי להבין שאני לא סוג ב', שלהיות רוסיה זה דווקא מגניב", אומרת לנה לגינת, והמילים שלה כאילו יוצאות מהפה שלי. עם העלייה שלי לארץ נצרבה אצלי התפיסה שהמוצא שלי הוא לא מקור לגאווה.

להיפך. אירה, את חייבת ללמוד עברית על בוריה, אמרתי לעצמי. את חייבת להיפטר מהמבטא. את חייבת לעבוד בכלי תקשורת ישראלי. לעטות פרצוף נעלב בכל פעם שמרואיין שואל אותך האם נשלחת לשוחח איתו מטעם ערוץ 9.

"הקיבוץ בשבילי היה מקום עם אנשים חמים, שנתן לי גם כישורי חיים", אומר רומן ספונוב. "קיבלתי יותר ממה שילדים ישראלים קיבלו"

יחד עם זאת, לנה ואני יודעות שהרבה מהמוטיבציה המטורפת שלנו – להשתלב, להשתנות, להוכיח – נולדה שם, מאחורי הדקלים של יטבתה. ובעיקר, שהיו שם גם הרבה כוונות טובות ורגעים יפים.

"הקיבוץ בשבילי היה מקום עם אנשים חמים, שמעבר להשכלה ולמידה נתן לי גם כישורי חיים", אומר רומן ספונוב, בוגר הקבוצה שלמד איתי, וכיום מומחה לביו-כימיה, מנהל פיתוח בחברת תרופות ואב לשלושה. "קיבלתי כל מה שילדים ישראלים קיבלו פלוס עצמאות עם גיבוי של מערכת תומכת".

להתראות נעורים, שלום אהבה. יטבתה, 2019 (צילום: דותן בק)
להתראות נעורים, שלום אהבה. יטבתה, 2019 (צילום: דותן בק)

4. אתם בסדר, אתם

ואכן, נעשו הרבה מאמצים לשלב אותנו, והיו הרבה אנשים נפלאים באמצע הדרך שעשו עבודת קודש ועזרו לנו. המחנך שלנו, שלום, דחף אותנו לעבוד כמו בני קיבוץ – פעם בשבוע יום עבודה במקום לימודים. חלק ממשפחות הקיבוץ אימצו את ילדי נעל"ה, ונוצרו קשרים אישיים, שחלקם נמשכים עד היום.

כולנו סיימנו את התיכון עם בגרות מלאה, רובנו המכריע חיים בישראל, הקמנו משפחות והגענו להישגים מרשימים בקריירה. מהנדסים, קצינים, מתכנתים ודוקטורים, וגם עיתונאית אחת שכותבת רק בעברית.

יותר מ-90% מבוגרי נעל"ה נשארו בארץ. ההערכה היא שכ-80 אלף עולים הגיעו ארצה בזכות התכנית – בוגרים ומשפחותיהם

גם ברמה הלאומית, מדובר בסיפור הצלחה: לפני שנה בדיוק ציינו באגודה לקידום החינוך 25 שנה לתוכנית נעל"ה, ובמעמד שר החינוך ושרת הקליטה, ציינו את הישגי התוכנית ובוגריה.

במשך 26 שנות קיומה של התוכנית הגיעו לישראל יותר מ-17 אלף תלמידי תיכון. ממוצע הזכאים לתעודת בגרות מקרב בוגרי נעל"ה עומד על 85%. יותר מ-90% מהבוגרים נשארו לגור בישראל.

ההערכה היא שכ-80 אלף עולים הגיעו לישראל בגלל התוכנית – בוגרים ומשפחותיהם.

מאז שנות ה-90 ועד היום, יטבתה וקיבוצים אחרים באזור – גרופית, קטורה ואילות – המשיכו לקלוט קבוצות נעל"ה. מבחינת הקיבוצניקים שפגשתי החודש, המחזור שלנו הסתיים בתחושה אדירה של הצלחה – ובטפיחה על השכם של הצד הקולט.

"הצלחה כמובן!", אומר ד"ר גינת, "המטרה לא הייתה לקלוט אתכם כחלק אינטגרלי של הקיבוץ, אלא לקלוט אתכם בארץ ולתת לכם השכלה. קודם כל הלימודים, והיכולת להשתלב אחר כך. כשמסתכלים על התוצאות, אני לא רואה כאן כישלון, אני רואה הצלחה!"

החברות הכי טובות, יטבתה, שנות התשעים. מימין: אירה, יוליה ולנה (צילום: מהאלבום הפרטי)
החברות הכי טובות, יטבתה, שנות התשעים. מימין: אירה, יוליה ולנה (צילום: מהאלבום הפרטי)

רגע לפני פרידה, אני מספיקה להגיד שלום להילה אילן, חברת הקיבוץ שהייתה המורה האהובה שלי לספרות ולתאטרון.

בהרבה מובנים, הילה הייתה הסיבה לכך שמצאתי את עצמי בתחום התקשורת. היא החמיאה לי על כישורי המשחק שלי, אבל עודדה אותי ללמוד משהו אחר באוניברסיטה. "לכי למשהו שהוא ליד", היא אמרה. "תדאגי שתהיה לך ארוחה חמה על השולחן בשישי".

"כשאני מסתכלת על הקבוצה שלכם כעבור 20 שנה, אני רואה שכולכם מאוד בסדר", אמרה לי הילה השבוע. "אף אחד לא גר בהתנחלות, אף אחד לא חזר בתשובה. כולם עובדים טוב, נשואים לבני המין השני, ולכולם ילדים עם שמות מאוד ישראלים. כולכם הייתם צריכים להיות בסדר כדי להתקבל כאן. כי מי יכול להרשות לעצמו להיות לא בסדר? מי שגם ככה מקובל בכל תנאי".

וכל הדרך חזרה לילדים שלי במרכז הארץ אני חושבת על הדברים של הילה אילן.

האם העובדה שכולנו הלכנו בתלם שחרשו עבורנו בקיבוץ – לא מתנחלים, לא דתיים, לא רווקים או חד מיניים, רחמנא לצלן, לא נותנים לילדים שלנו שמות שנשמעים יותר טוב עם מבטא – האם העובדה הזו היא הצלחה או כישלון? האם יש רק דרך אחת "להיות בסדר"?

 

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
6
אירה היקרה, תודה על המסמך החברתי המרתק שכתבת. כתיבתך רגישה, חכמה מעניינת וקולחת. אני רואה בכתבה הזו תעודת עניות לקיבוץ יטבתה בתקופה שאת מתארת, בתקווה שדברים השתנו. רציתי לכתוב לחברה הקי... המשך קריאה

אירה היקרה, תודה על המסמך החברתי המרתק שכתבת. כתיבתך רגישה, חכמה מעניינת וקולחת. אני רואה בכתבה הזו תעודת עניות לקיבוץ יטבתה בתקופה שאת מתארת, בתקווה שדברים השתנו. רציתי לכתוב לחברה הקיבוצית, אך לא אעשה הכללות.
יפה שהקיבוץ לקח על עצמו את קליטת ילדי וילדות נעל"ה, אבל ככה? לא תודה! הם לא "עשו לכם/ן טובה". הכי כואב הוא שהייתם ילדות וילדים. 15 זה ילדים. באו אליהם ילדים, מנותקים מהורים, משפחה, בארץ חדשה ולא מוכרת שלא דוברים את שפת המקום ולא היתה בליבם את החמלה לחבק אתכם לקרבם. במקום לשאת אתכן/ן על כפיים, הם הדירו, הרחיקו, סגרו, השפילו אתכם וסימנו אתכםן כלא רצויים ולא ראויים. ועל כך נשבר הלב. מצטערת שעברת את כל זה.
והכי גרוע שכך חינכו את הבנים והבנות שלהם.
אוירת הגזענות שאת מתארת גם בקרב אנשי ונשות החינוך מצמררת. איך נתנו יד להפרדה ביניכן? איך שיתפו פעולה עם ההתנשאות של הילדים? כשהמורה אומר: הם לא רצו את "העירוניים הערסים" מאילת הוא לא מסתייג מהאמירה. ערס בערבית הוא סרסור. הגזענות במקרה הזה מופנית כלפי "המזרחיים", שגרו באילת שלא יתערבבו עם "הקיבוצניקים הטהורים". וכך גם כלפי "הרוסים". אבל השיא הוא המורה הילה (זאת אשת חינוך?) שהיום, לא לפני 20 שנה, חושפת את שנאתה וגזענותה כלפי מתנחלים, דתיים, חרדים וקהילת הלהט"ב. מחריד.
את כישרונותיך כעיתונאית, את הקריירה שלך ואת אישיותך וערכייך, בנית ועיצבת לא בזכות התבגרותך בקיבוץ יטבתה, אלא למרות קיבוץ יטבתה.
מקווה שהכתבה הזו גרמה להם לעשות חשבון נפש עם עצמם.

שלום אירה, לא יכולתי שלא לחוש הזדהות. אני אמנם צבר יליד ירושלים, אבל חייתי זמן כילד חוץ במספר קיבוצים. סבלתי בדיוק מאותה דחיה אליטיסתית שסבלת את, אלא שאני רואה בך את הסיבות לכך באור שו... המשך קריאה

שלום אירה,
לא יכולתי שלא לחוש הזדהות. אני אמנם צבר יליד ירושלים, אבל חייתי זמן כילד חוץ במספר קיבוצים. סבלתי בדיוק מאותה דחיה אליטיסתית שסבלת את, אלא שאני רואה בך את הסיבות לכך באור שונה. השיטה הקבוצית שהרימה את ילדי הקיבוץ כעתידה של ישראל, כבחירי בניה, ואכן, הם היו בין המתנדבים בעם אבל בהחלט לא היחידים. זאת חברה סגורה שנתמכה בחברה סגורה עוד יותר. אותה התופעה ברמות שונות קיימת בכל הארצות אליהן הגיעו מהגרים. קיימת נחיצות להשתיכות האטנית והיא נשמרת בקנאות גם כשאין צורך מעשי בכך. לא ארחיב, אבל הסיפור חייב לעורר מחשבות. ואלי לימוד הדרך לשיפור חייהם של מאות סובלים על לא עוול בכפם.

הייתי גם בנעל"ה באותה תקופה בקיבוץ של שומר הצעיר. ברגע שביקשתי ללמוד יותר על יהדות ולעבור לפנימייה לבנות, נשלחתי לפסיכולוג ולא קיבלתי שום תשובה לבקשתי. עזבתי את הארץ בעקבות הסיפור והצתר... המשך קריאה

הייתי גם בנעל"ה באותה תקופה בקיבוץ של שומר הצעיר. ברגע שביקשתי ללמוד יותר על יהדות ולעבור לפנימייה לבנות, נשלחתי לפסיכולוג ולא קיבלתי שום תשובה לבקשתי. עזבתי את הארץ בעקבות הסיפור והצתרפתי להוריי שעשו הגירה לגרמניה, שם חזרתי בתשובה בגרמניה וחזרתי לארץ. בסוף הגעתי להשגים די טובים לאלו של החברים החילוניים בכל המובנים, למרות שגרתי תקופה ביישוב לקו הירוק. בסך הכל אני רואה את הניסיון של נעל"ה באור חיובי – התאהבתי בארץ באותה תקופה, אך הייתי רוצה שהתכנית הייתה מכילה בצורה טובה יותר שינויי אישיות החניכים המתבגרים בלי שיפוטיות, שמדובר עליה במאמר. גם הום הרבה עולים חדשים עוזבים את הארץ בעקבות כשלון של תכנית קליטה מסוימת ולא מקבלים יעוץ לגבי תחלופה אפשרית. חבל!

עוד 2,369 מילים ו-6 תגובות
סגירה