אירה היקרה, תודה על המסמך החברתי המרתק שכתבת. כתיבתך רגישה, חכמה מעניינת וקולחת. אני רואה בכתבה הזו תעודת עניות לקיבוץ יטבתה בתקופה שאת מתארת, בתקווה שדברים השתנו. רציתי לכתוב לחברה הקיבוצית, אך לא אעשה הכללות.
יפה שהקיבוץ לקח על עצמו את קליטת ילדי וילדות נעל"ה, אבל ככה? לא תודה! הם לא "עשו לכם/ן טובה". הכי כואב הוא שהייתם ילדות וילדים. 15 זה ילדים. באו אליהם ילדים, מנותקים מהורים, משפחה, בארץ חדשה ולא מוכרת שלא דוברים את שפת המקום ולא היתה בליבם את החמלה לחבק אתכם לקרבם. במקום לשאת אתכן/ן על כפיים, הם הדירו, הרחיקו, סגרו, השפילו אתכם וסימנו אתכםן כלא רצויים ולא ראויים. ועל כך נשבר הלב. מצטערת שעברת את כל זה.
והכי גרוע שכך חינכו את הבנים והבנות שלהם.
אוירת הגזענות שאת מתארת גם בקרב אנשי ונשות החינוך מצמררת. איך נתנו יד להפרדה ביניכן? איך שיתפו פעולה עם ההתנשאות של הילדים? כשהמורה אומר: הם לא רצו את "העירוניים הערסים" מאילת הוא לא מסתייג מהאמירה. ערס בערבית הוא סרסור. הגזענות במקרה הזה מופנית כלפי "המזרחיים", שגרו באילת שלא יתערבבו עם "הקיבוצניקים הטהורים". וכך גם כלפי "הרוסים". אבל השיא הוא המורה הילה (זאת אשת חינוך?) שהיום, לא לפני 20 שנה, חושפת את שנאתה וגזענותה כלפי מתנחלים, דתיים, חרדים וקהילת הלהט"ב. מחריד.
את כישרונותיך כעיתונאית, את הקריירה שלך ואת אישיותך וערכייך, בנית ועיצבת לא בזכות התבגרותך בקיבוץ יטבתה, אלא למרות קיבוץ יטבתה.
מקווה שהכתבה הזו גרמה להם לעשות חשבון נפש עם עצמם.