הראשונות שרצות לקראתי הן אורית ודיקלה. אף פעם לא חשבתי שאומר על חזירות שהן מתוקות, אבל שתי החזרזירות האנרגטיות זכאיות לגמרי לתואר.
בסך הכל בנות שלושה חודשים, כבר לא תינוקות, אבל תזזיתיות ומלאות וסקרנות כיאה לגילן הצעיר. הן בוחנות אותי בעניין, משמיעות כמה נחרות ואחר כך חוזרות לעיסוקיהן, מתרוצצות ברחבי החווה, מתגרות בכל חמור וכבש שנקלעים בדרכן ומקוששות תשומת לב ושותפים למשחק.
הן בולעות בתשוקה את החיים ואת מרבדי העשב הירוק, אבל קשה להימנע מהמחשבה על הגורל שהיה מנת חלקן אלמלא התמזל להן המזל: בקרוב הן היו אמורות להיות מובלות לשחיטה אחרי חיים קצרים, צפופים ומייסרים בחזירייה של קיבוץ להב שבנגב.
בכל רגע נתון כלואים שם בתנאים מחפירים יותר מעשרת אלפים נידונים למוות מבני מינן של אורית ודיקלה, רובם המכריע לא יידעו במהלך חייהם אפילו רגע אחד של אושר מתפרץ כמו זה שהן חוות עכשיו.
אורית ודיקלה הן הדיירות החדשות ב"חוות החופש" – שם פשוט והולם למקום שחגיגות העצמאות מתקיימות בו כל השנה, עיר מקלט לבעלי חיים שניצלו מזוועות תעשיית המזון מהחי (בשר/ביצים/חלב).
במדינות ענק כמו ארצות הברית חוות כאלה משתרעות על שטחים שמסתיימים מעבר לקו האופק; גירסת כחול-לבן של החווה ממוקמת בפאתי מושב עולש שבשרון. 250 בעלי חיים מתגוררים כאן על שטח של כ-25 דונם: עזים, כבשים, פרות, חמורים, תרנגולות, תרנגולי הודו, ארנבים.
לכל חי יש שם, לעיתים על שם האדם שהציל אותו מהגיהינום שבו היה כלוא; אורית ודיקלה, למשל, נקראות על שם צמד חברות שהצליחו לחלץ אותן (בהסכמה) מהחזירייה של להב.
על הרעיון להקים את חוות החופש שמעתי לראשונה לפני מספר שנים משתי ההוגות והמייסדות – עדית רומנו ומיטל בן ארי. רומנו, אם לשלושה, הגיעה מעולם העסקים והיזמות; בן ארי מההייטק.
לכל חי יש שם, לעיתים על שם האדם שהציל אותו מהגיהינום שבו היה כלוא; אורית ודיקלה, למשל, נקראות על שם צמד חברות שהצליחו לחלץ אותן (בהסכמה) מהחזירייה של להב
חשבתי שיש להן כוונות נהדרות ורעיונות נשגבים, אבל שאין להן הרבה סיכוי לצלוח את מהמורות הביורוקרטיה הישראלית והאתגרים הכלכליים שכרוכים בהקמה של פרויקט כזה. לא לקחתי בחשבון את עוצמת הנחישות והדבקות שלהן במטרה.
כנגד כל הסיכויים, השתיים הקימו מקום נפלא, מקום לדאגה. מקום שמרגע שבאת בשעריו, בהכרח משתנה התפיסה שלך את מערכת היחסים בין בני האדם לבעלי החיים. מקום שבו הכול נראה כל כך טבעי ונכון, והעולם שבחוץ נראה כל כך משובש.
לכל דייר בחווה יש לא רק שם, אלא גם סיפור – סיפור שמלמד על התעשייה שממנה הוא בא: בילי התיש מתגלגל באחו על מעין עגלה עם גלגלי עזר. הוא נולד משותק בשתי רגליו האחוריות, וזה מה שהציל אותו. "בגלל הרגליים הוא לא כשר", מסבירה מיטל בן ארי.
"הוא נולד בדיר חלב בצפון, ובמצב רגיל, בהיותו זכר, הוא אמור להישלח אחרי כמה שבועות לשחיטה. בגלל המום, אין לו ערך וגם אין שום סיבה לתת לו טיפול רפואי. הרפואה בתעשייה היא עדרית, לא משקיעים בטיפול פרטני. ברגע שהוא לא בריא הוא הופך לנטל. למרבה המזל הוא הגיע אלינו במקום להישלח אל מותו".
רוני, גדי צעיר ומתוק, ניצל בנסיבות שניתן לכנותן פוליטיות: ערב חג הפסח הוא כיכב בתמונה שהעלתה משפחה לרשתות החברתיות. בני המשפחה סיפרו שהם עומדים להעלות אותו לקורבן בהר הבית. כדי למנוע התלקחות, המשטרה מיהרה לחלץ את הזבח המיועד, הגדי הרך נמסר לשירות הווטרינרי בירושלים, ומיטל בן ארי דהרה לשם בערב החג כדי לאסוף אותו אל חוות החופש. במקום לעלות לעולה, הוא עולה מדי יום לטרמפולינה שהוצבה במרכז החווה ומקפץ עם ידידים.
שני החזירים הוותיקים יותר, עומרי ויוסי, רובצים עדיין בבית העץ שלהם. לקראת ערב ייצאו, אבל יוסי יתקשה מאוד ללכת. הוא כבר הגיע למשקל 300 קילוגרם, למרות שהוא מקבל בחווה דיאטת "אנטי פיטום". רגליו מתקשות לשאת אותו.
יוסי הוא קורבן של העיוות הגנטי והמשקל המפלצתי שבתעשייה מכוונים אליו כדי להגדיל את כמות הבשר והשווי הכספי של החזיר. מדי יום מיטל מלעיטה אותו ב-12 כדורי אופטלגין ("בבית המרקחת חושבים שאני מכורה למשככי כאבים") על מנת שיוכל לעמוד על הרגליים, ובכל זאת את הדקות הראשונות מחוץ לבית הוא עושה על הברכיים מרוב כאבים. אחר כך, לאט-לאט, הוא מתרומם.
אורית ודיקלה הצעירות מקבלות ארוחות שכוללות תערובת נטולת סוכר, קצת פירות והמון עשב, אבל מיטל חוששת שבעיית המשקל אורבת גם להן מעבר לפינה.
התרנגולות המטילות מגיעות לכאן עם חתכים עמוקים ברגליים – לעיתים בלתי ניתנים לריפוי – מהעמידה הנצחית על הסורגים בלולי הסוללה הצפופים; תרנגולי ההודו מתמודדים עם שברים ברגליים שנוצרים בגלל משקל היתר; על גופן של הפרות הרועות באחו חרוט מספר סידורי, זיכרון מימיהן ברפת, וגם לארנבים מקועקע מספר על האוזן – מזכרת מהמעבדה שבה ערכו עליהם ניסויים. איך אמר יצחק בשביס זינגר? "עבור בעלי החיים, כל יום הוא טרבלינקה".
ויקטור הוגו אמר, "בעלי החיים לא יכולים להגיע לגיהינום – הם כבר שם", אבל יש גם בעלי חיים, מעטים אמנם, שמגיעים לגן העדן שבפאתי עולש. הם לא מודעים לכך שהימים ימי קורונה, ושצוות החווה עושה שמיניות באוויר כדי להמשיך לתפעל אותה.
כדי למנוע הדבקה והשבתה של החווה, נותר בה רק קומץ עובדים וצוות מתנדבים קבועים. מעליהם מרחפת כמובן העננה הכלכלית הכבדה: "איך שהתחיל המשבר התחלנו לקבל טלפונים מאנשים שביקשו לבטל את הוראת הקבע", מספרת מיטל בן ארי. "אני לא באה אליהם בטענות, מבינה לגמרי: אנשים הרגישו חוסר יציבות, איבדו עבודה, ביטלו כל מה שנראה להם פחות חיוני.
"אבל כמעט כל התקציב שלנו מבוסס על תרומות, ואני חייבת להמשיך לתת תרופות ואוכל לחיות. התרומות נעצרות אבל ההוצאות לא מפסיקות אפילו לרגע".
בימי שיגרה מגיעים לחווה סיורים של בתי ספר, בסופי שבוע סיורים בהרשמה מראש. גם אלה נחתכו באבחה אחת. "נחמץ הלב", אומרת מיטל. "זו התקופה הכי ירוקה והכי יפה בשנה, ואף אחד לא יכול להיכנס לכאן כדי לראות. גם כשיאשרו לנו לחזור לפעילות, יש 150 אנשים שכבר שילמו על סיורים ונמצאים ברשימת המתנה. רק אחרי שנסיים לארח אותם נוכל לפתוח את הרישום לסיורים חדשים ולהכניס כסף. עד אז ננסה איכשהו לשרוד".
"גם כשיאשרו לנו לחזור לפעילות, יש 150 אנשים שכבר שילמו על סיורים ונמצאים ברשימת המתנה. רק אחרי שנסיים לארח אותם נוכל לפתוח את הרישום לסיורים חדשים ולהכניס כסף. עד אז ננסה איכשהו לשרוד"
תקציב התפעול של החווה עומד על כ-200 אלף שקל בחודש. הטיפולים הרפואיים עולים הון, כי הווטרינרים צריכים לגייס חלק גדול מהידע והאביזרים בחו"ל. שני סדים שיאפשרו לגארי, הכבש הנכה, ללכת על רגליו, יעלו 7,000 שקל.
למייסדות נותר רק לקוות שימי הקורונה יסתיימו מהר. עד יעבור זעם, החווה מתקשרת עם התורמים והעוקבים באמצעות דף פייסבוק פעיל מאוד, כולל שידורים בלייב מטיפולים ומאירועי היומיום בחווה. גם בימים כתיקונם, רומנו ובן ארי מתמודדות כמעט על בסיס יומי עם דילמה קורעת לב.
"כל הזמן מתקשרים אלינו אנשים שרוצים להביא אלינו בעלי חיים, אבל אנחנו לא יכולים לקבל את כולם", אומרת בן ארי. "הרעיון שבבסיס המקום הזה הוא חינוכי, תודעתי. כל בעל חיים אמור לייצג את התעשייה שממנה הוא בא, לכל אחד יש סיפור שאותו אנחנו מתווכים לקהל.
"אנחנו מחוייבים לתת להם פה מרחבים ואיכות חיים, אבל אם אציל את כל בעלי החיים שזקוקים להצלה שם בחוץ, מהר מאוד יהיה פה צפוף והייעוד של המקום לא יתקיים. אני צריכה לחשוב על מי שבחוץ, אבל גם על מי שכבר נמצא פה".
"כל הזמן רוצים להביא אלינו בעלי חיים, אבל אנחנו לא יכולים לקבל את כולם. אנחנו מחוייבים לתת להם פה מרחבים ואיכות חיים, אבל אם אציל את כל בעלי החיים שזקוקים להצלה שם בחוץ, מהר מאוד יהיה פה צפוף והייעוד של המקום לא יתקיים"
אורית ודיקלה דוהרות בעשב ונראות חסרות דאגה. הן בדיוק התעוררו משנ"צ (אצלן זה בין 12 ל-14) והצוות מרח על עורן הג'ינג'י שיכבה עבה של קרם הגנה מפני שמש. מבנה העור של החזירים דומה מאוד לזה של האדם, ולכן רבים מהניסויים של תעשיית הקוסמטיקה נעשים עליהם. אורית ודיקלה אמנם אוהבות לטבול באמבטיית בוץ, אבל כשנעשה חם הן עלולות ממש להישרף, כמו אדם בהיר-עור שנרדם בים.
קורונה או לא, כשהשמש מתחילה לרדת, מיטל כורזת לעבר מגורי החיות "בואו בואו בואו" ובזו אחר זו הן מגיחות לבילוי של אחר הצהריים: כמו החלילן מהמלין היא צועדת לעבר האחו, בעקבותיה גדוד של כבשים, עזים, חמורים, פרות וחזירים. כל אחד בתורו ניגש לקבל ליטוף ומילה טובה, מיטל שואלת מה שלומם והם עונים. הכי קרוב שיש לדוקטור דוליטל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו