ההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב: ברוב המקרים בעלי כוח ושררה יעשו הכל על מנת להשאיר בידם את הכוח. היא גם מוכיחה שמעמדות שליטים יוותרו על מעמדם האקסקלוסיבי רק בכוח.

מהבחינה הזאת, אחד התהליכים המרתקים שעוברים על החברה הישראלית הוא מעקב אחר איבוד ההגמוניה של מה שברוך קימרלינג קרא לו אחוס"ל – אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט, לאומי. חשוב להבהיר מראש: האחוס"ל שינה את צורתו הואיל והחברה הישראלית מעורבת עדתית הרבה יותר, החילונים כבר לא שולטים באופן בלעדי, רוב העולים הפכו כבר לוותיקים, הסוציאליזם הארץ ישראלי מפרפר למוות בדמות הקולות החלשים של מרב מיכאלי וסתיו שפיר, והלאומיות הפכה בעיני רבים מהאחוס"לים לרעיון משוקץ.

ההיסטוריה מוכיחה שמעמדות שליטים יוותרו על מעמדם האקסקלוסיבי רק בכוח. אחד התהליכים המרתקים בחברה הישראלית הוא מעקב אחר איבוד ההגמוניה של האחוס"ל – האשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט, לאומי

אני נדרש יותר ויותר לסוגיה הזאת בשנים אחרונות, ובייחוד מאז שהחלו הרדיפות כנגד ראש הממשלה נתניהו, כאשר אני קורא שוב ושוב לא רק על ישראלים שעוזבים לברלין אלא גם על אנשי שמאל שמשתייכים למחנה שבעבר דיבר גבוהה גבוהה על דמוקרטיה ועל קבלת האחר וכיום הוא פועל בצורה קונסיסטנטית כנגד אותו אידאל. ניתן להסביר את ההתנהגות הזאת כתוצאה של תסכול הנובע מאיבוד ההגמוניה.

נזכרתי בזה שוב כאשר קראתי בשבוע האחרון בעיתון הארץ ראיון שנערך עם אורנה בן-דור. אבקש להדגיש: בן-דור היא במאית מהמעלה הראשונה. סרטה הדוקומנטרי "בגלל המלחמה ההיא" סייע לי לעצב כילד מתבגר המון תפיסות הקשורות להשלכות השואה על הניצולים וילדיהם.

אולם, כשקראתי את הראיון איתה הרגשתי שאני עד לראיון עם אחוס"לית שאיבדה את ההגמוניה, שחוטאת לתפקיד אליו הועידה את עצמה, שנותנת לגיטימציה לדבר לא לגיטימי ושבעיקר בעיקר יוצרת דמוניזציה לאלו שאינם כמותה.

זה מתחיל עם כותרת המשנה של הכתב איתי שטרן, בה נאמר ש"המדינה מזכירה לה ימים אפלים בגרמניה". נעזוב לרגע את העובדה שבן-דור יוצרת זילות לתקופה בעצם ההשוואה. נעזוב גם את העובדה שבזמן שהמחנה הפוליטי של בן-דור, זה שהיא כמהה אליו, היה בשלטון, ישראל הייתה קרובה הרבה יותר לדמוקטטורה מאשר לדמוקרטיה. הממשל הצבאי, הדרת מפלגות ואפליית עולי המזרח מאששת את הטענה הזאת.

אם היא הייתה חוקרת ממש לעומק היא הייתה מוצאת שאנו רחוקים מאוד מאותם ימים אפלים, שכן באותם ימים אפלים היא לא הייתה יכולה להתבטא כשם שהיא מתבטאת כיום. אך תודה לאל – היא מתבטאת איך שהיא רוצה וטוב שכך.

כשקראתי את הראיון עם אורנה בן-דור הרגשתי שאני עד לראיון עם אחוס"לית שאיבדה את ההגמוניה, שחוטאת לתפקיד אליו הועידה עצמה, שנותנת לגיטימציה לדבר לא לגיטימי, ובעיקר יוצרת דמוניזציה לאלו שאינם כמותה

יש עוד דברים מטרידים בקריאת הראיון. כך למשל, היא אומרת: "הבת שלי בברלין, וכל החברים שלה מהתיכון — הם לא בארץ. היא למדה בתלמה ילין. הדובדבנים שעל הקצפת. המדינה הייתה צריכה להילחם על האנשים האלו. והם לא כאן".

וזה מוזר לי. כי כמוני יש לא מעט. גדלנו תחת אפליה שיטתית, ועד שהליכוד עלה לשלטון ההזדמנויות שקיבלנו היו אפסיות. הנעורים שלי בירושלים ושנות הלימודים שלי באוניברסיטה העברית עברו תחת פיגועי טרור של ממשלה שלא יכלה להם בעוד שהיא הבטיחה יונה עם עלה של זית. לשנייה, אנשים כמוני לא חשבו לעקור למקום אחר. קשה ככל שיהיה. בהקשר הזה, עמדתה של בן-דור מבוססת על תפיסה של פריביליגים. שהרי, בן-דור גדלה בתקופה שאם היית אחוס"ל קיבלת הרבה יותר מהשאר, בייחוד אם הם לא נראו ולא נשמעו כמוך.

חלפו להן השנים, המדינה הפכה ליותר מגוונת, יותר דמוקרטית ויותר פלורליסטית וקמו מתחרים על המשאבים. בן-דור שהייתה רגילה לקבל הכל בקלות – בהשוואה לאחרים בחברה – מעצם מעמדה, לא משלימה עם כך שהבת שלה צריכה להתחרות על אותם משאבים. במילים אחרות: הפריביליגית אורנה בן-דור מלינה על כך שהבת שלה לא פריביליגית יותר.

סימן בוטה לפריבילגיות של בן-דור אפשר לראות דרך עבודתה בתאגיד. חשוב לחזור ולהדגיש: מדובר בכלי תקשורת שרבים רבים בציבור לא צופים בו ובוודאי שאינם רוצים לממן אותו דרך המדינה, אך מנהליו בדרכים מאוד עקלקלות ומניפולטיביות הובילו לכך שהוא ימשיך לקבל מימון ולהתנהל בשיטות מפא"יניקיות – כלומר, פריבילגיות.

חלפו השנים וקמו מתחרים על המשאבים. בן-דור, שהיתה רגילה לקבל הכל בקלות, לא משלימה עם כך שבתה צריכה להתחרות על אותם משאבים. הפריביליגית אורנה בן-דור מלינה על כך שהבת שלה לא פריביליגית יותר

חשבתי לאמץ מעט מהטרמינולוגיה של בן-דור על ביקורת כנגד הממסד אבל מצאתי מהר מאוד שהיא משרתת ממסד אחר נאמנה. כך כותב שטרן: "הסדרה, המתעדת את הפרויקט הגדול ביותר שהפיק תאגיד השידור הציבורי, מציגה את האחראים על ארגון התחרות כגיבורי־על הנלחמים בכל גורם מעכב, מנתניהו וסוגיית המימון הממשלתי לאירוע ועד החמאס עם איום הרקטות. מנגד, נושאים כמו ההופעה המקרטעת של מדונה, מכירות הכרטיסים המוגבלות ופועל הבמה שנהרג בהכנות — כל אלה נעדרים לחלוטין (גילוי נאות: כותב שורות אלה משתתף בסדרה, ודן בה בהקשר הפוליטי של האירוויזיון).

"כשאני מבקש להבין למה המחדלים בתחרות נותרו על רצפת חדר העריכה, בן־דור מסבירה שאת מדונה אסרו עליה לצלם בחוזה שנחתם ('אפילו לא פריים אחד', היא נשבעת), וכי את סיפורו של פועל הבמה שנהרג היא ביקשה בעצמה לא להכניס, כדי לא לפגוע במשפחתו. ומה עם השאר, מה עם נימה ביקורתית כלשהי? על כך מודה בן־דור בפה מלא: 'הפעם באתי כדי לפרגן'".

האמנם? נדמה כי שטרן בעצמו מסביר היטב מה עומד מאחורי זה: "מאחורי שלוש המלים הללו עומדת מציאות מורכבת יותר. בן-דור היא אמנם דוקומנטריסטית רבת זכויות, אך גם היא הבינה שאין לה יכולת להילחם במנכ"ל התאגיד, שביקש להפוך את הסדרה למעין סרט תדמית, והתערב בתוכנו באופן ישיר. אחרי הכל, גם היא צריכה מקום עבודה לשנים הבאות".

כלומר, מה שעושה בן-דור היא בדיוק מה שהיא יוצאת נגדו. מיישרת קו עם ממסד שיש שיראו בו אפל. ואין תימה, כי בן-דור רואה בתאגיד מה שהאחוס"לים ראו בישראל: שלה ורק שלה, וכל מתחרה מגיע מגרמניה ההיא. שהרי גם בן-גוריון שעמד בראשות מפא"י קרא לז'בוטינסקי ולדימיר היטלר וראה בבגין טיפוס היטלריסטי מובהק.

כלומר, מה שעושה בן-דור היא בדיוק מה שהיא יוצאת נגדו. מיישרת קו עם ממסד שיש שיראו בו אפל. ואין תימה, כי בן-דור רואה בתאגיד מה שהאחוס"לים ראו בישראל: שלה ורק שלה

בן-דור מסמלת אליטה שהולכת וקורסת. סיימתי לנתח את הכתבה המצוינת של שטרן כאשר בטלגרם של ראש הממשלה פורסם המכתב ששלח לנשיא על כך שעלה בידו להקים את ממשלתו החמישית, ואין סימבול גדול מזה לשקיעתה של בן-דור ואנשים כמותה. אני מקווה שלא יעזבו לברלין אלא שיילחמו מכאן על מנת להוביל לשינוי בערכים בהם הם מאמינים. כל עוד היא מקדמת את התפיסה הפריביליגית היא בוודאי לא תשיג זאת.

אלי ורד חזן הוא מנהל אגף קשרי חוץ של הליכוד. מוסמך החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, עוסק בהיסטוריה, כלכלה, תרבות, פוליטיקה והקשר ביניהם. נשוי לגילה, אבא לזהר, בעלים של ויוה ואוהד מושבע של מכבי תל אביב.