בחג הקרוב אשתתף גם אני בתיקון ליל שבועות.

אדבר שם בין השאר על המסע שעשיתי בעקבות 3 יצירות של עגנון.

אחת גדולה ומונומנטלית – עלילותיו של יצחק קומר והכלב בלק ברומן "תמול שלשום", ושתיים קצת יותר "קטנות" (כל יצירה של עגנון היא תמיד מבחינת יהלום לא קל לפיצוח).

בחג הקרוב אשתתף גם אני בתיקון ליל שבועות. אדבר שם בין השאר על המסע שעשיתי בעקבות 3 יצירות של עגנון

"המלבוש" –סיפור קצר בן שלושה פרקים, שהוא מעין אלגוריה מזהירה למצבו של האדם בעולם ולמערכת יחסיו עם הקב"ה, ו"מזל דגים" – סאטירה אכזרית וגם משעשעת שכתב עגנון על בוטשאטש, עיר הולדתו, ויצאה בספר "עיר ומלואה", שלוש שנים אחרי מותו.

יהיה מן הסתם ערב מעניין ומלהיב (מתנצל – אי אפשר להעלות היום טקסט בלי קורטוב של שיווק עצמי) ואני כבר כמה ימים נלהב מאוד מעצם ההכנות שאני עושה לקראת המפגש, ומנסה לחשוב איך לדחוס תמונות וקטעים מתוך ההצגות והעיבודים שעשיתי ליצירות של עגנון, לתוך המסגרת המעט מוגבלת והמצומצמת של ה"זום".

אבל ההכנות שאני עושה מביאות איתן גם הרהור נוסף על טיבו של חג השבועות והדרך שבה הוא מצוין בשנים האחרונות.

אני לא בדיוק היסטוריון של תופעות תרבותיות, אבל נדמה לי שהראשונה להתחיל במסורת הזאת של ה"תיקונים", הייתה מכללת עלמא, ושל ד"ר רותי קלדרון שעמדה בראשה, לפחות בשנים הראשונות.

אחריה, כמו פריחה משונה ואדמומית שמתפשטת לאט על העור, נדלקו כאן עוד ועוד תיקונים, עד שנדמה היה לרגע שלכל מקום שאליו תפנה, בטח בעיר העברית הראשונה, תיפול חלילה אם לא תשגיח לתוך סוג של "תיקון", עד כדי כך שכל חיפוש פשוט ב"גוגל" (מוזמנים לנסות בבית), אחרי המילה "שבועות", ישלח אותך ישר להיכנס או לצאת מתוך ארון הספרים היהודי.

כמו פריחה אדמומית שמתפשטת על העור, נדלקו כאן עוד ועוד תיקונים, עד שנדמה כי לכל מקום שאליו תפנה תיפול לתוך תיקון, וכל גיגול של המילה "שבועות", ישלח אותך להיכנס או לצאת מארון הספרים היהודי

והמחשבות האלה נשאו אותי גם לימים אחרים, רחוקים, שבהם הייתי איש התנועה הקיבוצית – סוג של חקלאי, פלאח, או מוז'יק – אתם יכולים למחוק או להוסיף כל מילה מיותרת שאתם רוצים – אבל היו אלה ימים שבהם החג הזה נשא אופי שונה לחלוטין.

עכשיו שלא תהיה טעות – אין בתוכי כמעט גרם של נוסטלגיה לימים האלה. גם הטקסים שעושים עדיין בתנועה הקיבוצית נראים לי כבר די נבובים וחלולים – מעין מוצר תיירותי שהראשון להצביע עליו, אמנם בהקשר אחר, היה הסופר מאיר שלו, בספר הראשון שלו, "רומן רוסי", שבסופו הופכים בתי הקברות של החלוצים ואנשי העלייה השנייה, למעין מוקדים של עליה לרגל, רחוקים מאוד מהערך והמשמעות אותם הם באו מלכתחילה לייצג.

ובכל זאת – טקסט נטול אדמה שווה אולי לפעמים לטקסט נטול שורשים.

מעכשיו טקסטים הם "אין", ואדמה, או יבולים, או חקלאי מיוזע שנוסע על הקטפת החדשה של הכותנה הם "אאוט". במקום להפוך את האדמה עם מחרשה או קלשון, הופכים והופכים בדף גמרא כזה או אחר.

טקסט הוא דבר שאפשר להכניס למחשב, או ללפטופ או לטאבלט – סביר להניח שכדי לקרוא את הדברים האלה שאני כותב כאן (אם החזקתם מעמד עד עכשיו) אתם עושים שימוש באחד מהאמצעים האלה, אבל טקסט הוא גם הדבר הראשון שאפשר להכניס לתוך מזוודת הנדודים, רחוק מאוד מכל סכסוכי האדמה הישנים והארוכים שעליהם הקיזו פה לא מעט דם בשבעים ושתיים שנות קיומה של המדינה.

מעכשיו טקסטים הם "אין", ואילו אדמה, או יבולים, או חקלאי מיוזע שנוסע על קטפת הכותנה החדשה הם "אאוט". במקום להפוך את האדמה עם מחרשה או קלשון, הופכים והופכים בדף גמרא

אני אוהב מאוד את הטקסט העגנוני גם משום שיש בתוכו לא מעט "ארכאולוגיה", שכבות על שכבות ורבדים על רבדים. את סיפור "המלבוש" למשל, פותח עגנון במילים: "חייט אחד היה יושב ועוסק במלבוש עם פנות היום", וכבר בצמד המילים האלה "פנות היום", הוא שולח אותנו ישר לרגע השיא בתפילת הנעילה של יום הכיפורים שבה נאמר: "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה היום".

יש משהו מסחרר אני מודה, בלימוד הזה, וב"התכתבות" בין טקסים חדשים לישנים, אבל החיבור הזה בעיני הוא גם סוג של מעשה תעתועים, ואם לא חטאתי עד עכשיו במין "ירחמיאליות" משונה, אני הולך לנעול עכשיו מגפיים מטאפוריים ולהגיד את הדברים הבאים:

הציונות היא בראש וראשונה ביטוי לחיבור של עם נודד עם המולדת ולא עם המקלדת. לחיבור הזה יש גם פנים מעט גרוטסקיות, כמו למשל תחרויות משיכת החבל וה"רד ומשוך", שהיו נערכות בחגיגות הקיבוציות אותן הזכרנו קודם או כל מופעי הזיעה האחרים, אבל הרגע הזה שבו הפכנו אולי משועבדים לגמרי ל"טקסט" קאנוני ככל שיהיה, ונמחק כמעט לגמרי ההקשר (הסימבולי – דרך החג) בין אדם לאדמתו, הוא רגע ששווה לעצור ולהרהר עליו מעט.

הציונות היא בראש וראשונה ביטוי לחיבור של עם נודד עם המולדת ולא עם המקלדת. הרגע הזה שבו השתעבדנו ל"טקסט", קאנוני ככל שיהיה, ונמחק ההקשר בין אדם לאדמתו, שווה עצירה והירהור

ואם כל זה לא מספיק ברור, תוכלו לשמוע על כך עוד, ביום חמישי הקרוב בלילה, הפעם לא במתבן של הרפת, ישובים על חבילות חציר, אלא איך לא –מול מסכים מהבהבים. שיהיה לכולנו חג שמח.

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.