בלי להרגיש אנחנו עומדים על סף אנרכיה. זה לא אומר שאנחנו שם, אך אם המגמות החדשות שמתפשטות בעולם ישתלטו על הזרם המרכזי, הרי שלא ירחק היום והעולם שאנו מכירים כיום יהיה זיכרון עמום.

עיריית מיניאפוליס בארצות הברית החליטה לפרק את כוח המשטרה הקיים של העיר. עלו הצעות להקים כוח משטרה חלופי, אך למרבה התדהמה אחת ההצעות שעלתה אמרה שאין להקים כוח שיטור חלופי בכלל.

בלי להרגיש אנחנו עומדים על סף אנרכיה. זה לא אומר שאנחנו שם, אך אם המגמות החדשות שמתפשטות בעולם ישתלטו על הזרם המרכזי, הרי שלא ירחק היום והעולם שאנו מכירים כיום יהיה זיכרון עמום

במקביל, בלא מעט מוקדים בארצות הברית אנשים בוזזים חנויות, לא כאקט מחאתי, אלא משום שזאת הזדמנות פז בשבילם לקבל סחורה מבלי לשלם עליה. כלומר, הם לא עושים זאת כאקט מחאה על הרצח המזעזע שבו נרצח ג'ורג' פלויד על ידי שוטר, אלא משום שזאת גניבה לשם גניבה ולעזאזל ההשלכות המוסריות של הדבר.

בה בשעה עוברים אנשים לבנים מבחירה "מסדרי השפלות" על ידי אפרו-אמריקאים, וזאת למרות שרוב אותם לבנים המשתתפים באירועים הביזאריים הללו מעולם לא עשו דבר לאיש.

אך לא רק בארצות הברית מתחוללת סערה: בלא מעט מקומות בעולם המערבי פורצות יותר ויותר הפגנות שהקטליזטור להן היה הרצח המזעזע. בכל המקומות הללו גם עולה בת קול של אנשי שמאל שקוראת לשנות את הסדר הקיים, במובן שיוביל לאנרכיה דרך אלימות. תגובת הנגד באה מימין והיא נועדה להילחם בזאת על מנת לבלום את התופעה.

מהומות על רקע גזעי התקיימו מספר פעמים לאורך ההיסטוריה. אני למשל זוכר את "מהומות רודני קינג" של 1992 בלוס אנג'לס כמו גם את "הפרות הסדר בפרגוסון" שבמדינת מיזורי ב-2014. אולם אף לא אחת מהמחאות הללו הובילה למצב שבו עלתה בקשה המונית לשינוי הסדר הקיים בצורה כה קיצונית.

בכל המקומות הללו גם עולה בת קול של אנשי שמאל שקוראת לשנות את הסדר הקיים, במובן שיוביל לאנרכיה דרך אלימות. תגובת הנגד באה מימין והיא נועדה להילחם בזאת על מנת לבלום את התופעה

יש להדגיש: עלתה דרישה רצויה לתיקון עולם אך לא להריסתו. למשל עד עתה, אף לא אחד חשב להוריד פסלים של לינקולן – הנשיא שביטל את העבדות ואף נרצח בשל הסיבה הזאת. הפעם כן, אפילו דרישה המונית מקרב של צאצאים שסבלו מהעבדות, וזה כל כך אירוני. זה כמו שישראלים יבקשו להוריד פסלים של בן גוריון או שבריטים יבקשו להוריד פסלים של צ'רצ'יל – אותו מנהיג שהציל את העולם מהחיה הנאצית. אז זהו, בישראל עדיין לא עלתה דרישה להוריד פסל של בן גוריון ואילו בבריטניה פסלים של צ'רצ'יל הושחתו. דומה בהקשר הזה כי העיקר האנרכיסטי עוד לפנינו.

אנסה להציע תיאוריה מדוע הגענו עד הלום:

1. הפוליטיקל קורקטנס – הדיבור התקין – נפוץ בעיקר במדינות מערביות ותכליתו היא שאתה לא יכול לומר מה שאתה חושב באמת אם אתה מחזיק בערכים מסורתיים. במידה ותעשה כן תתויג מיד כגזען, כשונא וכמחרחר מלחמה ואז תופרש מהחברה. הדבר יוצר תסכול עז, בייחוד משום שהוא בא מאלו שבמשך שנים הטיפו לנו על חשיבות חופש הביטוי ועתה כשהוא פוגע באינטרסים שלהם הרי שלא מדובר עוד בערך אלא באינטרס שאין לקיימו.
2. התקשורת המערבית נתנה לכך יד. הדבר בולט מאוד באירופה. קולות שונים שמדברים כנגד נושאים כמו הגירה בלתי מבוקרת ובעד לאומיות ולא לאומנות – או שלא מקבלים במה כלל וכלל או שמוצגים לרוב על ידי התקשורת כסוג של תמהונים שאין לתת להם במה. אני כותב זאת לאחר שעשיתי הנחה לאותם כלי תקשורת. המציאות הרבה יותר נוראית מזה. זאת הסיבה שהרשתות החברתיות ורשתות שמרניות כמו רשת פוקס האמריקאית מוציאה את אותם אנשי שמאל מדעתם. לא רק שהיא נותנת במה לקולות מסורתיים אלא גם שמספר הצופים שלה בתקופה מסוימת עלה בצורה אקספוננציאלית.
3.  האקדמיה הפכה לבית גידול פרא כאשר השתלטו עליה גורמי שמאל קיצוני, רדיקלי ואנרכיסטי. מי שלא מדבר את השפה הקיצונית של האקדמיה פשוט מוקע ומורחק ממנה. הדבר מגיע עד כדי כך שמדעי הרוח והחברה העוסקים בפוליטיקה כל כך הומוגניות וכל כך מנותקות משאר הציבור. אם אשתמש בדימוי הרי שלא יהיה זה מופרך לומר שמגדל השן הפך למגדל שן התנין והוא עומד על סף פירוק טוטלי. בהקשר הזה חשוב לקרוא את ספרם החדש של עוז ותמר אלמוג – "שקרי האקדמיה" שמסביר את התופעה. בעבר, כשנסעתי להסביר ישראל בארצות מערביות חשבתי שהקולות בקמפוסים הם רק נגדנו. נדהמתי לגלות שסטודנטים לעיתים שונאים את המדינה שלהם הרבה יותר מאשר הם שונאים את ישראל.
4. העולם הפוליטי הפך חברי פרלמנט שוליים למנהיגים של הזרם המרכזי והם הקצינו את השיח. הדוגמא הבולטת ביותר היא ג'רמי קורבין בבריטניה – האיש שנתפס כליצן הזוי בשנות ה-80 הפך למנהיג מפלגת הלייבור. בארץ, למשל, סתיו שפיר, שבתקופת רבין הייתה נחשבת לילדה מופרעת, סיימה שנייה בפריימריס של מפלגת העבודה והפכה לאישיות מייצגת של השמאל הישראלי החדש.
5. שיח הזכויות, שהוא שיח נחוץ וראוי, דחק החוצה את השיח המסורתי, בעודו דורס את כל מה שלא הוא. כל זה נעשה בזמן שהעולם שלנו הוא עולם הרבה יותר טוב לאין שיעור ממה שהוא היה לפני עשר, עשרים, שלושים, חמישיים, שבעים, מאה ואלף שנים. אדגיש, הוא לא עולם מושלם ויש עוד המון מה לתקן.
6. התוצאה היא תגובת נגד שמרנית. אנשי ימין שמרנים, בוודאי לא רק בישראל, רואים כיצד המדינה שלהם נשדדת על ידי כוחות אותם הם רואים כזרים והתוצאה: זעם בקלפי. כך נבחרו טראמפ בארצות הברית ונתניהו בישראל. כך נבחר ג'ונסון ברוב עצום בבריטניה. בשונה מזה כך נבחר בולסונרו בברזיל וכך נבחר אורבן בהונגריה. דוגמאות נוספות יש למכביר.
7. עלייתם של הכוחות הללו ושל הכוחות מנגד יצרה שיח מקוטב שרק מגביר את האלימות ואת השנאה בין הצדדים.

התוצאה היא תגובת נגד שמרנית. אנשי ימין שמרנים, בוודאי לא רק בישראל, רואים כיצד המדינה שלהם נשדדת על ידי כוחות אותם הם רואים כזרים והתוצאה: זעם בקלפי

הנה כי כן, הדבר מאלץ אותנו לעסוק בסוגיה: האם בישראל יכול להתרחש אותו תהליך אנרכיסטי?

אני סבור שלא. ראשית, המצב הכלכלי כאן – הגם שהוא מאתגר – הרי שהוא טוב באופן יחסי. הקמת ממשלת האחדות בישראל עשויה להוריד את הלהבות עד מאוד. יותר מכך, בסופו של יום רוב מוחלט – אם כי לא כולו – של הציבור הוא רוב ציוני שאיננו רוצה להרוס את המדינה אלא פשוט לתקן אותה.

אלי ורד חזן הוא מנהל אגף קשרי חוץ של הליכוד. מוסמך החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, עוסק בהיסטוריה, כלכלה, תרבות, פוליטיקה והקשר ביניהם. נשוי לגילה, אבא לזהר, בעלים של ויוה ואוהד מושבע של מכבי תל אביב.