בעולמם של מארגני מחאת הדרוזים אין אזרחים ואזרחיות. במקום זה, יש אחים ומשפחה. אזרחים מקפחים. בבני משפחה בוגדים.

בישראל מתנהלים כיום אין ספור מאבקים פוליטיים, כלכליים וחברתיים שונים. עם רבים מדי מהם קל מאוד להזדהות. אבל עם המאבק הדרוזי שפרץ עם אישור 'חוק הלאום' לפני כשנתיים, דווקא קשה להזדהות. לא מכיון שלדרוזים לא מגיע שוויון זכויות והזדמנויות במדינת ישראל. ברור שמגיע להם. אבל שוויון זכויות והזדמנויות מגיע לכל האזרחים המקופחים, לא רק להם. עובדה ששוב ושוב הם מצליחים איכשהו לפספס בקמפיינים שלהם.

בעולמם של מארגני מחאת הדרוזים אין אזרחים ואזרחיות. במקום זה, יש אחים ומשפחה. אזרחים מקפחים. בבני משפחה בוגדים

די במבט חטוף בשמות של גמלאיה האולטרה פריווילגיים של מערכת הבטחון, החתומים על המודעה שהתפרסמה לאחרונה בעיתונים בקריאה שלא "לבגוד" בדרוזים, כדי להבין שלא מדובר במאבק על שוויון זכויות אזרחי, כי אם במאבק שנועד למתוח את שמיכת הפרווילגיות עוד טיפה, כך שהיא תכסה גם את כ-143 אלף הדרוזים אזרחי ישראל.

ככלל, אני נמנע מלהתווכח עם אנשים לגבי האופן שבו הם מגדירים את עצמם וזהותם, שכן זה נראה לי טפשי וגס רוח לעשות זאת. אבל הדרישה הדרוזית להיבדל משאר האוכלוסייה הערבית בישראל מגרה אותי לחרוג ממנהגי משלוש סיבות שונות ולטעמי טובות:

1. הסיבה הראשונה לכך היא שמדובר במהלך באמת מגוחך ומלאכותי באופן קיצוני. העולם הערבי-מוסלמי ובעיקר השיעי שממנו צמחו הדרוזים, מחולק לעשרות קבוצות וכיתות.
2. הסיבה השנייה היא שהמהלך הזה מעודד ומסובסד על ידי הממסד הישראלי, שעשה ועושה בו שימוש כדי להיטיב להפריד ולמשול בערבים הפלסטינים תושבי הארץ.
3. והסיבה השלישית היא שהוא מהווה מרכיב מרכזי בדרישה הדרוזית הפרטיקולירית לקבל יחס מועדף משאר האוכלוסייה הערבית בתוך ישראל, שלא לדבר על השטחים בהם ישראל מושלת בלא שסיפחה אותם.

בכל האמור כאן, אין כל נסיון לשלול את העובדה שישנה אכן זהות דרוזית פרטיקולרית, אלא שמצב זה לא מאפיין רק את הדרוזים במזרח התיכון. במהלך הדורות חלו עשרות פיצולים כיתתיים ודתיים בתוך ומתוך האיסלאם. אחד מאותם פיצולים שצמחו במצרים הפטימית של המאה ה-11, הוליד את הדת הדרוזית, שהקרבה התיאולוגית וההלכתית בינה ובין האיסלאם היא מובהקת.

מבט על רשימת גמלאי מערכת הבטחון הפריווילגים, שחתמו על הקריאה לא "לבגוד" בדרוזים, מבהיר שלא מדובר במאבק על שוויון זכויות אזרחי, אלא על מתיחת שמיכת הפרווילגיות, כך שתכסה גם את הדרוזים

הוויכוח התיאולוגי בן מאות השנים שהתקיים בתוך האיסלאם, על מעמדם והיחס הראוי כלפי הדרוזים פחות חשוב לעניינינו, שכן כידוע לא כל הערבים הם מוסלמים. לכן בסוריה (כולל הגולן), בלבנון ובירדן, הדרוזים גם נתפסים וגם רואים את עצמם בעת החדשה כחלק מהקולקטיב הערבי (זאת מבלי לנסות לפשט את מורכבותה של "הזהות הערבית" המודרנית מרובת הפנים והסתירות).

אגב, אחד הביטויים הפחות סימפטיים לענין זה התגלם בדמותו של סמיר קונטאר, שהשתתף בפיגוע בו נרצחה משפחת הרן בנהריה בשנת 1979. לא רבים יודעים שקונטאר, אשר על פי פרסומים זרים נהרג יחד עם עוד מספר אנשי חזבאללה בשנת 2015, כתוצאה מתקיפה אווירית שישראל היתה אחראית לה, היה לבנוני-דרוזי.

לכן, בין היתר, כאשר ח"כ הדרוזית ע'דיר מריח אמרה לפני מספר חודשים לדה מרקר שהיא נגד חוק הלאום הגזעני, מכיון שזו מדינה "יהודית ודמוקרטית", זה נשמע כמו זיוף פתטי. האם ח"כ מריח חככה פעם בדעתה אם להיאבק למען זכויותיהם של שאר הערבים הפלסטינים – אזרחי, תושבי ונכבשי ישראל – ולא רק למען הדרוזים? עזבו, אין צורך בתשובה.

אחד הרגעים המכוננים בהיסטוריית יחסי מדינת ישראל והדרוזים היה קרב רמת יוחנן שהתקיים באפריל 1948. לאחר שהדרוזים ספגו מכה קשה בקרב זה, ההנהגה הדרוזית החליטה להפסיק להלחם עם הצד הערבי ולכרות ברית עם הצד היהודי-ציוני. ההיסטוריון יואב גלבר כתב על כך בספרו "קוממיות ונכבה" עמ' 123:

"בסך הכל נפגעו בקרבות אלו כמאה דרוזים, חללים ופצועים גם יחד. כשאזלה תחמושתם נסוגו הדרוזים לשפרעם, ואחדים מקציניהם ביקשו לבוא בדברים עם היהודים".

ההחלטה של רוב הדרוזים לחתוך לצד היהודי ב-1948 מובנת מבחינה טקטית, והיא זו שהובילה בשנת 1956, לאחר ויכוחים פנימיים קשים בקרב הדרוזים, להחלטה לקבל על עצמם את חוק גיוס חובה, על אף שהפקעת האדמות המסיבית שישראל ביצעה באותן שנים, לא פסחה גם על אדמותיהם.

אני לא כותב את כל זה כדי להקניט אף אחד, אלא כדי להדגיש עד כמה ההחלטה הדרוזית להחליף צד במלחמת 48' היתה תלוית נסיבות. ככה פועלים מיעוטים שחיים בסביבה עויינת ורוצים לשרוד או לשגשג. סביר מאוד להניח כי לו הדרוזים היו מנצחים בקרב רמת יוחנן, ההיסטוריה של יחסי הדרוזים ומדינת ישראל היתה שונה בתכלית. ואז במקום לדבר על "ברית דמים" ועל יחסי אחים במשפחה ועל "בגידה", הטרמינולוגיה הדומיננטית במחאתם של הדרוזים, היתה דומה לזו המקובלת במקומות אחרים בעולם, בהם מתקיים מפגש בין קבוצות ילידיות וקבוצות מהגרים נשלניות.

אני לא כותב את כל זה כדי להקניט אף אחד, אלא כדי להדגיש עד כמה ההחלטה הדרוזית להחליף צד במלחמת 48' היתה תלוית נסיבות. ככה פועלים מיעוטים שחיים בסביבה עויינת ורוצים לשרוד או לשגשג

ההיסטוריה כידוע נכתבת על ידי המנצחים, אבל לא תמיד המנצחים כותבים את ההיסטוריה באותה מידה של כנות וישירות. איכשהו יצא שדווקא מסמך של משרד המשפטים המתאר את ההיסטוריה של חוק בתי הדין הדתיים הדרוזים משנת 1962, מתאר את יחסי ישראל והדרוזים בלא נסיון לתאר איזו אידיליה משפחתית דביקה. הינה ציטוט קצר מתוכו:

"עם קום מדינת ישראל בשנת 1948, הדרוזים ביקשו משלטונות המדינה הצעירה להכיר בעדה הדרוזית כעדה דתית עצמאית וכן ביקשו להקים מוסדות דתיים עצמאיים. בשונה מהעבר, בקשה זו נפלה על אוזניים קשובות, והיא נבעה מן האינטרס של השלטונות לקרב את הדרוזים למדינת ישראל ולהרחיקם מהמוסלמים. במסגרת דיונים שהתנהלו על ידי הממשל הצבאי שנהג באותה העת במהלך חודש מאי 1956 סוכם, כי ההכרה בעדה הדרוזית תהווה צעד אחד מתוך סדרת צעדים שתכליתם להרחיק את התושבים הדרוזים ממיעוטים אחרים ובכך לקרבם למדינת ישראל. עוד סוכם, כי הכרה זו תוצג כהיענות של המדינה לבקשת התושבים הדרוזים ולא כהחלטה שנכפתה על ידי מוסדות המדינה".

הסיפור כאן הוא לא של "ברית דמים" ולא של "בגידה", כי אם מערכת של אינטרסים ששני הצדדים בעסקה רצו לקדם מטעמיהם הם. כמו בחיים האמיתיים בכל מקום וזמן. כל מי שמדבר ופועל במושגים של "משפחה" ונאבק על מנת שסקטור אחד יזכה לפרווילגיות, בוגד בעקרון הבסיסי ביותר שבלעדיו אין דמוקרטיה: בעקרון האזרחות.

חלק ניכר מזמנו של דרור אטקס במהלך שני העשורים האחרונים הוא בילה בגדה המערבית, בנסיון להבין ולתעד את מדיניות ההתנחלות וגזל האדמות שישראל מנהלת שם. בעבר עבד עבור מספר ארגוני שמאל ישראלים וכיום פועל מתוך פלטפורמה קטנה בשם 'כרם נבות' שעוסקת בעניינים אלו. הוא מתכוון לתעד כאן מדי פעם אנשים או תופעות בהם הוא נפגש במהלך עבודתו. https://www.keremnavot.org/hebrew

את יום רביעי ההוא בערב לא תכננו להעביר בצפייה בחדשות מוושינגטון. ציטוט מנאום שנשא מנהיג הרוב בסנאט, מיץ' מק'קונל, אחד מתומכיו הגדולים והעיקשים של טראמפ, שהודה סוף סוף בהפסד הרפובליקני בבחירות, הביא אותנו למסך כדי לצפות בו ובצ'אק שומר, מנהיג המיעוט (לעוד מספר ימים), מנסים להביא את הקונגרס האמריקאי לאחדות שלא נראתה מאז נובמבר 2016.

את יום רביעי בערב ההוא לא תכננו להעביר מול החדשות מוושינגטון. ציטוט מנאום מנהיג הרוב בסנאט, מיץ' מק'קונל, מתומכי טראמפ הגדולים והעיקשים, שהודה סוף סוף בהפסד הרפובליקני בבחירות, הביא אותנו למסך

כמה שניות לאחר מכן צפינו בשידור חי בהמון אדם דוחף כמה שוטרים ומתפרץ לבניין הקפיטול דרך הדלת הענקית בחזיתו. פיד השידור מהסנאט ומבית הנבחרים הופסק בפתאומיות, ובמקומו התחילו הערוצים לשדר תמונות ששלחו אנשים ששוהים בתוך המבנה – מתפרעים שנכנסו לליבו של בניין הקפיטול, חלקם מחזיקים בנשק, בזמן שסגן הנשיא וראשי שני הבתים מוברחים למקום מוגן. לא ישנו כל כך טוב באותו לילה.

בשעות ובימים מאז אפשר להבחין בשני מחנות שמתחלקים כמעט לפי הקו המפלגתי: מחנה אחד רוצה לנהל משפט נגד טראמפ בימיו האחרונים כנשיא ולוודא שכל מי שלקח חלק בהסתה שהובילה לכך, פוליטיקאי או אזרח, ישלם מחיר כבד.

המחנה השני, לעומתו, טוען שהדחתו של טראמפ בימים האחרונים של כהונתו, הליכים משמעתיים נגד מחוקקים שתמכו בניסיון ההפיכה האלים הזה והעמדה לדין של המתפרעים (שלא התביישו להצטלם ולספק עדויות קבילות לבתי המשפט), רק יעודדו את השסע ויפגעו בממשל הנכנס וביכולתו לתפקד. הם טוענים של"מפגינים" לא הייתה כוונה לפגוע באיש והם רק הביעו את זעמם ה"מוצדק" על "הבחירות שנגנבו מהם".

ובארצנו הקטנטונת? ראש הממשלה, שעומד לצידו של טראמפ בכל דבר ועניין, ניצל את ההזדמנות כדי לייצר את הקשר הלא קיים בין פורעים שפורצים לפרלמנט ובין הפגנות רועשות וכועסות נגדו, נגד התנהלותו ונגד מדיניותו (היי, גם להחליט לפי האינטרס האישי שלך זאת מדיניות!). מסביבתו יצאה ידיעה אודות הסכנה שנשקפה לחייהם של הזוג נתניהו ממפגינים כועסים שרצו לעבר מחסום שנמצא הרחק מהמעון והיא שודרה כעובדה מבלי לתהות מדוע המידע הזה שוחרר באיחור, ובמקביל להתרחשויות בארצות הברית.

שופרותיו של בלפור טענו שלמפגינים יש כוונה לרצוח את נתניהו, ומחסומים נוספים שהוצבו הרחק מדלת המעון עוטרו בקונצרטינות מאיימות כדי להבהיר לציבור – תסתכלו, תסתכלו איך מי שמפגינים בבלפור עם שלטי "לך" הם כמו המתפרעים בוושינגטון, עם חולצות של "מחנה אושוויץ – עבודה היא חירות".

מחסומים נוספים שהוצבו הרחק מדלת המעון עוטרו בקונצרטינות מאיימות כדי להבהיר לציבור – תראו איך מפגיני בלפור עם שלטי "לך" הם כמו המתפרעים בוושינגטון, עם חולצות "מחנה אושוויץ – עבודה היא חירות"

אבל האמת, שאנחנו לא צריכים להשוות את ניסיון ההפיכה בוושינגטון להפגנות בבלפור. ההתפרעויות שראינו בשידור חי השבוע בדמוקרטיה החזקה בעולם הן קו שבר שמקביל, כנראה, לקו השבר הכואב ביותר של ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים – רצח רבין.

ממרחק של 25 שנים, קל לאישי ציבור ועיתונאים להכחיש את כל האירועים שקדמו לרצח רבין – הם ינסו לטפול אותם על "קומץ" של "עשבים שוטים", או להגיד שלפוליטיקאים לא הייתה יד בדבר. עמית סגל, שהיה חלק מפאנל נוער שהתראיין ב"ערב חדש" יום לאחר הרצח, ממשיך לטעון שהרצח תפס אותו בהפתעה. שאף אחד בציבור אליו הוא משתייך, ציבור שממנו יצא הרוצח ומשתפי הפעולה שלו, לא ידע מה הולך לקרות.

זה נורא מוזר, כי סגל ואני חולקים לא רק שם פרטי וגיל, אלא שנינו היינו נערים עם תודעה פוליטית מפותחת.

בניגוד לדבריו, אני זוכר את החשמל הזה באוויר, כמו שמרגישים כשרואים עננים שחורים מוארים בברקים מגיעים מהים והרוח מתגברת והברומטר מראה על ירידה חדה בלחץ האוויר. אתה יודע שתבוא סערה, ולכן אתה לא מופתע כשאתה נרטב עד לשד עצמותיך.

אז קרתה הטעות הגדולה. הדור שלי טעה, כולנו טעינו. חשבנו שהדבר הנכון הוא להקשיב לדמעות התנין של סגל הילד וחבריו, לקריאות "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" של גווארדיית המתנחלים. שכחנו פתאום את ההפגנות שבהן קראו "בדם ואש את רבין נגרש" או את בן-גביר שאמר למצלמת הטלוויזיה "הגענו אל הרכב שלו, נגיע גם לרבין". באמת שהכוונה שלנו הייתה טובה – רצינו לאחות את הקרע העצום הזה ופחדנו מכך שהוא יעמיק עד שלא יהיה אפשר לאחות אותו והוא יביא לסופה של מדינת ישראל.

אבל במבט לאחור – טעינו. טעינו בכך שבשם האחדות המזוייפת נתנו למסיתים להמשיך להסית, נתנו להם לקבוע את הכללים, לדרוש מאיתנו שנקבל את חוסר הסובלנות שלהם בשם הסובלנות ולהתעלם מכל מה שהביא את יגאל עמיר לירות שלושה כדורים בגב של ראש הממשלה ומהאנשים שעמדו מאחוריו ולחשו באוזנו (מטאפורית): "תלחץ על ההדק!".

בניגוד לדברי סגל, אני זוכר את החשמל באוויר, שמרגישים כשרואים עננים שחורים מוארים בברקים מגיעים מהים והרוח מתגברת. אתה יודע שתבוא סערה, ולכן אתה לא מופתע כשאתה נרטב עד לשד עצמותיך

25 שנה אחרי, אנחנו רואים את פירותיה של הטעות הזאת בדמות ראש ממשלה שמסית נגד מתנגדיו הפוליטיים באמצעות שקרים ומביא לאלימות פיזית ומילולית של תומכיו נגד מתנגדיו. 25 שנה אחרי, החשמל הזה, של אסון שעומד להתרחש, נמצא שוב באוויר.

ברור לי שהנשיא הנבחר ביידן לא יקרא את דברי, אבל בכל זאת אני רוצה להגיד לו דבר חשוב: כבוד הנשיא, הפיוס לא יגיע באמצעות ויתור על עקרונות של שיוויון, לא באמצעות הכלה של חוסר סובלנות ושנאה ולא באמצעות התכופפות וכניעה לאלימות. אל תעשו את הטעות שאנחנו עשינו ב-1995, כי אחרת בעוד ארבע שנים טראמפ או אחד ממשתפי הפעולה שלו ישובו לבית הלבן, ואז כבר יהיה מאוחר מדי.

עמית לב-ברינקר, יליד 1982 ותל אביבי, נשוי ללוק ואב לראובן (השחור) ונחמה (הטריקולורית), הייטקיסט ביום ואקטיביסט בלילה, אבל לא אחרי 21:30

משבר הקורונה הציף מספר סוגיות חשובות הנוגעות למערכת החינוך, אך אם נתעלם מהתהליכים הפוליטיים המתקיימים בצילן, אנחנו עתידים לחזות בשינוי מהותי של המערכת, שאינו זוכה לדיון הציבורי הראוי לו. סוגיות אלו נוגעות לא רק לתפקידה הקריטי של המערכת בתהליך הקניית ידע והחינוך, אלא גם לאיזון הקריטי שהיא מאפשרת בשגרת החיים הכלכלית והחברתית בישראל.

משבר הקורונה הציף סוגיות חשובות הנוגעות למערכת החינוך, אך לא רק לתפקידה הקריטי בתהליך הקניית ידע והחינוך, אלא גם לאיזון הקריטי שהיא מאפשרת בשגרת החיים הכלכלית והחברתית בישראל

השבתתה של מערכת החינוך בעקבות משבר הקורונה לא רק פגעה במסלול החינוכי, בתחושת הביטחון וביכולת הלמידה של תלמידי המערכת, אלא גם ביכולתם של הורים רבים לשוב אל מקום עבודתם במהלך אסטרטגיית היציאה, כל עוד אין לילדיהם האפשרות לחזור אל בתי הספר.

בנוסף, הרצון העז של גורמים שונים, ובראשם השלטון המקומי וועדי ההורים, להוציא את השליטה בחינוך ילדיהם ממערכת ממשלתית מרכזית ולהעבירה לניהול הרשויות המקומיות – גרם לניצול משבר הקורונה כדי לשנות את מערכת החינוך מהיסוד.

בהשוואה שעשה פורום ארלוזורוב בין התנהלות ממשלת ישראל אל מול התנהלותן של ממשלות במדינות אחרות בעולם, עולה כי אחד הכשלים המרכזיים בניהול המשבר במערכת החינוך נשען על חוסר היכולת לייצר קונצנזוס בנוגע לממדי התחלואה בקרב ילדים. מגמה זו העמיקה בשבועות האחרונים, כאשר שר החינוך מציג נתונים הפוכים מאלו המוצגים מטעם משרד הבריאות.

כך, למרות הסגירה המהירה מאוד של המערכת שבוצעה בזמן הסגר הראשון, ישראל התעכבה בצורה משמעותית ביישום המגבלות אל מול נתוני התחלואה, והפעילה את מערכת החינוך למשך כמעט חודשיים (לא רצופים) במהלך שיאו של גל התחלואה השני. כעת, בשיאו של גל התחלואה השלישי (או הרביעי, תלוי איך סופרים), מעמיקים עוד יותר השסעים ואי ההסכמה בין משרדי החינוך והבריאות בכל בנוגע לפתיחתה או סגירתה של המערכת. חשוב לזכור כי בכל רגע בו מקבלי ההחלטות מתווכחים על המתווה הנכון, מיליוני תלמידי ותלמידות ישראל נמצאים במצב של אי ודאות בלתי נסבל.

המורכבות של מערכת החינוך על 60 מיליארד שקליה התקציביים, הפכה אותה לטרף קל בחודשים האחרונים בכל הנוגע להעמקת האוטונומיה הבית הספרית. שלילת סמכויותיו הריכוזיות של משרד החינוך והפיכתו לברז תקציבי לא מפוקח הם התגשמות חלום למנהלי בתי ספר רבים בישראל.

מורכבות מערכת החינוך על 60 מיליארד שקליה התקציביים, הפכה אותה לטרף קל באשר להעמקת האוטונומיה הבית הספרית. שלילת סמכויותיו הריכוזיות של משרד החינוך והפיכתו לברז תקציבי לא מפוקח, קורצים למנהלי בתיה"ס רבים

למרות זאת, דווקא התקופה המורכבת הזו הדגישה את מרכזיותה של מערכת החינוך בחיינו, ועל כן עלינו ללמוד מהשנה הזו ולייעל את המערכת, לא להפריט אותה. למרות שאין יחסי ציבור טובים למונח הריכוזיות, המצב ההיברידי בו נמצאת המערכת, בו חלקה מופרט וחלקה ריכוזי, רק פוגע בה.

הדרישה לעצמאות ניהולית, תקציבית ופדגוגית של בתי ספר בישראל אינה דרישה חדשה, אך משבר הקורונה, מסתבר, ליבה את האש מתחת לרגליהם של מנהלי בתי ספר והוליד מאבק מחודש לביזור סמכויות.

הרציונל נשען על ההנחה כי "השטח" (יהיה מונח מופשט זה אשר יהיה) מבין ויודע את כלל צרכיו ואין צורך במנגנון ריכוזי, איטי וביורוקרטי בכדי להוליד חינוך טוב ואיכותי לילדי ישראל. גם אם הנחה זו נכונה, והיא לא, הרי שהרצון לנצל את משבר הקורונה כדי לשנות מהיסוד את מערכת החינוך הוא בעייתי.  המהלך הנכון יותר הוא שיפור ערוצי התקשורת בין השטח לבין משרד החינוך, ולא הפקעת סמכויות מידי המדינה.

במקום לתת עוד כוח לא מפוקח לבתי ספר, אשר רק יעמיק את אי השוויון המשווע הקיים גם ככה במערכת החינוך, יש לעודד תהליך קבלת החלטות הוליסטי יותר, המקרב את השטח לשלטון ולא מרחיק אותו.

טוב יעשה משרד החינוך כולו אם יכניס לתוך תהליכי קבלת ההחלטות גם אנשי שטח. באופן זה, המדיניות תייצג נאמנה יותר את האינטרסים המקומיים, ובה בעת תיקח בחשבון סוגיות רחבות יותר אשר לא פעם מתעלמים מהן מתוך הרצון להתמקד במצוינות לימודית גרידא. המהירות בה מקבלי ההחלטות שוקלים הפרטה של שירותי החינוך במדינה מעידה יותר מכל על פזיזות מקבלי ההחלטות בהקשר זה.

השורה התחתונה אם כן, ברורה למדי. משרד החינוך צריך רפורמה, אך הפרטה, ביזור ואוטונומיה אינן הנחלה אליה הוא משווע. ריכוזיות הפכה למילת גנאי בשנים האחרונות, אז ריכוז נכון, אשר משלב אנשי מקצוע רלוונטיים ומייצר מדיניות הוליסטית יותר, היא היא הרפורמה אותה משרד החינוך צריך.

במקום לתת עוד כוח לא מפוקח לבתיה"ס אשר רק יעמיק את אי השוויון המשווע הקיים גם ככה במערכת החינוך, יש לעודד תהליך קבלת החלטות הוליסטי יותר, המקרב את השטח לשלטון ולא מרחיק אותו

הדרישות למתן סמכויות רחבות לבתי ספר צריכה להיענות בפריסת ידיים רחבה של משרד החינוך ובקריאת "ברוכים הבאים". רק ככה, משרד החינוך צריך להשתנות לאור המשבר הנוכחי.

טל חסדאי-ריפא הוא חוקר בכיר בפורום ארלוזרוב. טל הוא דוקטורנט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בן 31, נשוי, אבא טרי. נע על התפר שבין אופטימיות להרמת ידיים, אבל מאמין גדול שראוי שיהיה כאן יותר טוב.