הדיבור המפורש על סיפוח בקעת הירדן מזמין חשיבה על השלב הבא של החיים הפוליטיים בארץ הזו: שלב המדינה הדו-לאומית. גם אני מדי פעם מפלרטט בחיוך מריר ולא נלהב עם האפשרות הזו שנראית עתה לכאורה בלתי נמנעת, בין אם בקעת הירדן תסופח בקרוב כפי שנתניהו הבטיח (חחחחח נתניהו הבטיח) ובין אם זה לא יקרה בזמן הקרוב, כפי שאני מניח שיקרה.

הדיבור המפורש על סיפוח בקעת הירדן מזמין חשיבה על השלב הבא של החיים הפוליטיים בארץ: שלב המדינה הדו-לאומית. גם אני מדי פעם מפלרטט בחיוך מריר עם האפשרות, שנראית עתה לכאורה בלתי נמנעת

אבל האמת היא שמדובר בהתפתחות שהיא בהחלט כן נמנעת ולא בגלל שישראל תפרק את ההתנחלויות ותיסוג משם בעתידה הנראה לעין. הסיבה שהיא נמנעת: כשאנחנו מדברים על המדינה הדו לאומית אנו בעצם מניחים "פרוגרס". כלומר אנו מניחים שהאנושות מתקדמת לעבר עתיד טוב יותר ושהיא למדה והפיקה לקחים ממשוגותיה בעבר. אנו מניחים שזוועות המאות ה-19-20 שבמהלכן הושמדו עמים וקבוצות אתניות, לא יכולות לחזור על עצמן. אבל מה אם אנחנו לא מקבלים את הנחת היסוד שישנו פרוגרס בהיסטוריה ושהאנושות משייטת לה בבטחה (עם כמה מעידות פה ושם) לחוף מבטחים אוטופי?

ומה אם אנחנו דוחים את ההנחה הילדותית והגזענית שגורסת ש"היהודים" אינם מסוגלים לעשות דברים אשר "חברות מתנחלים" אחרות שנתקלו בעבר בהתנגדות של חברות ילידיות, בצעו גם בצעו?

ומה אם אנחנו מניחים שיתקיים שינוי רדיקלי במאזן הכוחות העולמי כך שבנות הברית המרכזיות של ישראל בעוד 50 שנה תהיינה סין וסעודיה ולא ארה"ב שמצויה במה שנראה כרגע, כמו תהליך התפוררות דמנטי.

ומה אם אנו מניחים שבעוד כמה עשרות שנים מדינות האיחוד האירופי לא תהיינה שותפות הסחר המרכזיות של ישראל, אלא הודו לאומנית ואלימה, בהנהגת יורשיו הלאומניים הקיצוניים של נרנדרה מודי ממפלגת  BJP?

בהינתן מציאות גיאו פוליטית עולמית שונה בתכלית, לא בלתי אפשרי לדמיין תסריטים אחרים לגמרי מאלו של המדינה הדו לאומית הדמוקרטית שאנו מדברים עליה, מי בהתלהבות ומי בפחות. תסריטים שנעים על הספקטרום שבין אפרטהייד אלים, טרנספר ואף ג'נוסייד.

זה לא בלתי אפשרי לדמיין זאת, מכיון שהכוחות הללו קיימים בחברה הישראלית והם הולכים ומתחזקים ככל שהמבוי הסתום הפוליטי הולך ומתעבה. את נציגים הפוליטיים של הכוחות הללו ניתן לאתר כיום על הקשת שנמתחת בין הליכוד – איילת שקד (שהיא נטולת הרבה פחות מעצורים משותפה לדרך בנט) – מנהל ביה"ס לנבואה "הרברפי" – בוזז האדמות הגזען סמוטריץ ורבניו הקלריקליים – ורבים מקרב מצביעי המפלגות החרדיות שבינם ובין הציבור שמצביע עוצמה יהודית, הפערים הולכים ומטשטשים.

כשאנחנו מדברים על המדינה הדו-לאומית אנו מניחים "פרוגרס". שהאנושות הפיקה לקחים ומתקדמת לעתיד טוב יותר, וזוועות המאות ה-19-20 לא יחזרו. אבל מה אם אנחנו לא מקבלים את הנחת היסוד הזו?

במבט מפוכח ניתן לומר אפוא, שלמעלה ממחצית מהציבור היהודי בישראל חי כיום מאוד בשלום, או לחליפין תומך באופן אקטיבי, בווריאציה כזו או אחרת של אפרטהייד.

חז"ל למדו אותנו שאין אפוטרופוס לעריות. ההיסטוריה לימדה אותנו שגם לתהליכים של ברבריזציה אין אפוטרופוס.

חלק ניכר מזמנו של דרור אטקס במהלך שני העשורים האחרונים הוא בילה בגדה המערבית, בנסיון להבין ולתעד את מדיניות ההתנחלות וגזל האדמות שישראל מנהלת שם. בעבר עבד עבור מספר ארגוני שמאל ישראלים וכיום פועל מתוך פלטפורמה קטנה בשם 'כרם נבות' שעוסקת בעניינים אלו. הוא מתכוון לתעד כאן מדי פעם אנשים או תופעות בהם הוא נפגש במהלך עבודתו. https://www.keremnavot.org/hebrew

קראתי את הדברים היפים שכתב שר התרבות והספורט החדש חילי טרופר עם כניסתו לתפקיד. מדובר בפוסט אישי, כמעט אינטימי, שבו טרופר כותב על התרבות והספורט כאמצעים מגשרים ומפייסים בין אנשים, "כזה שלכל אחד יש מקום ולא על חשבון השני". אבל יש כאן כמה וכמה 'אבל-ים'. על אף שהם מובנים מאליהם ונאמרו ונכתבו בשבועות האחרונים במקומות רבים, יש מקום לרכז ולמנות אותם שוב. בדיוק מכיון שטרופר כותב יפה.

טרופר מתחיל את התפקיד מנקודה אופטימלית. ההשוואה הבלתי נמנעת עם קודמתו בתפקיד מירי רגב היא נקודת זינוק קלה ומחמיאה עבור כל אדם סביר, פלוס מינוס, שמצוי בנקודת פתיחה של קריירה פוליטית ביצועית. גם אם טרופר לא קרא בחייו מחזה כלשהו, או לא קרא רק מחזה של צ'כוב, יש בו די טאקט ותחכום על מנת שלא להתנאות ולהתגאות בכך, ולא לבנות על כך קריירה פוליטית. תרבות קוראים לזה.

טרופר מתחיל את התפקיד מנקודה אופטימלית. ההשוואה הבלתי נמנעת עם קודמתו בתפקיד, מירי רגב, היא נקודת זינוק קלה ומחמיאה עבור כל אדם סביר, פלוס מינוס, בפתח קריירה פוליטית ביצועית

טרופר הוא חבר במפלגה שהפרה בגסות את הבטחת הבחירות הכמעט יחידה שלה, שלא לשבת עם אדם שנאשם בעבירות שחיתות חמורות, ובכך היא גנבה קולות של מאות אלפי אנשים, וריסקה את הנדבך הבסיסי ביותר של תרבות בחירות דמוקרטית. תרבות שקר קוראים לזה.

טרופר, שהוא בעל רקורד של עשייה אישית וחברתית מרשימה, הוא חלק מהממשלה הכי מושחתת ציבורית שאי פעם כיהנה כאן. ממשלה שעבורה נתפרו עשרות משרות שרים וסגני שרים, שיעלו סכומי עתק. סכומים שלא ילכו לתרבות ולספורט וגם לא לאלף דברים אחרים שאנשים זקוקים להם ב"ימים קשים אלו". זוכרים עדיין את המושגים "ממשלת קורונה" ו"ממשלת חירום"? תרבות בזבוז וסיאוב קוראים לזה.

טרופר הוא חלק ממשלה שהעדיפה לשבת בקואליציה עם אדם הנאשם בעבירות השחיתות הקשות ביותר שקיימות בספר החוקים, במקום לטפח אופציה אזרחית מתבקשת ולבנות קואליציה עם חמישית מאזרחי מדינת ישראל, ולו רק כדי לשלוח את המושחת והמשחית לפנסיה. והכל בשם מה? איזו אידיאולוגיה ותרבות אתנוצנטריות שמאחוריהן איזו הנחה רעילה ומגוחכת שישנם אנשים שמגיע להם יותר בגלל שהם נולדו לאימא בת דת אחת ולא אחרת. תרבות לאומנית קוראים לזה.

טרופר הוא חבר בממשלה שמחוייבת לקידום סדר יום של אפרטהייד רשמי. לא כיבוש זמני. לא פסאדה של "תהליך שלום". לא "שטחים במחלוקת". לא כל ההסחות, התירוצים והספינים של חמישים השנה האחרונות שישראל הפריחה ושהביאונו עד הלום.

טרופר הוא חבר בממשלה שמחוייבת לקידום סדר יום של אפרטהייד רשמי. לא כיבוש זמני. לא פסאדה של "תהליך שלום". לא "שטחים במחלוקת". לא כל ההסחות, התירוצים והספינים שהביאונו עד הלום

סיפוח חד צדדי של שטחים נרחבים שיפסח על שלושה מליון בני אדם שימשיכו לחיות בבונטוסטנים עלובים, נצורים ומוכים יותר או פחות. תרבות אפרטהייד קוראים לזה.

חלק ניכר מזמנו של דרור אטקס במהלך שני העשורים האחרונים הוא בילה בגדה המערבית, בנסיון להבין ולתעד את מדיניות ההתנחלות וגזל האדמות שישראל מנהלת שם. בעבר עבד עבור מספר ארגוני שמאל ישראלים וכיום פועל מתוך פלטפורמה קטנה בשם 'כרם נבות' שעוסקת בעניינים אלו. הוא מתכוון לתעד כאן מדי פעם אנשים או תופעות בהם הוא נפגש במהלך עבודתו. https://www.keremnavot.org/hebrew

לפני מספר ימים התארחו צאא'ב עריקאת (מזכ"ל הוועד הפועל של אש"ף), ח"כ אחמד טיבי ומרואן אלמעשר בתכנית "תרחישים" בערוץ אלג'זירה.

מרואן אלמעשר (Marwan Muasher) – שר החוץ הירדני לשעבר והשגריר בישראל ובארה"ב לשעבר, כיום סגן נשיא למחקר ב-Carnegie Endowment for International Peace בארה"ב – נחשב לדמות מתונה, בעלת קשרים טובים עם ישראל וישראלים באופן יחסי. כבר ב-2009 כתב את הספרThe Arab Center : The Promise of Moderation, שמסביר בין היתר על תהליך השלום מול ישראל, יוזמת השלום הערבית והצורך ליצור מרכז פוליטי ערבי מתון. אלמעשר הוא-הוא זה שניסח את יוזמת השלום הערבית בפועל.

הנה עיקרי הדברים: אלמעשר הדגיש שהסיפוח הישראלי הוא איום קיומי על ירדן – לא פחות – והעריך כי ירדן תנקוט צעדים שיגנו על האינטרס הלאומי שלה, ללא כל קשר להתפתחויות בזירה הבינ"ל (שכן כך נהגה גם בעבר). בראש סדר העדיפויות – האינטרס הירדני, ולא שום דבר אחר (כגון כלכלה, יחסי חוץ וכו'. ברמז, "שוחד" כזה או אחר).

עיקר דבריו של אלמעשר, שר החוץ הירדני לשעבר: הסיפוח הישראלי הוא איום קיומי על ירדן – לא פחות. להערכתו, ירדן תנקוט צעדים שיגנו על האינטרס הלאומי שלה, ללא כל קשר להתפתחויות בזירה הבינ"ל

החשש הוא כמובן מהצפה של פלסטינים את ירדן, "ירדן כפלסטין". מעלה את השאלה – מה ישאר בהסכם השלום בין ישראל לירדן, אם לא תוקם מדינה פלסטינית? כיצד נשתף פעולה עם אנשים (למשל בהסכם הגז), שאנחנו יודעים שפועלים ישירות נגד האינטרס הירדני?

עוד ציין אלמעשר, שמדינה פלסטינית (או משהו שהוא פחות ממדינה) על בסיס תכנית טראמפ, במסגרתה אותה מדינה מוקפת למעשה מכל צדדיה על-ידי ישראל, כשישראל תשלוט בכל המעברים של הפלסטינים – איננה מקובלת על שום פלסטיני ועל שום ערבי באזור.

זו מדינה שלא ניתן יהיה לחיות בה. סיפוח ישראלי יביא לירידה מהפרק של פתרון שתי המדינות במסגרת שנקבעה עוד בהסכמי אוסלו. כל זה יהפוך ללא רלוונטי. הדבר ידרוש גישה ערבית ופלסטינית חדשה לסכסוך הישראלי-ערבי, ולא יותיר לפלסטינים ברירה, אלא להאחז באדמתם וליצור רוב פלסטיני ברור בשטחים בהם תשלוט ישראל (כלומר, בין הנהר לים).

יש להציב את כל חלופות הפעולה האפשריות על השולחן במצב כזה (שכן כל הסכמי ומסגרות העבר לא יהיו רלוונטיים יותר). אלמעשר מציין, שעדיין לא מאוחר להפעיל לחץ על ישראל לסגת מכוונתה, כולל דרך הקונגרס האמריקני ופניה מאוחדת מצד כל הצדדים המתנגדים לסיפוח, למפלגה הדמוקרטית.

על פי אלמעשר, הסיפוח ישאיר מדינה שלא ניתן לחיות בה וידרוש גישה ערבית ופלסטינית חדשה לסכסוך הישראלי-ערבי. לפלסטינים לא תהיה ברירה אלא להאחז באדמתם וליצור רוב פלסטיני ברור בשטחים בשליטת ישראל

ח"כ אחמד טיבי ניתח את הזירה הפוליטית הפנימית בישראל, הצביע על כך שההקשר הירדני בעל חשיבות רבה מבחינת ישראל, והדגיש שנושא הסיפוח אפילו נכלל בהסכם הקואליציוני.

לדעת טיבי, העמדה הירדנית היא החשובה ביותר באזור בהקשר הנוכחי. הוא ניתח גם את הקשר של הסיפוח לפוליטיקה הפנימית האמריקנית לקראת הבחירות לנשיאות (והבסיס הפוליטי אליו מכוון טראמפ לקראת הבחירות).

המראיין העלה בפני עריקאת את השאלה – מהו הצעד הבא של הפלסטינים? מהן חלופות הפעולה? עריקאת הדגיש את הנרטיב הפלסטיני הקלאסי, של עמידה איתנה, האחזות בקרקע, ביסוס מוסדות המדינה, ומעבר מרשות למדינה, בהתאם להכרזת העצמאות הפלסטינית (כן, היה דבר כזה) של 1988, והסטטוס הנוכחי של הפלסטינים באו"ם כמדינה משקיפה שאינה חברה.

אך מעבר למה שעשוי להשמע כסיסמאות, התסכול והכעס שלו ניכרו כמעט בכל מילה שאמר. הצורך באחדות פלסטינית בעת הזו נראה לו כדבר קריטי. מבחינתו מדובר בהגנה על חייהם, הגנה עצמית. עריקאת מדגיש שמבחינתו, כוונת ישראל היא לספח את כל הגדה המערבית, מהנהר עד הים. זו מטרתה.

אך מעבר למה שעשוי להשמע כסיסמאות, התסכול והכעס של עריקאת ניכרו. הצורך באחדות פלסטינית נראה לו קריטי. מבחינתו מדובר בהגנה עצמית על חייהם, לנוכח כוונת ישראל: סיפוח כל הגדה המערבית

הויכוח הציף את חוסר ההסכמות והתקשורת הלקויה בתוך הזירה הפלסטינית ובין חלק ממדינות ערב, שאינן מצליחות להציג חזית אחידה אל מול הזירה הבינ"ל. זוהי שעת מבחן אזורית.

האם מדינת ישראל מפנימה את ההשלכות האזוריות של הסיפוח? ואם כן, האם היא ערוכה אליהן? האם תדע להתמודד איתן? זו השאלה הכי חשובה כרגע, לעניות דעתי.

רכז התכנית הבינלאומית בממשל במרכז הבינתחומי הרצליה ודוקטורנט במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. עוסק בתהליכי קבלת החלטות בישראל ובמזרח התיכון. יליד ראשון לציון, דור עשירי בארץ, אוהב ועוקב אחרי ספורט מכל הסוגים (כדורגל, כדורסל, טניס, פוטבול, בייסבול...).

הפוסט הזה צריך היה להיפתח ברצף קללות קשות, חריפות, המבטאות את התגובה לעוצמת המעשה החמור שביצעו הפוליטיקאים. אבל יש דברים שלא אומרים בפומבי. אנחנו בני תרבות. לכאורה. לא מקללים במאמרים מכובדים.

אבל האם המעשה שביצעו עשרות פוליטיקאים בהחלטתם למעול באמון הציבור שבחר בהם, אינו מעשה אלים? חריף? בוטה? חסר תרבות? האם השקר ששיקרו גנץ, אשכנזי, שמולי ופרץ, אורלי אבקסיס לוי וחבריהם לכחול לבן העבודה ודרך ארץ, אינו מעשה שמחייב תגובה חריפה בהתאם לחומרת מעשיהם?

הפוסט צריך היה להיפתח ברצף קללות קשות, המבטאות את התגובה לעוצמת המעשה שביצעו הפוליטיקאים. אבל יש דברים שלא אומרים בפומבי. אנחנו בני תרבות, לכאורה

השבר שנגרם לאמון הבוחר אינו ניתן לתיקון במצב החוקתי הנוכחי בישראל. אין חוק שמונע מפוליטיקאים לקחת את פתק הבוחר ולעשות בו כרצונם דקה אחרי הבחירות. שבר האמון הזה ילווה אותנו עוד שנים אחרי שגנץ יהפוך לאבק היסטורי ונתניהו לאסיר היסטורי. 

עשרות נבחרי ציבור בגדו באמון בוחריהם והם יושבים כיום בפרלמנט, מחוקקים כאוות נפשם ומשחקים את המשחק הדמוקרטי כאילו יש להם מנדט ציבורי לכך. ההיפך הוא הנכון. אין להם מנדט. המנדט שניתן להם ניתן למטרות אחרות ולערכים אחרים. הם עצמם התחייבו פומבית לערכים הללו ובגדו בהם. התחייבו לא לשבת תחת נאשם בפלילים והפרו את הבטחתם.

גם אם כחול לבן יציגו סקרים המצביעים על תמיכת  60% מבוחריהם במהלך ההצטרפות לממשלת "נתנימינהו", הרי ברור שעם 60% מבוחריהם הם לא היו מגיעים ל"הישג" של ממשלה פריטטית. ואולי בכלל לא היו יכולים להצטרף לממשלת אחדות שוויונית. המנדט הוא של כלל בוחרי המפלגה ולא רק של חלק מהם.

לכן הבגידה כה מקוממת. לכן התיקון חייב להיעשות לעומק – בחקיקה, הסברה, ובהפיכת הליך הבחירות להליך מחייב מבחינה משפטית. כל עוד נבחר ציבור לא חותם על מחוייבות למצע הבחירות ולהתחייבות שנתן לבוחרים תמורת המנדט שקיבל מהם, אי אפשר יהיה להחזיר את האמון לדמוקרטיה הישראלית ולשיטת הבחירות.

המעשה הנדרש כעת מחברי הכנסת הוא לשנות את חוק הבחירות, על מנת לשקם את אמון הבוחרים. כל עוד החוזה בין הבוחר לנבחר אינו חוזה משפטי מחייב, שניתן לתבוע את הפרתו בבית המשפט, אין שום ערך לאף מילה או הבטחת בחירות של שום פוליטיקאי בישראל.

כל עוד החוזה בין הבוחר לנבחר אינו חוזה משפטי מחייב, שניתן לתבוע את הפרתו בבית המשפט, אין שום ערך לאף מילה או הבטחת בחירות של שום פוליטיקאי בישראל

בבחירות השיקום הבאות, אם אכן יתרחשו, תיאלץ כל מפלגה לבחור את נבחריה בפריימריס פתוחים דמוקרטיים כפי שיקבע חוק חדש. כל מפלגה תהיה חייבת להחתים את נבחריה על מצע מחייב. חתימה חוזית על פי חוק חדש. כל חבר כנסת או מועמד לכנסת, יהיה  חייב לחתום על התחייבות חוזית מול בוחריו שתאפשר להם לתבוע אותו בביהמ"ש במידה ויפר את התחייבויותיו הבסיסיות היסודיות.

בחירת מועמדים בשיטה של מועמד יחיד, הבוחר את רשימת המועמדים לפי רצונו ובכך הם חייבים לו את בחירתם, חייבת לעבור מן הארץ. בכל המפלגות. הסכנה מרוחה לנגד עינינו כל יום שבו סמרטוטי נתניהו מתחנפים אליו ובועטים בכל ערך למענו ובכל יום שנאמני גנץ שותקים וסותמים את אפם מול ההתקפות הפרועות על מוסדות החוק, רק כדי להישאר בממשלת החירום אחדות המזויפת שנוצרה כאן.

כדי לשוב ולהיבחר יהיה עליהם לתקן את המעוות. לתקן את מה שהם עצמם קילקלו.

הבחירות הבאות צריכות להתקיים רק לאחר שכל מפלגה תציג מצע בפרק זמן סביר לפני הבחירות, תאפשר דיון ציבורי אודותיו, תתחייב עליו בחוק מול יו"ר ועדת הבחירות (רצוי שופט עליון שלא ישב בין ה-11 שאישרו את כהונת נאשם בפלילים כרה"מ), תבחר את נציגיה באופן דמוקרטי ותחתים אותם על המצע.

הבחירות הבאות צריכות להתקיים רק לאחר שפתק הבוחר ישתנה ויוחלף בדף אלקטרוני שבו הבוחרים יבחרו (דיגיטלית מהבית או במחשב בקלפי) שלושה דברים מרכזיים – מפלגה, רשימת נבחרים ורשימת נושאים לאומיים לטיפול מיידי של הממשלה. זה יהיה סדר העדיפות הלאומי לממשלה שתוקם אחרי הבחירות.

קורות חייהם של נבחרי הרשימה במפלגה המועדפת על הבוחרים יפורסמו מראש, אלה יצטרכו להיות אנשים עם רזומה ציבורי ראוי. אחרי כן יבחרו הבוחרים בדף האלקטרוני את הנושאים החשובים ביותר לדעתם, המחייבים את טיפולה של הממשלה שתיבחר.

מיד לאחר הבחירות יפורסמו התוצאות. שמות חברי הכנסת שנבחרו, המפלגות שנבחרו והנושאים שמחייבים את הממשלה שתורכב מקואליציה של מפלגות. כל אלה יעוגנו בחקיקה מחייבת. הממשלה שתוקם תהיה חייבת לפעול לפי סדר העדיפויות שקבעו רוב הבוחרים מכל המפלגות.

לאחר הבחירות יפורסמו שמות החכ"ים, המפלגות והנושאים שנבחרו, ומחייבים את הממשלה. כל אלה יעוגנו בחקיקה מחייבת. הממשלה שתוקם תהיה חייבת לפעול לפי סדר העדיפויות שקבעו רוב הבוחרים

ממשלת ימין לא תוכל לקדם רק סיפוח כאשר בוחרי המפלגות המרכיבות את הקואליציה ובוחרי יתר המפלגות, יצביעו קודם כל על שיקום כלכלי ועל הורדת מחיר הדיור ויוקר המחיה. הבוחרים מכל המפלגות ייצרו בעצם סדר עדיפות לאומי לכל ממשלה שתקום וזהו הסדר שיחייב את הממשלה בחוק.

חינוך מתקדם לכל, בתי חולים ראויים וחדשים, הורדת יוקר המחיה, דיור במחיר סביר, הפסקת ההסתה נגד מוסדות החוק, גיוס שוויוני, השקעות במחקר ומדע, מינוי אנשי מקצוע לתפקידים בממשלה ולא עסקנים פוליטיים, הגנה על ערכי הדמוקרטיה, הסכמים מדיניים שיקדמו שלום, מאבק בגזענות, שמירה על משאבי הטבע של המדינה ועל תשתיות אנרגיה ומים, שחרור כשלים ביורוקרטיים, תמיכה בניצולי שואה וקשישים ועוד.

הבחירות בשיטה החדשה לא יסמנו רק את זהות אנשי השלטון הבאים כתוצאה מבחירת המפלגות לקואליציה, אלא הן יסמנו את רצון כל העם בתחומים ובנושאים שאותם הממשלה חייבת לקדם. מעין משאל עם שיתקיים אחת לארבע שנים שאחריו הממשלה פועלת לפי רצון העם ולא רק לפי רצון מרכיבי הקואליציה.

הליך השיקום של אמון הציבור הוא המשימה הראשונה כעת לטיפולם של חברי הכנסת שהעדיפו לשבת תחת נאשם בפלילים ובלבד שלא ייאלצו לסכן את עכוזם בעוד מערכת בחירות. אם כך – לפחות תקרעו את התחת חברים, בניסיון להחזיר את אמוננו. למהלך כזה יתכן שגם חבריכם לשעבר יצטרפו ויהיה לכך רוב בכנסת הנוכחית.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון מנוחתו עדן (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.