אני זוכר קולנוע רקס ביומיות
ומרחוק פעמונים של כנסיות
ואיך רדפנו על גגות אחרי יונים
לעוף איתן רצינו עד לעננים…

עברו שנים מאז, עכשיו העיר גדולה
מסימון לא שומעים, אפילו לא מילה
ומואיז הקטן, לאן הוא נעלם
וגם קולנוע רקס כבר לא קיים…

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

(מתוך השיר "אני וסימון ומואיז הקטן", מילים יוסי בנאי, לחן חנן יובל)

סרט אנימציה קצר, ישראלי ושובה לב, על בית הקולנוע שפעל בירושלים בזמן המנדט הבריטי, והונצח בשירו המפורסם של יוסי בנאי, זכה לשבחים בפסטיבל האנימציה הבינלאומי אנסי בצרפת. "להתאהב ברקס" זכה השבוע בפרס סרט הילדים הטוב ביותר, CANAL+ Youth Award, מה שהופך אותו לסרט הישראלי הראשון שזכה בפרס במסגרת הפסטיבל השנתי, שנוסד ב-1960.

הסרט, שאורכו שש דקות, מספר על ילד יהודי וילדה ערבייה שהופכים לחברים דרך גילוי קסם הקולנוע. לפי הבמאי-השותף אלירן פלד, הסרט הוא "הוכחת היתכנות" לסרט אנימציה באורך מלא שכבר נמצא בתהליכי הפקה.

"אנחנו מתכננים להרחיב את הסיפור על בית הקולנוע המפורסם רקס ועל ירושלים של התקופה, מזווית הראייה של שני ילדים לזווית הראייה של קבוצה של חברים צעירים", אומר פלד, 28, לזמן ישראל.

"להתאהב ברקס" קרוי על שם בית הקולנוע שפעל בדרך הנסיכה מארי (היום רחוב שלומציון המלכה), על קו התפר בין מערב ירושלים למזרח העיר.

למרות שבתי קולנוע נוספים פעלו אז בירושלים, רקס היה היחיד בבעלות משותפת של ערבי ויהודי. "זו הייתה תקופה מתוחה בעיר. אנשים נאבקו כל היום ואז נפגשו בערב כדי לראות ביחד סרטים. זו הייתה בועה של שפיות", מספר פלד.

ב-1947, כשנתיים אחרי הפתיחה נאלצו השותפים ג'וזף פסקל אלבינה ומשה יונה פרידמן לראות את המוסד התרבותי שהקימו – וחלק קיר עם תחנת משטרה בריטית – מופצץ על ידי האצ"ל. בית הקולנוע שופץ חלקית, אבל בסופו של דבר נסגר בעקבות השרפה. הסרט האחרון שהוצג בו היה "שונא הציבור" המצרי.

קטע מהסרט "להתאהב ברקס" (צילום: באדיבות מעין אנגלמן ואלירן פלד/ להתאהב ברקס)

"להתאהב ברקס" הוא הפרויקט הראשון של המפיק והבמאי פלד עם הבמאית השותפה מעין אנגלמן, אמנית ויזואלית שמתמחה בעיצוב דמויות ובקונספטים ליצירות אנימציה. אנגלמן, 35, עובדת כעת גם על פרויקט לנטפליקס.

אנגלמן ופלד הקימו את הסטודיו שלהם לטובת יצירת "להתאהב ברקס". הצוות שלהם כולל אנימטורים קלסיים של 2-D, שמתמחים באנימציה קלסית, במטרה ליצור את המראה הנוסטלגי שמזכיר את הסרטים המצוירים משנות ה-30 ועד שנו ה-60. "יש לו מין תחושה דיסנית כזאת", מציין פלד.

פלד התוודע לראשונה להיסטוריה של קולנוע רקס כאשר קרא כתבה עליו. אחרי ששיתף בסיפור את אנגלמן, בוגרת המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, השניים צללו למחקר מעמיק על בית הקולנוע ועל התקופה שבה פעל.

"שקענו במספר ארכיונים כדי ללמוד עוד על קולנוע רקס, ולמצוא נקודות מבט שונות על התקופה. איתרנו אפילו את הילדים והנכדים של הבעלים המקוריים, ראיינו אנשים שזוכרים שהלכו לקולנוע הזה כשהיו צעירים", אומר פלד.

מעין אנגלמן ואלירן פלד (צילום: מיכאל איל פלד)

במקור תכננו השניים ליצור סרט על בית הקולנוע מנקודת מבט מבוגרת, אך שינו את דעתם ובחרו לספר את הסיפור דרך עיניו של מואיז, הילד דובר העברית, ורנין, הילדה דוברת הערבית. "אנו מאמינים בכוחו של הקולנוע ובדו-קיום, והרגשנו שנוכל לבטא את האופטימיות שלנו טוב יותר דרך עיניים של ילדים", אומר פלד.

"שקענו במספר ארכיונים כדי ללמוד עוד על קולנוע רקס, ולמצוא נקודות מבט שונות על התקופה. איתרנו אפילו את הילדים והנכדים של הבעלים המקוריים, ראיינו אנשים שזוכרים שהלכו לקולנוע הזה כשהיו צעירים"

ואכן, הדמויות המבוגרות בסרט – אביו של הילד, המקרין של בית הקולנוע, ואמה של הילדה – לא יוצרות שום קשר. הילדים מבלים את הזמן שלהם ביחד בצפייה בסרטים, ומדמיינים את עצמם לוקחים חלק בהרפתקאות שהם רואים על המסך. בהמשך הסרט אוסרת אמה של רנין על בתה מכניסה לחדר המקרן.

קטע מהסרט "להתאהב ברקס" (צילום: באדיבות מעין אנגלמן ואלירן פלד/ להתאהב ברקס)

אביו של הילד אומר לו שהוא לא יכול להיות חבר של ערבייה, ומסביר לו שהוא יבין כשיגדל. האב מוסיף שהוא פשוט צריך לעשות את מה שאומרים לו. מואיז ורנין מסרבים לציית להוריהם, ואהבתם לסרטים הופכת לשפה המשותפת שלהם.

מסקרן יהיה לראות מה יעשו מואיז, רנין וחבריהם בסרט באורך מלא שאנגלמן ופלד מקווים להפיק. מה שלא יהיה, ניתן לקוות שגם היצירה החדשה תעסוק בכוחה של האמנות לקרב בין אויבים לכאורה.

רחוב הנסיכה מארי בירושלים, בין 1940 ל-1946. ניתן לראות את קולנוע רקס מרחוק, מצד שמאל (צילום: ספריית הקונגרס באמצעות Wikicommons)