לכל חוות בודדים על גבעה קירחת בשטחים יש שם שנתנו לה מקימיה ושם שנתנו לה מפת הארץ וההיסטוריה היהודית וגם שם שנתנו לה אויביה, שמתבוננים בה מבחוץ, מעבר לגדרות, ועיניהם כלות.

"חוות טליה" בדרום הר חברון קרויה כך על שם בני משפחת טליה, שמתגוררים במקום כבר יותר מעשרים שנה. ישנים בלילות עם אקדח מתחת לכרית ומשקיפים בבקרים מלמעלה על אלפי הדונמים שנמסרו להם במתנה על ידי ממשלת רבין. יוצאים לרעות את עדרי הצאן שלהם בשדות דרום הר חברון ונאבקים – לפעמים באלימות ועם נשק חם, לפעמים בבתי המשפט בעזרת עורכי דין – בפלסטינים תושבי האזור שטוענים שהם גזלו את אדמותיהם.

חוות טליה (צילום: אלדד רפאלי)

במפות "חוות טליה" נקראת לפעמים "חוות נוף הנשר". ערביי האזור קוראים לה גם "חוות לוציפר", קצת על שם משטרת אל-ציפר הירדנית, שחלשה על המקום עד מלחמת ששת הימים, וקצת על שמו של השטן, שאין להם ספק שהוא מי שמדריך את בני משפחת טליה בכל מעשיהם הרעים.

וכך, כשאנחנו נוסעים על דרך הכורכר המתפתלת מעבר לגדרות המינהל האזרחי, בואכה "חוות טליה", אנחנו נדרכים לקראת עימות, שנראה בלתי נמנע.

"תחטפו שם אבנים", הזהירו אותנו, "אלה אנשים רעים, אלימים ומסוכנים מאוד. בטח לא ייתנו לכם בכלל להיכנס".

כשאנחנו חולפים על פני השער ונכנסים לשטח החווה העצומה, ידידיה טליה ממהר לעברנו, ואכן נראה מאיים ממש כמו שהבטיחו.

"מה אתם מחפשים פה", הוא שואל.

"אני עיתונאי. מסתובב באזור וכותב סדרת כתבות לקראת הסיפוח המתקרב. שמעתי על החווה שלכם וחשבתי שיהיה מעניין לדבר איתך".

אמיר בן-דוד וידידיה טליה בחוות טליה (צילום: אלדד רפאלי)

"למי אתה כותב?"

"לאתר האקטואליה זמן ישראל".

"זה אתר שמאלני או ימני?"

"זה אתר של עיתונות הגונה", אני משיב, ומניח שתשובה כזו גם תסיים את הביקור, אבל ידידיה טליה מפתיע:

"אם זו עיתונות הגונה אז זה בסדר. אתם יכולים להיכנס ולהסתובב פה כמה שאתם רוצים, אבל אני לא אוכל להיות איתכם. יש לי המון עבודה ואני לא יכול לדבר עכשיו".

ואז הטלפון שלו מצלצל וקוטע את השיחה.

"זה הצבא", הוא מתנצל ועונה: "כן… כן… הכל בסדר… הם ישראלים. זה עיתונאי שעושה פה כתבה. אין בעיות".

"הם ראו שהתקרבתם לפה והם חייבים לוודא שאני בסדר", הוא מסביר, "אני לבד פה. אי אפשר לדעת מה יקרה".

הצבא עוקב אחריך 24/7?

"ברור. כל המקום פה מרושת במצלמות. עוקבים כל הזמן אחרי מה שקורה בחווה".

וואו. מלחיץ. אתה בעצם חי בבית האח הגדול כל החיים.

"אפשר להגיד. כן. זה כבר לא מפריע. התרגלנו לזה. אין ברירה. מה אתה רוצה שנעשה?".

ידידה טליה בחוות טליה (צילום: אלדד רפאלי)

מאוחר יותר, הוא בכל זה יתרצה ויסכים לדבר, ואז יתברר שיש סיבה טובה למצב הרוח הידידותי יחסית שלו. לפני שבוע הוא הפך לאבא בפעם הראשונה. גם בדרום הר חברון, כשגבר הופך בפעם הראשונה לאבא, לפעמים נפתח לו חדר חדש בלב, סדק נבקע במעטה הקשיחות והחספוס, והאבא הטרי לרגע מפויס יותר.

תפסנו את ידידיה טליה בדיוק ברגע כזה. התינוקת שלו, בר, נמצאת עכשיו עם אמא שלה בכפר אדומים, והוא כאן לבדו, מטפל בכבשים ושומר על החווה תחת עינו הפקוחה תמיד של האח הגדול מפיקוד מרכז.

"אפרטהייד זה הדבר הכי טוב בעולם"

משפחת טליה לא הגיעה לדרום הר חברון על דעת עצמה. היא נשלחה לשם על ידי ממשלת ישראל. ולא סתם על ידי ממשלת ישראל: על ידי ממשלת השמאל של יצחק רבין.

כך שאם משפחת טליה ו"חוות טליה" הם מכשול לשלום – והם מכשול לשלום – הרי שמי שהציבה בכוונת מכוון את המכשול הזה לשלום הייתה "ממשלת השלום" השמאלנית ביותר בתולדות ישראל. והיא עשתה את זה אחרי החתימה על הסכמי אוסלו, בידיעה ברורה שהמעשה הזה יחבל בהמשך בסיכוי לממש את ההסכם שעליו רק חתמה.

במשפט ההיסטוריה, אפשר יהיה להגיש את "חוות טליה" כראיה המעידה על הכוונות האמיתיות של ישראל, גם בשנים שבהן היא הצהירה שפניה לפיוס עם הפלסטינים.

מסובך? ברור. אנחנו בגדה המערבית. הכל פה מסובך ובקצה כל מרתף יש דלת נסתרת, שמאחוריה גרם מדרגות המוביל למרתף נוסף, שלפעמים כוחות הביטחון מגלים בו מעבדת טרור.

חוות טליה (צילום: ליאורה בן צור)

השטח כולו נכבש מירדן ב-1967. האדמות הלא-פרטיות בו הוכרזו על ידי ישראל כ"אדמות מדינה". ב-1981 העבירה המדינה כ-4,000 דונם של אדמת מרעה בדרום הר חברון להסתדרות הציונית העולמית. או במילים אחרות: מדינת ישראל הפקידה את האדמות שכבשה בידי "העם היהודי".

אנשי ההסתדרות הציונית העולמית חיפשו במשך שנים אנשים שיהיו אמיצים מספיק ונחושים מספיק להקים במקום חוות בודדים, כדי למנוע מבדואים להשתלט על חלקות ו"לקבוע עובדות בשטח". אבל אף אחד לא נענה לקריאה, ואפשר להבין למה. זה אזור ספר מסוכסך ומדמם, שמבטיח רק צרות. מי רוצה לחיות במקום מבודד, צחיח וקשוח כל כך? שומר נפשו ירחק.

אחרי שנחתמו הסכמי אוסלו, מיקדו אנשי ההסתדרות הציונית את מאמציהם ביעקב טליה, חוואי אידיאליסט שנולד בדרום אפריקה של האפרטהייד בשם יעקובס יוהנס וגדל במשפחה חוואים נוצרית כבנו הבכור של כומר.

יוהנס התכוון לצעוד בעקבות אביו והפך לפרח כמורה, אבל במהלך הלימודים עבר מהפך בלתי צפוי, גילה לא רק את הברית החדשה אלא גם את האור הגנוז של תורת ישראל, התגייר, שינה את שמו ליעקב טליה ועשה עלייה. אנשי הסוכנות שהכירו אותו, העריכו שהוא עשוי בדיוק מהחומרים הנכונים להתמודד עם האתגר הקשה של דרום הר חברון.

יעקב טליה (צילום: צילום מסך/NewshoundMedia)

אבל אפילו יעקב טליה לא הזדרז לקפוץ על ההצעה. אנשי הסוכנות והממשלה חיזרו אחריו שנים, וב-1995 הוא התרצה, אחרי שהבטיחו לו שהוא יקבל גיבוי ממשלתי בכל פעם שיזדקק. "לאף אחד לא היה אומץ לבוא לפה", הוא סיפר מאוחר יותר, "כולם ידעו שזה יהיה קרב".

ההסתדרות הציונית העולמית מסרה לידי יעקב טליה שטח עצום של 3,600 דונם, בהסכם שתוקפו יפקע ב-2042 – מה שמחזק את העדות לבית הדין של ההיסטוריה, על כוונותיה האמיתיות של ישראל ביחס לאזור. ועדת המשנה לרישוי חתמה על הצבתם של שני קרוואנים, מחסן וחדר לשומר על הגבעה החולשת על שטחי המרעה.

ההסתדרות הציונית העולמית מסרה לידי יעקב טליה שטח עצום של 3,600 דונם, בהסכם שתוקפו יפקע ב-2042 – מה שמחזק את העדות לבית הדין של ההיסטוריה, על כוונותיה האמיתיות של ישראל ביחס לאזור

מסביב למבנים האלה הקים יעקב טליה את החווה שלו, ובה גידל יחד עם אשתו מרסל מאות כבשים שיובאו מדרום אפריקה, וגם את ארבעת ילדיהם –  בצלאל, ידידיה, ליאורה ושירה.

ידידיה טליה בן 24. החווה שאותה הוא מנהל עכשיו יחד עם אחיו בצלאל, הגדול ממנו בשלוש שנים, היא החווה שבה זחל כתינוק. אלה נופי ילדותו. הוא לא מכיר נופים אחרים, ומבחינתו אלו יהיו גם הנופים שבהם יגדל את ילדיו. ואם יידרש, הוא גם יקריב את חייו כדי לשמור על החווה הזו, ועל המורשת של אביו, שנהרג כאן לפני חמש שנים בתאונת טרקטור.

ביוטיוב אפשר למצוא סרטונים שבהם יעקב טליה פורש במילותיו את המורשת שלו. בסרטון אחד הוא אומר לאברי גלעד, "הבעיה של היהודים היא שהם מפחדים להגיד 'זו הארץ שלנו. זה המקום שלנו'. תתנהג כמו יהודי אם אתה חי פה. מה אתה עושה לזבוב שמפריע לך?" – כאן יעקב טליה מוחא כף בעוצמה, כדי להדגים למצלמה מה עושים לזבוב טורדני שמפריע, ומסביר: "אין זבוב יותר. וככה" – הוא מוחא שוב כף – "אין ערבים יותר. נגמר".

"תגיד", מקשה עליו המראיין, שלימים יתקרב אליו בדעותיו, "אתה בא מדרום אפריקה, נכון? אתה חיית באפרטהייד".

"אני אהבתי את האפרטהייד", מכריז טליה בגאווה, "אני עדיין חושב שאפרטהייד זה הדבר הכי טוב בעולם. אפרטהייד זה דבר ברור – זה הפרדה".

וכך הקים טליה את חוות האפרטהייד שלו, גידר אותה, ביצר אותה, חימש אותה ונלחם עליה מול כל העולם, ובעיקר מול שכניו הפלסטינים ממשפחת אבו-קביטה, שהציגו בבתי המשפט ראיות חותכות לכך שחלק גדול מהקרקע היה בבעלותם במשך דורות.

ב-2006, אחרי מאבקים משפטיים ממושכים, אסר המינהל האזרחי על יעקב טליה להיכנס לחצי משטח החווה שלו, וקיבל את טענות העותרים, שטליה פלש והשתלט על שטחים השייכים להם. בין לבין היו פריצות ליליות שבהם בדואים גנבו מאות כבשים מהעדר של משפחת טליה. והיו תקריות אלימות רבות בשדות, שלא פעם הסתיימו במעצרים ולא פעם כמעט באסון.

כשידידיה טליה שאל בחשדנות אם אנחנו עיתונות שמאלנית או ימנית, הוא ידע בדיוק למה. מי שיקרא את סיפורי "חוות טליה" שהתפרסמו לאורך השנים בישראל, עלול לחשוב בטעות שמדובר בסיפורים על שתי חוות שונות, שרק במקרה נושאות את אותו שם.

בשמאל ברור ש"חוות טליה" היא מאחז בלתי חוקי, שהוקם בעידוד החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית. דרור אטקס מ"כרם נבות" מגדיר את החטיבה כ"גוף בעל דפוסי פעולה עברייניים, שקיבל על עצמו לפעול כקבלן הביצוע של המדינה לעבודות מלוכלכות, שרשויות המדינה מנסות להרחיק את עצמן ממעורבות ישירה בהן.

חוות טליה (צילום: אלדד רפאלי)

"אלה פעולות שנועדו לתמוך בין היתר גם בגורמים האלימים והקיצוניים ביותר מבין המתנחלים, כמו משפחת טליה שרק לפני יומיים וחצי הגיעו לכאן מדרום אפריקה, שאחראים לגירוש ולנישול של קהילות פלסטיניות וותיקות, כמו למשל משפחת אבו-קביטה, שחיה כאן דורות", אומר אטקס.

אבל בעיתונות הימין סיפורה של משפחת טליה הוא סיפור גבורה ציוני, שממשיך את מורשת העלייה השנייה, על אפם ועל חמתם של אויבי ישראל – הפלסטינים והשמאלנים. כך, לדוגמה, ספדו ליעקב טליה ב"סרוגים", אתר הבית של הציונות הדתית, למחרת ההלוויה ב-2015:

"אתמול הובא למנוחת עולמים החוואי יעקב טליה מחוות נוף הנשר אשר נהרג בתאונת טרקטור בחוותו. חייו היו סיפור מרתק שלא פוגשים עוד בימים אלו. הוא ומשפחתו חוואים בני חוואים נוצרים שחיו בדרום אפריקה התגיירו ועלו לארץ והמשיכו כאן את עבודת חייהם בכל חלקי הארץ. יעקב בחר באזור סוסיא, שם הקים חוות בודדים וחי בה עם אשתו וארבעת ילדיו, שלושה מהם חיילים היום.

"יעקב היה סוג של טרומפלדור מודרני, אדם שהפליא את כל סביבתו בעוצמתו הפיזית הטבעית האדמתית, בכישרון כפיו בכל, בפשטותו ובנפשו הפתוחה ואהבת הארץ הראשונית ונטולת הציניות שלו. הוא התמודד לבדו עם אתגרים קשים ורבים כמו גנבות צאן, במשך כל שנות פעילות החווה נגנב ממנו צאן בעלות של מאות אלפי דולרים, זן מיוחד שהמשיך למרות הכל לייבא מדרום אפריקה.

"לא פעם עמד בפני סכנת חיים של ממש מידיהם של כנופיות שעלו על חוותו והיה גם מוקד להפגנות והצקות שבועיות של קבוצות אנרכיסטים. במקביל המשיך לבנות ולפתח את חוותו, לגדל את ילדיו בדרך של אהבת העמל, אהבת הארץ פשוטות וכנות. הוא עזר לכל סביבתו בסתר ובגלוי בדרכים שונות ומשונות בכישרונו הטכני, בידיעותיו ובכספו, עד כמה שיכל.

"בהלווייתו שבו ועלו סיפורי מופת על נדיבותו שאינה יודעת גבולות, על פשטות לבבו, על כוחו הפיזי השמשוני, רוחו האיתנה האומץ הסגולי שלו ועל דמותו הבלתי נשכחת. סיפורי גבורה רבים מספור על חייו של חלוץ ישראלי מודרני שנפל במילוי תפקידו. ילדיו ואחיו שכה דומים לו בחזותם פסעו בכובעי בוקרים ובאבק בגדיהם בשקט ובאצילות והציגו לאנשי האזור כולם שבאו ללוות את יעקב את הזן המיוחד של משפחת טליה, זן שלא ראתה ארץ זו מעולם".

"אנחנו היינו פה לפני"

מלבד נחישות של טרומפלדור ואומץ לב של שמשון הגיבור, אמונה בצדקת האפרטהייד, שנאה לערבים שמזכירים לו זבובים ואהבה לעדרי צאן, ליעקב טליה היה תחביב משונה במיוחד: הוא אסף והביא לחווה שלו מכוניות ישנות ופיזר אותן לצד הגדרות, שאותן הקיף בערמות של צמיגים ישנים, שמטרתם לעכב גנבי צאן בדואים, ולמנוע מהם לברוח במהירות עם העדרים.

ידידיה טליה נעתר לבקשתנו להצטלם על מכונית שברולט ישנה כזו, שמבצבצת מהאדמה המשקיפה אל הישימון, במה שנראה כמו תפאורה שרק מחכה לקוונטין טרנטינו, המתגורר שעתיים נסיעה מכאן בצפון תל אביב.

ידידיה טליה (צילום: אלדד רפאלי)

וככה, על הדרך, כשהוא יושב על מכסה המנוע החלוד, הוא גם הסביר איך הסיפור הזה נראה מהצד שלו, שבו דווקא הוא – היושב על גבעה שקיבל במתנה מהמדינה, נהנה מהגנה צמודה של הצבא, וחולש על שטח של 3,600 דונם; ולא משפחת אבו-קביטה, עם יותר ממאה בני משפחה על שטח של כ-30 דונם שבהם אסור להם לבנות – הקורבן האמיתי.

"היו פה כל הזמן מלחמות", הוא אומר, "והמלחמות נמשכות. היום אנחנו רק מגדלים כבשים. פעם גם ניסינו לעבד את הקרקע, אבל בגלל המורכבות ביו"ש של קרקעות זה נהיה בעיה. ערבי בא ואומר 'זה שלי', דבר ראשון באים ולוקחים ליהודי. לא בודקים מי מה מו ואיך. אחר כך מתעוררים ומתחילים לבדוק מה של הערבי, מה של היהודי. בינתיים זה נשאר ככה".

"היום אנחנו רק מגדלים כבשים. פעם גם ניסינו לעבד את הקרקע, אבל בגלל המורכבות ביו"ש של קרקעות זה נהיה בעיה. ערבי בא ואומר 'זה שלי', דבר ראשון באים ולוקחים ליהודי. לא בודקים מי מה מו ואיך"

איך אתה מסתדר עם השכנים מסביב?
"מה אתה רוצה שאני אגיד לך? ממש לא חברים. מסתדרים, פלוס מינוס. אם הוא לא נכנס לשטח שלי, אני לא נכנס לשטח שלו. אם הוא נכנס – גם אני נכנס. הוא לוקח לי, אני לוקח לו. זו אותה שיטה שהם עובדים מול המשפחות שלהם. אין דרך אחרת איתם.

"אתה חושב שלערבים יש אישור לכל דבר שהם עושים? ממש לא. מי נתן להם את האישור? הרי הממשלה שלהם היא מושחתת. איזה אישורים יש להם?".

עתמאן אבו קביטה ליד השער שהציב צה"ל באמצע השטח שלו (צילום: אלדד רפאלי)

אבל משפחת אבו-קביטה, השכנים שלך פה למטה, גרו כאן הרבה דורות לפני הממשלה המושחתת שלהם. יש להם אישורים מימי התורכים.
"אז מה? גם אנחנו היינו פה לפני. מתקופת בית המקדש. דוד המלך הסתובב ממש פה, התארח פה. פה זה קריות, פה למטה? זה המקום שהגיעו ממנו יהודה איש קריות. אז אתה מבין – כל אחד יכול לבוא ולהגיד מה שהוא רוצה. בסוף, השאלה היא למי יש היסטוריה, תכל'ס. ומה החוקים במדינה.

"אם הם הולכים אחורה ומביאים לי אישורים מהתורכים, אני מביא להם אישורים מהתנ"ך. בסוף, מה ההיסטוריה של העם הפלסטיני? אין להם היסטוריה. כולם פליטים. המילה פלסטיני היא מהמילה פליט. הם פליטים. באים מירדן, באים מסוריה. חלקם מלבנון. מצרים. ערב הסעודית.

"אם הם הולכים אחורה ומביאים לי אישורים מהתורכים, אני מביא להם אישורים מהתנ"ך. בסוף, מה ההיסטוריה של העם הפלסטיני? אין להם היסטוריה. כולם פליטים. המילה פלסטיני היא מהמילה פליט. הם פליטים"

"תקשיב, אני לא אומר שהפלסטינים לא מסכנים. היו תקופות שלמשפחת אבו-קביטה לא היה מרעה ואבא שלי בא ונתן להם, ואז מה קרה? הם המשיכו לקחת גם אחרי שנגמר מה שהוא נתן להם. נגיד הוא נתן להם דונם? אז הם השתמשו בארבע. עכשיו, זה לא שלהם. אבא שלי נתן להם אפילו שאנחנו מסתמכים על השטח הזה לחווה. זה האוכל של הכבשים שלנו".

לידידיה טליה אין ספק מי עומד מאחורי העימותים עם משפחת אבו-קביטה. "אני בחיים לא נכנסתי לו לזיתים. לא נכנסתי לו לבית. אני לא רוצה גם. אין לי מה לחפש שם. זה שלו. הוא עיבד את זה שנים.

ידידיה טליה (צילום: אלדד רפאלי)

"היו שנים שזה היה רגוע יחסית בינינו לבינם. בין אבא שלי לאבא שלו. ואז הגיעו הצעירים יותר והתחילו לעשות בלגאנים. עורכי דין שמאלנים. שוברים שתיקה. הכל מתערבב ביחד. נוצר איזשהו לחץ. ובסוף הם מקבלים על זה כסף, אתה מבין?

"אני רואה איך הם לבושים, עם איזה רכב הם נוסעים, איך הם גרים. אין להם כסף לכל המאבקים המשפטיים היקרים האלה. אבל זה משתלם ברגע שמשלמים להם. ומשלמים להם. אנחנו יודעים.

"היו שנים שזה היה רגוע יחסית בינינו לבינם. בין אבא שלי לאבא שלו. ואז הגיעו הצעירים יותר והתחילו לעשות בלגאנים. עורכי דין שמאלנים. שוברים שתיקה. הכל מתערבב ביחד. נוצר איזשהו לחץ"

"שוברים שתיקה באים, מביאים לכל אחד מאה דולר, בסדר? אומרים להם: אתם הולכים היום לחלקה שם ליד המגדל מים, יש שם איזו חלקה בעייתית, אתם הולכים וחורגים מהגבול שסיכמתם עם הצבא ועם משפחת טליה. ככה זה עובד. הם באים, אנחנו מגרשים אותם בחזרה. זה טוב למצלמה. בום! פנאן. הנה המאה דולר עשו את העבודה. זה נשמע הזוי אבל זה ככה".

והמחלוקות האלה גם מגיעות לאלימות.
"בטח. הייתי גם במעצרים. כי יריתי באוויר והמשטרה, זה מה שהיא עושה – ישר עוצרת אותך. יש לי אקדח. מה אני אמור לעשות אם שלושה תוקפים אותי? אני חסר אונים. הם רעולי פנים. אני חייב לתת איזשהו מענה. אז יריתי באוויר. ועל זה עצרו אותי. החרימו לי את האקדח לשבוע. זה קרה פה ממש ליד הגדר.

"מכות? כל הזמן. הערבים מגיעים תמיד בחמולה. מגיעים עם צלמים. אני ואחי פה לבד. הולכים – מגרשים את הערבי. אומרים לו ללכת. מזמינים צבא. עד שהצבא מגיע… מזמינים משטרה, מינהל אזרחי. עד שהגופים האלה מגיעים לוקח להם שעה. אתה חושב שהערבים פראיירים? בינתיים הוא טוחן את המרעה שלי. ואז אני מגרש את הכבשים שלו. ואז מתחיל הבלגאן.

"אני לא הולך כל הזמן עם אקדח שלוף, כן? אבל האקדח עלי. קבוע. אני ישן איתו גם. אין מה לעשות. בסוף זו המורכבות פה".

גרוטאת רכב בחוות טליה (צילום: אלדד רפאלי)

וזה לא מלחיץ אותך עכשיו, כשנהיית אבא, לגדל פה תינוקת?
"לא מלחיץ בכלל. המצב פה הוא לא אשמתי ואין לי איך לשלוט על זה".

לפני שאנחנו נפרדים, אני מהסס רגע לפני שאני שואל את טליה איך כל הסמטוכה הזו מסתדרת בחבל הארץ הנטוש הזה, הריק מאופק ועד אופק, ועם עשרות אלפי הפלסטינים שחיים ממש לא רחוק מכאן ביאטה, או מפוזרים בכפרים הקטנים במרחב יאטה, וסובלים מאינספור התנכלויות ממסדיות, כשהם מנסים לעבד את אדמתם.

תגיד, אין מצב שתסתדרו פעם? הרי יש פה מקום לכולם.
טליה לא כל כך יודע מה לעשות עם השאלה המוזרה הזאת. "איך נסתדר?", הוא אומר, "מה זה מקום לכולם?

"תקשיב, אנחנו מנסים לגדר את השטח שלנו מאז קום החווה ב-96', ומוציאים לנו בזנטים כל הזמן. גונבים לנו קילומטרים וקילומטרים של גדר. אני רוצה גבול. אני רוצה לחיות. בסוף זו העבודה שלי. כמובן שיש גם את הצד האידיאולוגי. אבל אני צריך גם לחיות. ואני מתכוון לגדל פה ילדים".

* * *

תגובת ארגון שוברים שתיקה

מארגון שוברים שתיקה נמסר בתגובה לטענות שהושמעו כנגד הארגון: "משפחת טליה הגיע לדרום הר חברון אחרי סיום האפרטהייד בדרום אפריקה ונשמע שהם עדיין מאמינים באותה הפרדה גזעית. עצוב שבני משפחת טליה בונים תיאוריות מדומיינות ומופרכות כדי להצדיק את מעשי התועבה שלהם. מיותר לציין שכל ההאשמות על תשלום שלנו לפלסטינים הם שקרים ממוחו הקודח של טליה. מי שרוצה להבין מה באמת קורה בדרום ההר מוזמן להגיע איתנו לסיור בשטח".

* * *

בפרק הבא: פרשת המים